בס"ד
דבר תורה לפרשת תזריע
מבוסס על הרב יעקב אריאל שליט"א
פרשתנו מדברת בעיקר על הצרעת. הצרעת הייתה מחלה הנובעת מלשון הרע: “מצורע” נוטריקון של “מוציא רע”. הלכות שמירת הלשון שייכות להלכות המרובות ביותר וקשות ביותר לקיים אותן. אפילו בני אדם שומרי מצוות מהגיל הרך ביותר יכולים ליפול בלשון הרע בקלי קלות.
אם כ"כ קל ליפול בחטא הלשון הרע יש לשאול למה ה' ברא פה לאדם, במה הפה שלנו מועיל!
האדם נקרא "המדבר". ז"א שהיכולת של האדם לדבר הוא אפיון מרכזי למהות של האדם, אפילו יותר מיכולתו לחשוב או להיות מוסרי. מה זה הדיבור? אם נגיד שדיבור זה הפעולה של הוצאת קול מהפה, הרי שגם החתול מיילל, הכלב נובח והציפור מצייצת. כדי להבין במה האדם - “המדבר” שונה משאר בעלי החיים בדיבורו, נתבונן בקרבן שהמצורע חייב להביא כפי שכתוב בפרשה הבאה: שתי ציפורים. אחת שתשחט ואחת תישלח. רש"י מסביר:
“לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים. לפיכך הוזקקו לטהורתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.”
רש"י מסביר שאדם שחטא בלשון הרע התנהג בדיבורו כציפור, ולכן בהתנהגות נכונה וראויה דיבורו של אדם צריך להיות שונה מפטפוט ציפורים. ולכן אדם צריך לשחוט ציפור - לשחוט את הציפור שבו, ולהיוולד מחדש כאדם!
הדיבור האנושי שונה מציוץ הציפורים בשלושה תחומים: הוא הגיוני, ערכי וחברתי. הדיבור של אדם צריך להיות הגיוני, הוא לא בא רק לבטא תחושות אלא גם חשיבה. הוא גם ערכי: תרומתו של דיבורו של האדם יכול להיות שלילי או חיובי. ולכן לפני שבן אדם מדבר צריך לבדוק אם מה שהוא מתכוון להוציא מפיו תורם באופן חיובי או לא. והדיבור הוא גם חברתי. אדם לא מדבר לבד, אלא הוא מוסר מידע לזולת.
האיחוד של שלושה התחומים האלה הופך את הקול היוצא מהפה לדבור, והאדם ל"מדבר". ישנה מכנה משותף לשלושה התחומים הנ"ל: היכולת לשתוק. השתיקה היא סייג לחכמה. כשאדם נכנס ללול הוא שומע תרנגולות מקרקרות בלי סוף, בלי קשר אחד לשני. אדם אינו דומה. אדם צריך לדעת לשתוק הן כדי לא להגיד לשון הרע, הן כדי לא לא להגיע למצב של כעס והן כדי לתת לשני מקום לדבר ולהתבטא.
אבל השתיקה אינה מטרה, היא אמצעי. אדם עלול לחשוב שאדם יכול לחיות מחוץ לחברה כדי לא לדבר לשון הרע. אבל בזה הוא מפספס את מטרת הדיבור: לבנות. בעזרת הדיבור יכולים לבנות חברה, יכולים ללמוד תורה ולעשות טוב.
שנזכה תמיד לדעת לדבר ולבנות!
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה