בס"ד
דבר
תורה לפרשת ויקרא
בשבוע
שעבר חתמנו את ספר שמות.
עניינו
של ספר שמות זה ההתגלות האלוקית לכל כלל
ישראל והפסגה של הספר היא מעמד הר סיני
בו כל העם היה עד להתגלות הזאת.
הפרשיות
האחרונות עוסקות במשכן,
המשכן
לא מיועד רק להקרבת הקרבנות אלא גם לדיבור
עם משה:
“ונועדתי
לך שם,
ודברתי
אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על
ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני
ישראל” (שמות
כה,
כב).
אחרי
הקמת המשכן,
“ויכס
הענן את אהל מועד וכבוד ה'
מלא
את המשכן.
ולא
יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו
הענן,
וכבוד
ה'
מלא
את המשכן” (שם
מ,
לה-לו).
ואז,
בתחילת
ספר ויקרא הקב"ה
נותן רשות למשה להיכנס:
“ויקרא
אל משה,
וידבר
ה'
אליו
מאהל מועד לאמור” (ויקרא
א,
א).
על
הפסוק הזה הפותח את חומש ויקרא נשאלות
שתי שאלות:
למה
האל"ף
של ויקרא זעירא (קטנה)
ולמה
לא מוזכר שם ה'
בתחילת
הפסוק (כתוב
ויקרא אל משה,
ולא
ויקרא ה'
אל
משה).
על
השאלות האלו עונה הצרור המור (ר'
אברהם
סבע שחי בתקופת גירוש ספרד):
בכל
התורה,
בארבעה
מקומות אחרים הקב"ה
קורא למשה וכולם בספר שמות:
“ויקרא
אליו אלוקים מתוך הסנה” (שמות
ג,ד)
- כאן
הקריאה היא מתוך הסנה.
“ויקרא
אליו ה'
מן
ההר לאמור” (שם
י"ט,ג)
– כאן
הקריאה היא מן ההר (סיני).
“ויקרא
ה'
למשה
אל ראש ההר” (שם
יט,
כ)
– ממשכים
לעלות,
כאן
זה אל ראש ההר שמשה צריך לעלות.
“וישכון
כבוד ה'
על
הר סיני,
ויכסהו
הענן ששת ימים,
ויקרא
אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (שם
כד,
טז),
כאן
הקריאה נעשית מתון הענן שמעל ההר.
בפסוק
הזה,
שם
השם כבר נעלם,
כביכול
הקב"ה
נותן מקום למשה רבנו בעולם אינסופי (ענן
אינו דומה להר שהוא פיזי וסופי).
משה
מגיע לשלמות.
ופתאום
בפרשה שלנו,
הקריאה
נעשית מאהל מועד.
לכאורה
אהל מועד נמצא על האדמה,
הוא
נעשה מקרשים ועורות ונבנה ע"י
בני אדם.
היה
מקום לחשוב שרמתה של תגלות אהל מועד פחותה
מההתגלות של סיני.
אבל
הצרור המור בא ללמד לנו,
שבאותו
אופן שבשאר הקריאות תמיד עוברים ממקום
למקום יותר משובח,
גם
כאן,
הקריאה
מאהל מועד יותר משבחת מהקריאה בסינוי.
יש
גם רמז לזה שהגמטריא של סני היא 130
שהוא
5
פעמים
שם הוי"ה
והגמטריא של אהל מועד הוא 156
שהוא
6
פעמים
שם הוי"ה.
החידוש
שבדברי הצרור המור הוא שלעלות כל השלבים
מהסנה עד הענן,
רק
דמות מושלמת כמו משה רבנו יכול לעשות,
אבל
יש רמה יותר גבוהה מזה,
זה
לרדת,
לחזור
אל העם.
וזה
מה שהקריאה מאהל מועד בא ללמד.
משה
רבנו הוא הקשר בין הקב"ה
למעלה והעם למטה,
הוא
הסולם של החלום של יעקב אבינו שעליו
המלאכים עולים....ויורדים.
משה
רבנו היה כ"כ
שלם שהוא היה מסוגל להקרין לעם כל מה
שהקב"ה
דבר אליו.
ולהגיע
לדרגה כזאת צריכים לגעת להתבטל – מול
הקב"ה,
רק
משה רבנו היה מסוגל לזה:
“והאיש
משה עניו מכל האדם אשר מעל פני האדמה”
(במדבר
יב,
ג).
ועל
זה בא הא'
זעירא
של "ויקרא"
ללמד:
ישנו
מדרש מפורסם על הביטו "מימינו
אשדת למו"
המופיע
בסוף ספר דברים:
“אש
לבנה חרותה באש שחורה”(במדרש
רבא וגם בירושלמי).
משה
רבנו מייצג את השלמות:
“פני
משה כפני החמה” (ב"ב
ה.),
החמה
– השמש – היא שלמות,
מעין
אש,
השורפת
את הכל.
זה
האש השחורה המתמעטת מול האש הלבנה,
אש
התורה – האש האלוקית.
משה
רבנו רוצה לתת את המקום לדיבור האלוקי
ולא להבנה האישית שלו של התורה.
שבת
שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה