בס"ד
דבר תורה לפרשת ויקרא
הרמב"ם כותב במורה נבוכים שתכלית הקרבנות היא הרחקה מע"ז. התורה היא אמנם מן השמיין אבל יש לאדם חולשות והתורה יודעת להתחשב בהן. לאבותינו היה יצר ע"ז. מאז שמשה לא חזר מהר סני ישר הם התחילו לעשות את העגל. ולכן התורה מצווה להקריב קרבנות כך שמקריבים לה' ולא לע"ז.
לעומת זאת הרמב"ן בפרשתנו כותב שיש לקרבנות תכלית עצמית והם אינם אמצעים בלבד, שיש בהם תיקונים בעולמות העליונים.
מתעוררות קושיות לא מועטות על דעת הרמב"ם המובאה במורה נבוכים :
- בקרבנות נאמר: קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי. מפורש בתורה שיש תועלת להקב"ה בקרבנות ולכן לא ייתכן להגיד שטעם הקרבנות להרחיק אדם מע"ז.
- קין והבל גם הקריבו קרבנות ובדורם לא היה ע"ז.
- סוג אחד של קרבן היה מספיק אם הטעם היה הרחקה מע"ז. התורה נותנת סוגים רבים של קרבנות.
- בהלכות מלכים הרמב"ם בעצמו כותב שבימות המשיח הקרבנות יחזרו ומהווה סתירה עם מה שהוא אומר במורה נבוכים שהרבנות הם אמצעים להרחקה מע"ז.
המשך חכמה מביא תירוץ לקושיא שלנו. הוא עושה חילוק בן בימה למקדש : לפני בנית בית המקדש היתה אפשרות להקריב קקבנות בבימה. בהקרבת קרבנות על בימה לא נאמר "לריח ניחוח", ולכן יכולים לומר שאין תועלת למעלה בקרבנות אלו, שקרבנות בבימה הם רק אמצעי הרחקה מע"ז וקרבנות במקדש הם תכלית בעצמם, וזה גם מסביר למה אחרי בניית בית המקדש נאסרה הקרבה בבימה, כי כבר אין צורך של אמצעים אם אפשר להקריב קרבנות לשמם.
גם בחז"ל קיימת סיוע לדעת הרמב"ם : « משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות. אמר המלך : זה יהיה תדיר על שולחני ומעצו הוא גדור. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת את קרבנותיהם ויהיו נפרשים מע"ז. ».
הרמב"ם עצמו מביא ראיות לבסס את שיטתו: הוא אומר שהוא בקי בעינייני ע"ז. ומסביר למה קיימים סוגים רבים של קרבנות בתורה : הבקר מציין את כח עבודת האדמה, ולכן המצרים היו מקריבים קרבנות מן הבקר. הצאון היה תועבת מצריים ומשם כח מקריבים טלה כקרבן פסח. הוא גם מביא שהיו מקריבים קרבן ללבנה בר"ח וכנגד זה התורה צוותה להקריב קרבנות בר"ח וימים טובים.
אבל קיימות עדיין קושיות על הרמב"ם. איך להסביר שקין והבל כבר הקריבו קרבנות ? בודאי שהרמב"ם ידע שהם הקריבו קרבנות. בסוף הלכות מועילה במשנה תורה הרמב"ם מסביר : « ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהא קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. ». הוא גם עושה חילוק בין משפטים שטעמם גלוים וטובת עשייתם בעולם הזה, לחוקים שטעמם אינם גלויים. ומסביר שהקרבנות שייכים לחוקים שסודם נעלמים מכל הבנה אנושית, בדומה לדברי הרמב"ן. הרי שהוא סותר את עצמו עם מה שהוא כתב במורה נבוכים.
עכשיו נסביר : בסוף ספר הקרבנות הרמב"ם כותב : « אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. », ומביא את הדוגמא של שלמה המלך שהבין את הטעמים של רוב חוקי התורה. כלומר, האדם יכול לעסוק בהבנת המצוות עם שכלו הרציונלי ואנושי. עם זאת, הוא צריך לדעת גם כן, ששכלו מוגבל והוא לא יוכל להבין את הכל. ולא להסיק שאין ערך במה שהוא לא מבין. אדם צריך לדעת שמה שהוא מבין זה לא הטעם העיקרי, כי אדם לא יכול לרדת לסוף דעתו של השם יתברך, אלו יכול לתת הבנה שכלית מוגבלת.
הריטב"א כותב ב"ספר הזכרון" שכשהרמב"ם נותן טעם למצוות, זה לא שהוא נותן את הטעם העיקרי, כי הטעם העיקרי אינו גלוי כי שייך לשכל האלוקי האינסופי, אלא רצה לתת כמה טעמים כך שההמון יוכל להשיב לאפיקורוס בדברים שכליים.
כל אדם הוא שונה אחד לשני, לכל אחד יש צורת דבור המתאימה לו יותר ופחות ולכן מדי פעם יש צורך לתת טעמים שכליים כך שהשני יוכל להבין ולקיים מצוות, כמו שמסביר הרמח"ל בדרכי קנית הזהירות במסילת ישרים : לשלמי הדעת הדבר ברור שהעיקר זה דבקות בה', וחו"ש להתרחק מהדבקות הזאת. מקיימים מצווה כי כך ציווה ה'. לפחותה מהם, יש עניין של שכר רוחני, מקיימים מצוות על מנת לקנות חלק בעולם הבא, ולהמון מה שמדבר אליהם זה שכר ועונש.
ולכן זה לא אסור לתת טעם למצוות בכל שזה בא בתוך אמונה ויראת ה'. מידי פעם זה אפילו מומלץ כי לא כל אחד מסוגל לקיים את כל המצוות אך ורק בתוך דבקות ה' טהורה. ולכן כשהרמב"ם כתב מורנ נבוכים אחרי ההתדרדרות באמונה שחלה בדורו ההרגיש צורך לתת טעם לקרבנות. עם זאת צריכים לדעת שכל הטעמים שנוכל לתת למצוות הן אנושיות, מוגבלות, זמניות, ושהטעם העיקרי, האלוקי, הנצחי אינו מובן לנו : הנסתרות לה' אלוקנו – רק ה' יודע מטעם האמיתי של המצוות, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – המצווה המעשית, עלינו לעשות אותה, אפילו אם לא מבינים את טעמן.
שבת שלום !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה