דבר תורה לפרשת תזריע

בס"ד

דבר תורה לפרשת תזריע

מבוסס על הרב יעקב אריאל שליט"א

פרשתנו מדברת בעיקר על הצרעת. הצרעת הייתה מחלה הנובעת מלשון הרע: “מצורע” נוטריקון של “מוציא רע”. הלכות שמירת הלשון שייכות להלכות המרובות ביותר וקשות ביותר לקיים אותן. אפילו בני אדם שומרי מצוות מהגיל הרך ביותר יכולים ליפול בלשון הרע בקלי קלות.

אם כ"כ קל ליפול בחטא הלשון הרע יש לשאול למה ה' ברא פה לאדם, במה הפה שלנו מועיל!

האדם נקרא "המדבר". ז"א שהיכולת של האדם לדבר הוא אפיון מרכזי למהות של האדם, אפילו יותר מיכולתו לחשוב או להיות מוסרי. מה זה הדיבור? אם נגיד שדיבור זה הפעולה של הוצאת קול מהפה, הרי שגם החתול מיילל, הכלב נובח והציפור מצייצת. כדי להבין במה האדם - “המדבר” שונה משאר בעלי החיים בדיבורו, נתבונן בקרבן שהמצורע חייב להביא כפי שכתוב בפרשה הבאה: שתי ציפורים. אחת שתשחט ואחת תישלח. רש"י מסביר:

“לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים. לפיכך הוזקקו לטהורתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.”

רש"י מסביר שאדם שחטא בלשון הרע התנהג בדיבורו כציפור, ולכן בהתנהגות נכונה וראויה דיבורו של אדם צריך להיות שונה מפטפוט ציפורים. ולכן אדם צריך לשחוט ציפור - לשחוט את הציפור שבו, ולהיוולד מחדש כאדם!

הדיבור האנושי שונה מציוץ הציפורים בשלושה תחומים: הוא הגיוני, ערכי וחברתי. הדיבור של אדם צריך להיות הגיוני, הוא לא בא רק לבטא תחושות אלא גם חשיבה. הוא גם ערכי: תרומתו של דיבורו של האדם יכול להיות שלילי או חיובי. ולכן לפני שבן אדם מדבר צריך לבדוק אם מה שהוא מתכוון להוציא מפיו תורם באופן חיובי או לא. והדיבור הוא גם חברתי. אדם לא מדבר לבד, אלא הוא מוסר מידע לזולת.

האיחוד של שלושה התחומים האלה הופך את הקול היוצא מהפה לדבור, והאדם ל"מדבר". ישנה מכנה משותף לשלושה התחומים הנ"ל: היכולת לשתוק. השתיקה היא סייג לחכמה. כשאדם נכנס ללול הוא שומע תרנגולות מקרקרות בלי סוף, בלי קשר אחד לשני. אדם אינו דומה. אדם צריך לדעת לשתוק הן כדי לא להגיד לשון הרע, הן כדי לא לא להגיע למצב של כעס והן כדי לתת לשני מקום לדבר ולהתבטא.

אבל השתיקה אינה מטרה, היא אמצעי. אדם עלול לחשוב שאדם יכול לחיות מחוץ לחברה כדי לא לדבר לשון הרע. אבל בזה הוא מפספס את מטרת הדיבור: לבנות. בעזרת הדיבור יכולים לבנות חברה, יכולים ללמוד תורה ולעשות טוב.

שנזכה תמיד לדעת לדבר ולבנות!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפורים

כתוב בשולחן ערוך (תרצה ס' ב'):

"חיב אדם לבוסמי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. "

לעומת זאת, ישנה גם חובה ביום להצהיר "ברוך מרדכי וארור המן" (ש"ע תר"ץ ט"ז).

למה יש חיוב לשתות יין בפורים? ולמה אנחנו מעוניינים להגיע למצב "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? ועם זאת, אם אנחנו מעוניינים במצב הזה, למה יש להצהיר "ברוך מרדכי וארור המן " ?

כדי לענות לשאלות אלו, צריכים לחזור לתחילת האנושות, בערב שבת: אדם הראשון חטא. מה היה חטאו? הוא אכל מעץ הדעת – הדעת טוב ורע. מה הכוונה? הרב יהודה אשכנזי "מניטו " זצ"ל מסביר : זה ברור שהדעת אינה דבר רע. הדעת היא אפילו מידה משובחת : " כל מי שיש בו דעה, כאילו בית המקדש נבנה בימיו" (מסכת ברכות). אלא אדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע – טוב ורע ביחד, טוב ורע מעורבים.

ולכן יש דעה בגמרא במסכת ברכות שעץ הדעת היה הגפן. כשבן אדם שותה, ההבדל בין טוב לרע הופך להיות פחות ברור, פחות מוחלט ממה שהוא אצל אדם פיקח. כששיכור שותה, זה בדרך כלל על מנת לברוח מן המציאות, לברוח מהערכים שלנו של הבדל בין טוב לרע. הוא רוצה לברוח מ"סור ורע ועשה טוב". זה ניסיון לחפש שמחה שמעבר למוסר. וזה ברור שזה לא הכוונה של השו"ע. להיות במצב כזה, זה נגד המוסר, זה דלת פתוחה לעבור עברות רבות אפילו דאוריתא. הב"י (בית יוסף, מחבר הש"ע) מביא את ה"ארוחות חיים" : לבוסמי ולא להשתכר שהוא איסור גמור.

בפורים אנחנו שותים עד הנקודה שההבדל הזה בין טוב לרע לא ברור, עד שלא כ"כ יודעים אם ברוך מרדכי וארור המן או ברוך המן וארור מרדכי.

ה"פחד יצחק" מסביר: יום הכיפורים כפורים. אין הבדלה כמו ההבדלה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. המשנה מסבירה עד כמה שני השעירים האלו צריכים להידמות אחד לשני במראה, בקומה ובדמים. אנחנו מאוד מעוניינים בדמיון של שני השעירים כי בכל שהחיצוניות דומה אז כל ההבדל נמצא בקליפות הפנימיות, ולכן בהבדלת שני השערים, אחד לה' ואחד לעזאזל רוצים שחציונותם יהיו שוות, כך שההבדלה בין הטוב הגמור לרע הגמור תהיה מוחלטת.

איש השעיר הראשון הוא עשו הרשע, ולכן בהבדלה בין עשו ליעקב, בין עמלק לישראל, לא ברור מי נמצא מול יצחק אבינו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".

גם בפורים, עניינא דיומא זה לא להשתכר, אלא ההבדלה הזאת בין ישראל לעמלק. כדי להגיע להבדלה המוחלטת ביננו לעמלק צריכים לעבור דרך מצב שההבדל לא ברור, במצב שלא כ"כ יודעים אם ברוך מרדכי וארור המן או ברוך המן וארור מרדכי, ורק אז תפקידנו לעצור מלשתות ולצהיר: ברוך מרדכי וארור המן! ישראל התגבר על עמלק, ההצלה באה בדרך הצדיק, בדרך הטוב. ברוך המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים !

אם עוברים את הנקודה הזאת, אם לא מצליחים להפסיק לשתות אז אנחנו עוברים למצב של ברוך המן וארור מרדכי, למצב שהעם היהודי לא מצליח מעצמו להתגבר על עמלק. ולכן ההצלה באה דרך הרשע, דרך ייסורין: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל" (מסכת מגילה).

שנזכה לגאולה שלמה, בלי ייסורין,

שבת שלום ופורים שמח!

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויקרא

הרמב"ם כותב במורה נבוכים שתכלית הקרבנות היא הרחקה מע"ז. התורה היא אמנם מן השמיין אבל יש לאדם חולשות והתורה יודעת להתחשב בהן. לאבותינו היה יצר ע"ז. מאז שמשה לא חזר מהר סני ישר הם התחילו לעשות את העגל. ולכן התורה מצווה להקריב קרבנות כך שמקריבים לה' ולא לע"ז.

לעומת זאת הרמב"ן בפרשתנו כותב שיש לקרבנות תכלית עצמית והם אינם אמצעים בלבד, שיש בהם תיקונים בעולמות העליונים.

מתעוררות קושיות לא מועטות על דעת הרמב"ם המובאה במורה נבוכים :

1. בקרבנות נאמר: קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי. מפורש בתורה שיש תועלת להקב"ה בקרבנות ולכן לא ייתכן להגיד שטעם הקרבנות להרחיק אדם מע"ז.
2. קין והבל גם הקריבו קרבנות ובדורם לא היה ע"ז.
3. סוג אחד של קרבן היה מספיק אם הטעם היה הרחקה מע"ז. התורה נותנת סוגים רבים של קרבנות.
4. בהלכות מלכים הרמב"ם בעצמו כותב שבימות המשיח הקרבנות יחזרו ומהווה סתירה עם מה שהוא אומר במורה נבוכים שהרבנות הם אמצעים להרחקה מע"ז.

המשך חכמה מביא תירוץ לקושיא שלנו. הוא עושה חילוק בן בימה למקדש : לפני בנית בית המקדש היתה אפשרות להקריב קקבנות בבימה. בהקרבת קרבנות על בימה לא נאמר "לריח ניחוח", ולכן יכולים לומר שאין תועלת למעלה בקרבנות אלו, שקרבנות בבימה הם רק אמצעי הרחקה מע"ז וקרבנות במקדש הם תכלית בעצמם, וזה גם מסביר למה אחרי בניית בית המקדש נאסרה הקרבה בבימה, כי כבר אין צורך של אמצעים אם אפשר להקריב קרבנות לשמם.

גם בחז"ל קיימת סיוע לדעת הרמב"ם : « משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות. אמר המלך : זה יהיה תדיר על שולחני ומעצו הוא גדור. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת את קרבנותיהם ויהיו נפרשים מע"ז. ».

הרמב"ם עצמו מביא ראיות לבסס את שיטתו: הוא אומר שהוא בקי בעינייני ע"ז. ומסביר למה קיימים סוגים רבים של קרבנות בתורה : הבקר מציין את כח עבודת האדמה, ולכן המצרים היו מקריבים קרבנות מן הבקר. הצאון היה תועבת מצריים ומשם כח מקריבים טלה כקרבן פסח. הוא גם מביא שהיו מקריבים קרבן ללבנה בר"ח וכנגד זה התורה צוותה להקריב קרבנות בר"ח וימים טובים.

אבל קיימות עדיין קושיות על הרמב"ם. איך להסביר שקין והבל כבר הקריבו קרבנות ? בודאי שהרמב"ם ידע שהם הקריבו קרבנות. בסוף הלכות מועילה במשנה תורה הרמב"ם מסביר : « ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהא קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. ». הוא גם עושה חילוק בין משפטים שטעמם גלוים וטובת עשייתם בעולם הזה, לחוקים שטעמם אינם גלויים. ומסביר שהקרבנות שייכים לחוקים שסודם נעלמים מכל הבנה אנושית, בדומה לדברי הרמב"ן. הרי שהוא סותר את עצמו עם מה שהוא כתב במורה נבוכים.

עכשיו נסביר : בסוף ספר הקרבנות הרמב"ם כותב : « אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. », ומביא את הדוגמא של שלמה המלך שהבין את הטעמים של רוב חוקי התורה. כלומר, האדם יכול לעסוק בהבנת המצוות עם שכלו הרציונלי ואנושי. עם זאת, הוא צריך לדעת גם כן, ששכלו מוגבל והוא לא יוכל להבין את הכל. ולא להסיק שאין ערך במה שהוא לא מבין. אדם צריך לדעת שמה שהוא מבין זה לא הטעם העיקרי, כי אדם לא יכול לרדת לסוף דעתו של השם יתברך, אלו יכול לתת הבנה שכלית מוגבלת.

הריטב"א כותב ב"ספר הזכרון" שכשהרמב"ם נותן טעם למצוות, זה לא שהוא נותן את הטעם העיקרי, כי הטעם העיקרי אינו גלוי כי שייך לשכל האלוקי האינסופי, אלא רצה לתת כמה טעמים כך שההמון יוכל להשיב לאפיקורוס בדברים שכליים.

כל אדם הוא שונה אחד לשני, לכל אחד יש צורת דבור המתאימה לו יותר ופחות ולכן מדי פעם יש צורך לתת טעמים שכליים כך שהשני יוכל להבין ולקיים מצוות, כמו שמסביר הרמח"ל בדרכי קנית הזהירות במסילת ישרים : לשלמי הדעת הדבר ברור שהעיקר זה דבקות בה', וחו"ש להתרחק מהדבקות הזאת. מקיימים מצווה כי כך ציווה ה'. לפחותה מהם, יש עניין של שכר רוחני, מקיימים מצוות על מנת לקנות חלק בעולם הבא, ולהמון מה שמדבר אליהם זה שכר ועונש.

ולכן זה לא אסור לתת טעם למצוות בכל שזה בא בתוך אמונה ויראת ה'. מידי פעם זה אפילו מומלץ כי לא כל אחד מסוגל לקיים את כל המצוות אך ורק בתוך דבקות ה' טהורה. ולכן כשהרמב"ם כתב מורנ נבוכים אחרי ההתדרדרות באמונה שחלה בדורו ההרגיש צורך לתת טעם לקרבנות. עם זאת צריכים לדעת שכל הטעמים שנוכל לתת למצוות הן אנושיות, מוגבלות, זמניות, ושהטעם העיקרי, האלוקי, הנצחי אינו מובן לנו : הנסתרות לה' אלוקנו – רק ה' יודע מטעם האמיתי של המצוות, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – המצווה המעשית, עלינו לעשות אותה, אפילו אם לא מבינים את טעמן.

שבת שלום !

בס"ד

דבר תורה לפרשת פקודי

כתוב בפרשתנו:

"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:"

ורש"י מפרש:

אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים.

נשאלות השאלות: וכי משה רבנו לא היה מסוגל להבין מה שהבין בצלאל, שיש קודם לבנות את המשכן ורק אחר כך את הכלים? ואם צדק בצלאל, איך משה שמע אחר? ואם הציווי כפי שהבין משה, איך בצלאל הופך דברי אלוקים חיים?

משה הוא איש האלוקים, איש החזון, פניו כפני החמה, אישיות מושלמת. הוא חייב להעדיף את הכלים על המבנה. לעומת זאת, בצלאל הוא מפקד על ביצוע בניית המשכן, הוא איש מעשי. הוא חייב לבנות את המשכן קודם הכלים. מההבדלים בין שני האישיות האלה אנחנו לומדים שיש הבדל בין האידאל השואף למעלה למציאות העומדת שתי רגליים על הקרקע. ולכן בנייה מושלמת חייבת להתאים לשתי הגישות: גם לשאוף למעלה וגם להיות ריאלית.

מטרת המשכן היא עבודת ה'. כל הכלים שבתוכו נועדים לעבודה הזאת ובראשם ארון העדות הנמצאת בקודש הקודשים. ארון העדות היא כלי נבואה, עבורה משה יכול להתנבא. כל השאר זה רק אמצעים למטרה הזאת ולכן משה רבנו חייב לייצג את המטרה הזאת.

בצלאל יודע לצרף אותיות של שמים וארץ, הוא יודע כיצד להעלות את המציאות הארצית לאידיאל השמימי.

במקור המטרה תמיד עומדת בראש, ורק אחר כך באה החשיבה על האמצעים המעשיים. כשאדריכל מתכנן בית הוא חושב קודם כל על האופי של הבניין. האם זה מגורים? האם זה חנויות? בית חרושת? ורק אחר כך הוא יורד אל הפרטים, איך לבנות כל דבר ודבר. לעומת זאת, כשבן אדם רואה מבחוץ את בניית הבניין הוא רואה בהתחלה אתכל הפרטים: איך הבנאים בונים את הקירות ואת כל הקומות ורק בסוף הוא מבין מה התכלית של הבניין. זה ההבדל במשה לבצלאל. משה רואה את התכלית של המשכן, כלי שעבודת ה', כלי של נבואה. בצלאל – איש המעשים – רואה את שלבי הבנייה, איך להגיע מכלום לא משכן מושלם של עבודת ה'.

וזה בדרך הזאת שהגר"א מסביא את המשנה בפרקי אבות: אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח. התורה זה האידאל, התורה נמצאת בראש סולם הערכים. אבל בביצועים אל הגשת המטרה הזאת אז הקמח בא קודם, כי הוא מאפשר להגיע אל המטרה.

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויקהל

מבוסס על הרב משה בוצ'קו זצ"ל

בפרשתנו עניין הנדבה בולט : « כל נדיב לבו יביאיה את תרומת ה'. ». הנדבה היתה כל כך גדולה שמשה היה צריך לצוות את העם להפסיק לתרום.

בדרך כלל כשרוצים לבנות משהו, בונים תקציב, מחשבים את העלות, וכו.... כאן הכאל בא מהלב באופן טבעי לחלוטין.

לעומת זאת, הנשיאים נהגו באופן אחר:מפרש"י:כך אמרו הנשיאים : יתנדבו ציבור שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימון אותו. כיוון שהשלימו ציבור את הכל שנאמר והמלאכה היתה דיים, אמרו נשיאים : מה עלינו לעשות ? הביאו את אבני השוהם. וממשיך רש"י : לפי שנתעלצו מתחילה, נחסרה אות משמם.

ההבדל בין העם לנשיאין, זה שהראשונים נתנו מכל הלב, לא רצו לדייק, והשניים רק רצו למלא את החסרון, לפי צרכי הבניין ולא לפי נדבת לבם.

ובכך ציוותה התורה : « בכל לבבך ובכל נפשך. ». בעבודת ה' צריכים להפעיל את כוחות הנפש הפנימיים, צריכים התלהבות מעבר לשכל הקר. לשכל יש תמיד הגבלה, לעומת זאת, להתלהבות שנובעת מעומק הלב אין שום הגבלה.

זה בזכות כח הנפש הזה שאברהם גילה בעקידת יצחק, באופן שכלי זה לא עולה לדעת להקריב את הבן היחיד שממנו ייקרא לו זרע, אלא בזכות ההתלהבות הזאת אברהם הצליח לעבור את הניסיון הזה.

והנה שבמלכאת המשכן הצטרפו את שני הכוחות האלה : חכמה והתלהבות. החכמה של בצלאל בעל חכמת הלב, והעם שהתנדב בנדבת הלב. ובזכות ההשתתפות הזאת : « ויהו המשכן אחד. ».

בבצלאל עצמו נמצאים שני הכחות האלה : לבצלאל יש לא רק את החכמה אלא גם מסירות הנפש : הכתוב הוסיף בצלאל בן אורי בן חור. למה להוסיף את חור ? להוסיף שגם בצלאל הוא "בן חור" הנהרג על קידוש השם, "למטה יהודה ", השבט של נחשון שקפץ לים בראשונה !

בצלאל בעל חכמת לב ומסירות נפש עדיר מגלה ביחד את כח השכל עם התרוממות הנפש, השיתוף של השכל ושל הלב, במסירות נפש ושמחה שלימה !

שבת שלום !

דבר תורה לפרשת כי תשא

בס"ד

פרשת כי תשא

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

מטרת המשיחה היא לקדש את כלי המקדש, ובאותו אופן לקדש גם את הכהנים, כי הכהנים הם כמו כלי המקדש: הם אינם מקור הקדושה אלא כלי שרת בעבודת ה'. וכמו כן, כהן גדול גם טעון משיחה מחדש, כי הוא עובר ממעמד של כהן הדיוט למעמד מיוחד של כהן גדול.

לא רק הכלים והכהנים היו טעונים משיחה אלא גם המלך. אנחנו מבינים את הצורך למשוח כהן כי הוא מעין כלי שרת אבל מה הצורך למושח מלך? מלך זה תפקיד חברתי הוא אינו כלי שרת לעבודת ה'?! למשוח אדם שלא בצורך זה חיוב כרת, חז"ל מסבירים: “על בשר אדם לא יסך" נאמר אלא לא על מלך. וכי מלך אינו אדם?!

אבל אם נתבונן יש הבדל בין משיחת המלך למשיחת הכהן הגדול: הכהן הגדול נמשך באופן פרטי. לגבי המלך הוא לא נמשח באופן אישי אלא השושלת שלו נשמחת: כשאין מחלוקת בירושת המלוכה אין צורך למשוך מלך חדש.

יש להבין שהמלך אינו נמשח באופן אישי אלא המלכות נמשחת: מלך יכול להיות טוב או רע אבל המלכות עצמה היא ערך מקודש בישראל. המלך אינו נשמח כבשר ודם אלא כמייצג את האידאה המלכותית. יש חסרונות באדם פרטי מישראל אבל אין חסרונות בכלל כי הוא קדוש בעצמו. וכמו שאין עדר בלי רועה, אין ציבור בלי מלכות. ולכן למשוח את המלכות זה לתת מעמד מיוחדת לא רק למלך אלא לכל עם ישראל המאשפר לבצע את תפקידו בעולם בייחס לאומות העולם ובכך גם להיות מעין כלי שרת.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת תרומה

בפרשה שלנו הקב"ה מצווה על בניית המשכן: « ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ». מהפסוק הזה חז"ל גם למדו על ציווי בנית המקדש.

המקדש הוא מקום השראת השכינה, זה הלב הרוחני של האומה הישראלית, המקום המרכזי בעבודת ה'. בלי מקדש, אין קרבנות; בלי מקדש, עבודת ה' אינה שלמה.

לצערינו הרב בדור שלנו לא מרגישים את החוסר של בית המקדש, כבר התרגלנו ליהדות בלי מקדש. רק יחידי סגולה יכולים לקום כל לילה בחצות ולהגיד את תיקון חצות בבכי על חרבן הבית. ועוד יותר, כמו שכתוב בריש מסכת ביומא: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

ולכן יש צד לשאול איך ייבנה בית שלישי. דעת רש"י (סוכה, ר"ה) מפורסמת: בית שלישי ייבנה בידי שמיים. לעומת זאת, משמע מהרמב"ם בבלכות בית הבחירה והלכות מלכים שהמקדש ייבנה בידי אדם. הרב טייכטל זצ"ל הי"ד בעל האם הבנים שמחה מביא דעה שלישית המיישבת את שתי הדעות הקודמות: כמו שיש ירושלים שלמעלה וירושלים שלמטה, יש גם המקדש שלמעלה והמקדש שלמעטה. בני אדם יבנו את בית שלמטה וכן הקב"ה יוריד עליו הבית שלמעלה. וכן מובא בפסיקתא "קומי אורי": ת"ר בשעה שמלך המשיח נגלהף בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים – ראוי באורו שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח. ומשמע במפרשים שם שקודם ייבנה בית המקדש שלמטה ואחרי 40 שנה יתגלה המשיח, וירד הבית שלמעלה. לפי הדעה הזאת תחילת העבודה נמצאת אצל האדם.

כעת, נשאלת השאלה: האם יש לעלות להר הבית כדי לבנות את בית המקדש? כנראה שלא כאין שלום בתור העם, ואין נבואה. לצערנו הרב יש יותר מידי מחלקות לי בידי שמיים בצבור הדתי ועוד פחות בתוך כל כלל ישראל. לפי דעתי בניית המקדש אינה רק הבינייה הפיזית, פירושו לשים אבן על אבן, אלא גם וקודם כל הבנייה והתיקון של האומה כך שממנה יורגש החוסר של בית המקדש ויצמח הרצון הלאומי לבנות אותו. והתפקיד הזה הוא על הציבור שלנו, הציבור של המאמינים. עלינו להראות אהבת חינם, מוסר ואורה של התורה האלוקית שלנו, ובכך נוכל לתקן את האומה ולהיות שותף בבנית הבית השלישי.

מובא במסכתות סרכות וסנהדרים שכל מי שיש בו דעה כאילו בית המקדש נבנה בימיו. מה זה דעה? המהר"ל מסביר שזה השכל הנבדל מין הגוף השואף אל דבקות ה'. בן אדם מצליח לראות מעבר המציאות: למרות שאין מקדש, למרות שיש עוד מלא דברים לתקן באומה, הוא מצליח להרגיש את בית המקדש ופועל כולו לישועה בתוך דבקות ה'.

שנזכה להיות במדרגה הזאת ולהקביל פני המשיח,

שבת שלום!