דבר תורה לפרשיות אחרות מות - קדושים

בס"ד

דבר תורה לפרשיות אחרי מות – קדושים

בפרשה אחרי מות מסופר על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. על הפסוק “כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנו בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם ורחץ את בשרו ולבשם” (ויקרא טז, ד), החיזקוני מסביר שכתוב ד' פעמים בד, כדי למעט את האפוד, את המעיל, את החושן ואת הציץ שאין הכהן נכנס בהם לפני ולפנים. במשך העבודה של יום הכיפורים, הכהן הגדול מחליף כמה פעמים את בגדיו. בעבודה הרגילה (תמיד ומוספין) הכהן הגדול לובש את בגדי הזהב המיוחדים לכהן הגדול, ובעבודה המיוחדת ליום הכיפורים הדורשת ממנו להיכנס לתוך קדש הקודשים הוא לובש את בגדי הלבן הדומים לבגדים הפשוטים של כהן הדיוט.

יש לרבמ"ם הקדמה לפרקי אבות הנקראת "שמונה פרקים". בפרק ד' הוא מסביר שמידה טובה היא מידה אמצעית הנמצאת בין שתי קצוות שהן תכונות רעות. לדוגמא, מידת הנדיבות היא הממוצעת בין הכילות – הקמצנות – והפיזור. להיות קמצן או להיות פזרן זאת התנהגות לא טובה, האדם צריך להיות נדיב. בין כל הדוגמאות שהרמב"ם מביא, ישנה הענווה שהיא האמצעית בין הגאווה ושפלות הרוח. ולכן לפי הרמב"ם האדם לא צריך גאוותן השפל שהן תכונות רעות אלא ענו שהוא המידה האמצעית.

יש לרמב"ם עוד חיבור העוסק במידות: למרבה הפלא, ביד החזקה, בהלכות דעות (ב,ג) הרמב"ם כותב: “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק עד הקצה האחר. והוא גובה לב – גאווה – שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד”.

רבים הם שניסו לתרץ את הסתירה הזאת. יש שרצו להגיד שאם אדם הוא גאוותן אז הוא צריך ללכת אל הקצה השני כדי לתקן את עצמו אבל אם הוא ענו די לו להישאר עניו, יש שרצו לפרש שיש הבדל בין חכם שהדרך הממוצעת טובה לו לחסיד שצריך להיות שפל. אני רוצה להביא את הדעה של ר' שלמה מחלם בעל "מרכבת המשנה": הוא מסביר שיש הבדל בין "הלבוש" מה שהאדם מקרין כלפי חוץ – הכוונה בין אדם לחברו – שהאדם צריך להתנהג בענווה ליחס להקב"ה שהאדם צריך להיות שפל מאוד. אפשר להגיד יותר מזה: שרק אם האדם ינהג בשפלות רוח אמיתית כלפי הקב"ה אז הוא יכול לנהג בענווה אמיתי כלפי בני אדם.

נחזור לענייננו: ישנה הלכה מפורסמת שכהן גדול המשרת בבגדי כהן הדיוט חייב מיתה. הספרי מסביר שאסור לאדם ל"שחק" את עצמו עם ענווה יתרה. כהן גדול בעבודה הרגילה שנמצא מול הקהל צריך לשרת עם בגדי הזהב שלו. לעומת זאת כשהוא צריך להיכנס לפניי ולפנים, אז הוא משרת עם בגדי הלבן, בגדים לבנים ופשוטים שמסלים שפלות לעומת בגדי הזה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשיות תזריע - מצורע

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

בתחילת פרשתנו מופיע הציווי על ברית מילה: “וביום השמני ימול בשר ערלתו” (ויקרא יב,ג). מהפסוק הזה, חז"ל למדו שמצצות המילה ביום שמיני אחרי הלידה ושהיא דוחה אף את השבת. מדוע זכתה מצוות המילה לדחות את השבת?

כשבן אדם זר מסתכל בברית מילה הוא רואה מוהל שחותך עור מאבר התינוק, הוא רואה דם וילד שבוכה. הוא רואה שמכאיבים לילד,שעושים לו מעשה אכזרי. בתור בני אדם שמאמינים בהקב"ה ובתורתו אנחנו יודעים שטוב לה' לכל ורחמיו כל מעשיו, והוא מורה לנו שלכאב הזה (החולף במהירות) יש משמעות עמוקה וחשובה ביותר.

יש אנשים שחושבים – וזאת תפיסה די נפוצה בנצרות – שהדת דורשת לדכא ולצער את הגוף. שהגוף הוא דבר שלילי וטמא ושהתעלות בדת דורשת להסתגף ולפרוש ולהתנזר מכל החיים החומריים. יש נוצרים שמרביצים לעצמם כדי להתכפר או שמדירים הנאה מכל דבר שקשור לגוף האדם. אצלנו, הפרישות אינה מטרה אלא אמצעי לנצל את הרוחניות שבאדם. ויש אפילו מצבים שהנאת הגוף היא מצווה: “אין שמחה אלא בבשר ויין”. וגם רואים שההבטחה האלוקית בקיום המצוות מתבטאת בדברים גשמיים: “אם בחוקתיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם”. (ויקרא כו, ג-ה).

התורה באה לכוון אותנו לאיזון אמיתי בין חיי התורה לחיי הגוף. ריה"ל כותב בכוזרי (ב,נ): התורה האלוקית לא העבידתנו בסיגופים כי אם לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק”. העיקר זה לדעת לכוון את היצרים לכיוון הטוב – איזהו גיבור? הכובש את יצרו (אבות ד,א)– הכוונה מי שיודע לכוון את יצרו. וזה דווקא במקום שבו טמונה יכולת ההתרבות של האדם שהמילה נעשית. זה יכול להיות המקום הכי קדוש באדם ממנו האדם נותן חיים וגם המקום הכי נמוך עם היצרים הכי חומריים. וזה על המקום הזה שכרותה הברית עם הקב"ה להזכירנו את מטרתנו: להשתמש בכל כוחות החיים שניתנו לנו לצורך ולתועלת ושואפים למדרגה של "ומבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט, כו).

המילה והשבת הן שתי המצוות היחידות הנקראות ברית: “ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” (בראשית יז, יא), “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם”. (שמות לא, יז). השבת – היום השביעי – מסמל את קדושת הבורא. ביום השביעי, אחרי שהקב"ה ברא את האדם (לפי השפת אמת האדם נברא ביום השישי בין השמשות), הוא כילה את מלאכתו בבריאת העולם. המילה באה דווקא ביום השמיני – שהוא אחרי היום שביעי – להראות שבכוחות האדם שנותן חיים לביות שותף להקב"ה ולהמשיך את מעשה בראשית, וזה המסר של עם ישראל: קדושת החיים!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שמיני

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל

"ויהי ביום השמיני” (ויקרא ט,א). התכלית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה,ח) מגיעה לביצועה. ה"צרור המור" מסביר שז' ימי המילואים הם המקביל לז' ימי מעשה בראשית. ולכן יום הקמת המשכן הוא מעין יום שמיני של בריאת העולם.

התכלית של הבריאה היא האדם, ובמקדש האדם הוא פעיל ובא לעבוד את ה', ולהקריב קרבנות. המקדש היא מעין מפגש בין האלוקות לאדם. גם המזבח שנמצא בחצר של המשכן נקרא קודש קדשים, ועליו עמוד עשן המחבר בין השמיים לארץ.

פתאום בעיצומו של היום המיוחד הזה קורה תאונה: נדב ואביהוא שני בני אהרן מקריבים אש זרה והקב"ה ממית אותם. מה התורה באה ללמד אותנו כאן? קורה בחיים, בעיתים של עלוי גדול שהאדם מרגיל מעל הכל, ומרגיש כ"כ קרוב להקב"ה שהוא יכול לעשות את הכל. וזה מסוכן. הקב"ה נתן לנו מצוות, דרך מסוימת שהדרכה האדם עובד את הקב"ה, אבל האדם לא יכול לקבוע בעצמו איך לעבוד את הקב"ה. מי שמתלהב ממצוות סוכה וד' המינים ומחליט לדור בסוכה או לנענע את ד' המינים עוד יום, לא רק שהוא לא מקיים מצוות, אלא גם עובר על לא תוסיפו ועברות אחרות. כשהאדם עושה את זה, הוא שם את שכלו האנושי לפני הרצון האלוקי, ולמרות שזה נובע מכוונות טובות, זה גורם שהוא מקביל את השכל האלוקי האינסופי לדבר אנושי וסופי, וחו"ש זה יכול לגרום להופעות כמו היהדות הרפורמית.

ודבר כזה יכול לקרות לכל אחד. בן אדם נמצא מול שאלה הלכתית ופוסק לעצמו מה שנראה לו הגיוני או טבעי, אבל באמיתו של דבר, ההלכה נקבעה ע"י חכמים עם כללים מסוימים. ההבדל בין המותר לאסור הוא דק מאוד. לדוגמא, אם נמצאים במקום שאין בו עירוב ולא עלינו פורצת שרפה בבית כנסת אסור להוציא את ספרי התורה לרשות הרבים ולהצילם מהשרפה. זה מקרה שקיום קדושתה של התורה היא מנוגדת להיגיון של האדם.

המאורע הזה קורה דווקא ביום חנוכת המשכן להראות שלמרות שיש משכן – או מקדש, למרות שמקריבים כל מיני קרבנות, שמכפרים על עוונותינו, המקדש אינו ערובת ביטחון לאף אחד. לבן אדם פרטי, יש אפשרות לחשוב שמכייוון שיש מקדש שמכפר על העוונות, הוא יכול לעשות כל מה שבא לו. המקדש אינו כ"כ צורך של הקב"ה כי "השמיים כסאי והארץ אדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי?” (ישעיהו סו,א),אלא הוא קודם כל צורך לאדם, ולכן על עם ישראל להתנהג עם יראת שמיים, לכבד את האדם ואת המקום ובכך המקדש ישמש כלב של העם הנותן לו חיים.

שנזכה לראות את בית המקדש בבנינו ובתפארתו.

שבת שלום!

דבר תורה ליום שביעי של פסח

בס"ד

דבר תורה ליום ז' של פסח

בפרשה של היום אנחנו קוראים את נס קריעת ים סוף. טרם יציאת מצרים עם ישראל רואה את עשר המכות ובמיוחד מכת הבכורות, ועכשיו הם רואים את הים שנקרע - “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” (שמות יד, כט), כך שאין שום מקום לספקות באמונה: “ויאמינו בה' ובמשה עבדו” (שם, לא). ההנהגה הניסית הזאת תלווה את העם לכל אורך המסעות במדבר עם המן המוכנה "לחם מן השמיים", עם באר מרים ועם ענני הכבוד.

קצת פחות מארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף, עם ישראל נמצא עוד פעם מול מיים: הירדן!

גם כאן, עם ישראל עד לנס: “ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צרתן והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו והעם עברו נגד יריחו” (יהושע ג, טז). רואים שיש הבדל בין התרחשות קריעת ים סוף וקריעת הירדן: בראשון הים נקרע בשני הצדדים, אבל בשני הירדן נקרע רק בצד אחד. מדוע?

כדי להבין את זאת, יש להתבונן קצת על ההבדל בין משה רבנו ליהושע הנביא. כתוב מסכת ב"ב (עה.) שפני משה כפני החמה ופני יהושע כפני הלבנה. השמש תמיד מאירה באותו האופן, היא נראית תמיד אותו דבר זה משל לשלמות של משה. לעומת זאת, צורת הירח משתנה כל יום, זה משל לבן אדם שמתקדם. כשעם ישראל נמצא במדבר עם ניסי ניסים, הם צריכים את ההנהגה של משה, הנהגה של שלמות. כשעם ישראל יורש את ארצו, כשהוא צריך לזרוע כדי לאכול הלחם "מן הארץ", אז צריכים את ההנהגה של יהושע הקרובה יותר לבני אדם להתקדם ולעלות איתם.

ובכן, אחרי שנפסקה הורדת המן, כשמגיעים לשלב שצריכים לזרוע כדי לקצור ולאפות את הלחם ההנהגה הניסית מסתתרת, ובכן קריעת הירדן נעשתה בצורה פחות מוכרת: רק צד אחד נקרע ומרחוק. מוצאים דבר דומה בפרק ה' של ספר יהושע לפני כיבוש ירחו: “ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך וגו” (יהושע ה, טו). הציווי הזה כמעט זהה לציווי של הקב"ה למשה רבנו בסנה: “ויאמר אל תקרב הלם, של נעליך מעל רגליך וגו” (שמות ג,ה). אצל יהושע הנביא, הציווי בא משר צבא ה', והוא בלשון יחיד "של נעלך מעל רגלך". שר צבא ה' הוא שליחו של הקב"ה, זאת דרגה פחות נסית מגילוי אלוקי, ורבנו אברבנאל מסביר שהציווי הוא בלשון יחיד להראות שכיבוש הארץ ייבצע חציו בכח ה' וחציו בכח אדם. הכוונה היא שהגילוי האלוקי מסתתר מאחורי מעשי מלחמה של עם ישראל. וזאת ההנהגה של ארץ ישראל.

זכינו שהקב"ה החזיר אותנו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ובכל מלחמות מדינת ישראל אנחנו רואים איך הקב"ה עושה ניסים עברנו.

אשרינו שזכינו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

חג שמח!

בס"ד

דבר תורה לפרשת צו

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א

בפרשה הקודמת נאמר לגבי קרבן תודה כי “כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ” (ויקרא ב, יב). גם פרשתנו מדגישה התורה שאף שיירי המנחה אין להחמיץ: “לא תאפה חמץ...” (ויקרא ו,י). לעומת זאת, על קרבן תודה אומרת התורה: “על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו” (שם ז,יג). מדוע חמץ שהוא אסור בקרבן מנחה אופך להיות מצווה בקרבן תודה?

כדי לענות לשאלה הזאת, עלינו להתבונן על משמעות של הביטוי "לחם עוני" המכנה את המצה – הלחם שאינו חמץ. במסכת פסחים (קטו:) מובאים שני טעמים לכינוי הזה: הראשון הוא שלחם עוני הוא לחם של עניים: לעניים לא היה תנור בבית, היה זמן מועט לאפות... ולכן היו מסתפקים באפייה מינימלית. הטעם השני הוא שלחם עוני הוא לחם שעונים עליו דברים הרבה. ההגדה של פסח נפתחת דווקא ב"הא לחמא עניא", הפותח לילה של שאלות ותשובות. הטעם הראשון – עניות – הוא סוג של מיעוט, לעומת זאת, הטעם השני -שעונים עליו דברים הרבה - הוא הרחבה. זה נשמע כסתירה אבל באמתו של דבר, אחד משלימים את השני: המיעוט החומרי מביא לריבוי רוחני.

אנחנו יודעים שבמרוץ אחרי החומר, בדומה לתסיסת השאור, האדם יכול לשים את עצמו במרכז הצלחתו, להתגאות ולשכוח את ה': “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים” (דברים ח, יב-יד). הרי מפורסמת האמירה שקשה ניסיון העושר מניסיון העני. ניסיון העושר יכול לגרום לאדם להתנתק מהרוחניות, אבל ניסיון העוני מביא לאדם להתקרב אל הרוחניות, כי כשהאדם יותר ענו, הוא מתבונן ומבין שהמפרנס את הכל הוא הקב"ה. חז"ל מזהירים למלמדים לא לבזות בני עניים, שמהם תצא תורה (נדרים פא.). התורה מלמדת כאן, שאין מקום לחמץ בקרבנות, שאין מקום לגאווה כדי להתקרב לה' אלא רק ענווה.

נקודה מעניינת היא שהתורה אומרת לנו להביא מנחה דווקא מדבר שיכול להחמיץ. בכך התורה מתייחסת למציאות של החיים של הבני אדם: אין אנחנו מלאכים אלא בשר ודם. הקב"ה נתן לנו יצרים שיכולים להיות רעים וטובים. כפי שכתוב במסכת אבות "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", עלינו לכבוש את היצרים שלנו, ז"א לכוון אותם לכיוון הטוב, וזה מה שמסמל קרבן התודה. קרבן תודה בא על בן אדם שנעשה לו נס, אדם שניצל ממוות לחיים. במצב כזה האדם יודע שהמקור של הכל הוא הקב"ה ושאין מקום ליצרים רעים או לגאווה, אלא כל יצריו, כל החומר מכוונים אל הקב"ה.

דבר מקביל אנחנו מוצאים בקרבן שתי הלחם שבחג השבועות: כדי להגיע לחג השבועות צריכים לעבור דרך פסח בו מצווים לבער כל שעור. ביציאת מצרים אנחנו מקבלים את עול מלכות שמיים מתוך ענווה ואז יכולים לקבל את התורה היורדת מן השמיים לעולם המעשה.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת ויקרא

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויקרא

בשבוע שעבר חתמנו את ספר שמות. עניינו של ספר שמות זה ההתגלות האלוקית לכל כלל ישראל והפסגה של הספר היא מעמד הר סיני בו כל העם היה עד להתגלות הזאת. הפרשיות האחרונות עוסקות במשכן, המשכן לא מיועד רק להקרבת הקרבנות אלא גם לדיבור עם משה: “ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמות כה, כב). אחרי הקמת המשכן, “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן” (שם מ, לה-לו). ואז, בתחילת ספר ויקרא הקב"ה נותן רשות למשה להיכנס: “ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור” (ויקרא א, א). על הפסוק הזה הפותח את חומש ויקרא נשאלות שתי שאלות: למה האל"ף של ויקרא זעירא (קטנה) ולמה לא מוזכר שם ה' בתחילת הפסוק (כתוב ויקרא אל משה, ולא ויקרא ה' אל משה).

על השאלות האלו עונה הצרור המור (ר' אברהם סבע שחי בתקופת גירוש ספרד): בכל התורה, בארבעה מקומות אחרים הקב"ה קורא למשה וכולם בספר שמות: “ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה” (שמות ג,ד) - כאן הקריאה היא מתוך הסנה. “ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור” (שם י"ט,ג) – כאן הקריאה היא מן ההר (סיני). “ויקרא ה' למשה אל ראש ההר” (שם יט, כ) – ממשכים לעלות, כאן זה אל ראש ההר שמשה צריך לעלות. “וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (שם כד, טז), כאן הקריאה נעשית מתון הענן שמעל ההר. בפסוק הזה, שם השם כבר נעלם, כביכול הקב"ה נותן מקום למשה רבנו בעולם אינסופי (ענן אינו דומה להר שהוא פיזי וסופי). משה מגיע לשלמות. ופתאום בפרשה שלנו, הקריאה נעשית מאהל מועד. לכאורה אהל מועד נמצא על האדמה, הוא נעשה מקרשים ועורות ונבנה ע"י בני אדם. היה מקום לחשוב שרמתה של תגלות אהל מועד פחותה מההתגלות של סיני. אבל הצרור המור בא ללמד לנו, שבאותו אופן שבשאר הקריאות תמיד עוברים ממקום למקום יותר משובח, גם כאן, הקריאה מאהל מועד יותר משבחת מהקריאה בסינוי. יש גם רמז לזה שהגמטריא של סני היא 130 שהוא 5 פעמים שם הוי"ה והגמטריא של אהל מועד הוא 156 שהוא 6 פעמים שם הוי"ה. החידוש שבדברי הצרור המור הוא שלעלות כל השלבים מהסנה עד הענן, רק דמות מושלמת כמו משה רבנו יכול לעשות, אבל יש רמה יותר גבוהה מזה, זה לרדת, לחזור אל העם.

וזה מה שהקריאה מאהל מועד בא ללמד. משה רבנו הוא הקשר בין הקב"ה למעלה והעם למטה, הוא הסולם של החלום של יעקב אבינו שעליו המלאכים עולים....ויורדים. משה רבנו היה כ"כ שלם שהוא היה מסוגל להקרין לעם כל מה שהקב"ה דבר אליו. ולהגיע לדרגה כזאת צריכים לגעת להתבטל – מול הקב"ה, רק משה רבנו היה מסוגל לזה: “והאיש משה עניו מכל האדם אשר מעל פני האדמה” (במדבר יב, ג). ועל זה בא הא' זעירא של "ויקרא" ללמד:

ישנו מדרש מפורסם על הביטו "מימינו אשדת למו" המופיע בסוף ספר דברים: “אש לבנה חרותה באש שחורה”(במדרש רבא וגם בירושלמי). משה רבנו מייצג את השלמות: “פני משה כפני החמה” (ב"ב ה.), החמה – השמש – היא שלמות, מעין אש, השורפת את הכל. זה האש השחורה המתמעטת מול האש הלבנה, אש התורה – האש האלוקית. משה רבנו רוצה לתת את המקום לדיבור האלוקי ולא להבנה האישית שלו של התורה.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשיות ויקהל - פקודי

בס"ד

דבר תורה לפרשיות ויקהל – פקודי

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליא"ט

שתי הפרשיות שאנחנו קוראים השבת עוסקות בעשית המשכן וכליו שעליהם ציוונו בפרשיות תרומה ותצווה. באופן מפתיע, בתחילת הפרשה לפני עשית המשכן, התורה מצווה עוד פעם על השבת. בכל ל"ט המלאכות היא מפרטת רק אחת: “לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת” (שמות לה,ג). נשאלת השאלה למה דווקא מלאכת מבעיר התורה מפרטת.

רש"י מפרש עקבות הגמרא בשבת (ע.): “יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת”. הדעה הראשונה באה להגיד קולה: בניגוד לשאר המלאכות, העובר עליה עובר על לאו ולא חייב כרת וסקילה. הרמב"ן מסביר שבדרך כלל משתמשים באש כדי לבשל, להאיר או להתרחץ, שהם הנאת הגוף ולא מלאכה ממש. הדעה שניה אומרת שאם בן אדם עבר על הרבה מלאכות בהעלם אחד, היה מקום לחשוב שהוא חייב רק חטאת אחת, יצאה מלאכת מבעיר שהיא מיוחדת, ומקשים ממנה שחייבים על כל אב מלאכה. למה דווקא ממלאכת מבעיר לומדים את זה? הרב סעדיה גאון מסביר שהאש נצרכת להרבה מלאכות אחרות, ורואה בה כעין אבי אב המלאכות.

מסתבר שתי הגישות האלה צודקות. יש לאש שימושים שונים, היא גם ראש למלאכות וגם ראש לתענוגות. התורה אסרה גם את זה וגם את זה ללמדנו שזה לא הטירחה שבאש שהיא אסורה אלא ההבערה. לעומת זאת, רק ההבערה היא אסורה אלא השימוש באש היא מותרת ואף מצווה! יש מצוות להדליק נר שבת שאורו יאיר את כל הבית בערב שבת, ויש גם מצווה להטמין חמין כדי לאכול חם בשבת.

מההבערה אפשר ללמוד על הכלל כולו: מטרה של שהשבוע היא השבת, במשך ששה ימים משתמשים באש ועושים מלאכות רבות, אבל ביום השבת שובתים. ביום השבת נהנים מאור הנר שנדלק לפני כניסת השבת, מתענגים בבשר, בדגים וביין שנקנו בזכות העבודה שעבדנו בשבוע, אבל כל ענייני דחולין דורשים הטמנה, גריפה וקטומה, כי הם מונעים מאיתנו מלהתענג על השבת שהיא המטרה, כפי שאומר ישעיהו הנביא (נח, יד-יד): “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר”.

באותו אופן שהשבת היא המטרה של השבוע, העולם הבא הוא המטרה של העולם הזה. בקלי קלות האדם יכול לשכוח מה היא המטרה ולהפוך את האמצעי למטרה. דוגמא לכך הוא הכסף: הכסף בא כדי לחיות, אבל זה לא הכסף שמביא את האדם לעולם הבא, אלא רק המעשים שלו.

שנזכה תמיד לדעת להבחין בין המטרה לאמצעי,

שבת שלום!