בס"ד

דבר תורה לפורים

כתוב בשולחן ערוך (תרצה ס' ב'):

"חיב אדם לבוסמי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. "

לעומת זאת, ישנה גם חובה ביום להצהיר "ברוך מרדכי וארור המן" (ש"ע תר"ץ ט"ז).

למה יש חיוב לשתות יין בפורים? ולמה אנחנו מעוניינים להגיע למצב "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? ועם זאת, אם אנחנו מעוניינים במצב הזה, למה יש להצהיר "ברוך מרדכי וארור המן " ?

כדי לענות לשאלות אלו, צריכים לחזור לתחילת האנושות, בערב שבת: אדם הראשון חטא. מה היה חטאו? הוא אכל מעץ הדעת – הדעת טוב ורע. מה הכוונה? הרב יהודה אשכנזי "מניטו " זצ"ל מסביר : זה ברור שהדעת אינה דבר רע. הדעת היא אפילו מידה משובחת : " כל מי שיש בו דעה, כאילו בית המקדש נבנה בימיו" (מסכת ברכות). אלא אדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע – טוב ורע ביחד, טוב ורע מעורבים.

ולכן יש דעה בגמרא במסכת ברכות שעץ הדעת היה הגפן. כשבן אדם שותה, ההבדל בין טוב לרע הופך להיות פחות ברור, פחות מוחלט ממה שהוא אצל אדם פיקח. כששיכור שותה, זה בדרך כלל על מנת לברוח מן המציאות, לברוח מהערכים שלנו של הבדל בין טוב לרע. הוא רוצה לברוח מ"סור ורע ועשה טוב". זה ניסיון לחפש שמחה שמעבר למוסר. וזה ברור שזה לא הכוונה של השו"ע. להיות במצב כזה, זה נגד המוסר, זה דלת פתוחה לעבור עברות רבות אפילו דאוריתא. הב"י (בית יוסף, מחבר הש"ע) מביא את ה"ארוחות חיים" : לבוסמי ולא להשתכר שהוא איסור גמור.

בפורים אנחנו שותים עד הנקודה שההבדל הזה בין טוב לרע לא ברור, עד שלא כ"כ יודעים אם ברוך מרדכי וארור המן או ברוך המן וארור מרדכי.

ה"פחד יצחק" מסביר: יום הכיפורים כפורים. אין הבדלה כמו ההבדלה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. המשנה מסבירה עד כמה שני השעירים האלו צריכים להידמות אחד לשני במראה, בקומה ובדמים. אנחנו מאוד מעוניינים בדמיון של שני השעירים כי בכל שהחיצוניות דומה אז כל ההבדל נמצא בקליפות הפנימיות, ולכן בהבדלת שני השערים, אחד לה' ואחד לעזאזל רוצים שחציונותם יהיו שוות, כך שההבדלה בין הטוב הגמור לרע הגמור תהיה מוחלטת.

איש השעיר הראשון הוא עשו הרשע, ולכן בהבדלה בין עשו ליעקב, בין עמלק לישראל, לא ברור מי נמצא מול יצחק אבינו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".

גם בפורים, עניינא דיומא זה לא להשתכר, אלא ההבדלה הזאת בין ישראל לעמלק. כדי להגיע להבדלה המוחלטת ביננו לעמלק צריכים לעבור דרך מצב שההבדל לא ברור, במצב שלא כ"כ יודעים אם ברוך מרדכי וארור המן או ברוך המן וארור מרדכי, ורק אז תפקידנו לעצור מלשתות ולצהיר: ברוך מרדכי וארור המן! ישראל התגבר על עמלק, ההצלה באה בדרך הצדיק, בדרך הטוב. ברוך המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים !

אם עוברים את הנקודה הזאת, אם לא מצליחים להפסיק לשתות אז אנחנו עוברים למצב של ברוך המן וארור מרדכי, למצב שהעם היהודי לא מצליח מעצמו להתגבר על עמלק. ולכן ההצלה באה דרך הרשע, דרך ייסורין: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל" (מסכת מגילה).

שנזכה לגאולה שלמה, בלי ייסורין,

שבת שלום ופורים שמח!

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויקרא

הרמב"ם כותב במורה נבוכים שתכלית הקרבנות היא הרחקה מע"ז. התורה היא אמנם מן השמיין אבל יש לאדם חולשות והתורה יודעת להתחשב בהן. לאבותינו היה יצר ע"ז. מאז שמשה לא חזר מהר סני ישר הם התחילו לעשות את העגל. ולכן התורה מצווה להקריב קרבנות כך שמקריבים לה' ולא לע"ז.

לעומת זאת הרמב"ן בפרשתנו כותב שיש לקרבנות תכלית עצמית והם אינם אמצעים בלבד, שיש בהם תיקונים בעולמות העליונים.

מתעוררות קושיות לא מועטות על דעת הרמב"ם המובאה במורה נבוכים :

1. בקרבנות נאמר: קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי. מפורש בתורה שיש תועלת להקב"ה בקרבנות ולכן לא ייתכן להגיד שטעם הקרבנות להרחיק אדם מע"ז.
2. קין והבל גם הקריבו קרבנות ובדורם לא היה ע"ז.
3. סוג אחד של קרבן היה מספיק אם הטעם היה הרחקה מע"ז. התורה נותנת סוגים רבים של קרבנות.
4. בהלכות מלכים הרמב"ם בעצמו כותב שבימות המשיח הקרבנות יחזרו ומהווה סתירה עם מה שהוא אומר במורה נבוכים שהרבנות הם אמצעים להרחקה מע"ז.

המשך חכמה מביא תירוץ לקושיא שלנו. הוא עושה חילוק בן בימה למקדש : לפני בנית בית המקדש היתה אפשרות להקריב קקבנות בבימה. בהקרבת קרבנות על בימה לא נאמר "לריח ניחוח", ולכן יכולים לומר שאין תועלת למעלה בקרבנות אלו, שקרבנות בבימה הם רק אמצעי הרחקה מע"ז וקרבנות במקדש הם תכלית בעצמם, וזה גם מסביר למה אחרי בניית בית המקדש נאסרה הקרבה בבימה, כי כבר אין צורך של אמצעים אם אפשר להקריב קרבנות לשמם.

גם בחז"ל קיימת סיוע לדעת הרמב"ם : « משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות. אמר המלך : זה יהיה תדיר על שולחני ומעצו הוא גדור. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת את קרבנותיהם ויהיו נפרשים מע"ז. ».

הרמב"ם עצמו מביא ראיות לבסס את שיטתו: הוא אומר שהוא בקי בעינייני ע"ז. ומסביר למה קיימים סוגים רבים של קרבנות בתורה : הבקר מציין את כח עבודת האדמה, ולכן המצרים היו מקריבים קרבנות מן הבקר. הצאון היה תועבת מצריים ומשם כח מקריבים טלה כקרבן פסח. הוא גם מביא שהיו מקריבים קרבן ללבנה בר"ח וכנגד זה התורה צוותה להקריב קרבנות בר"ח וימים טובים.

אבל קיימות עדיין קושיות על הרמב"ם. איך להסביר שקין והבל כבר הקריבו קרבנות ? בודאי שהרמב"ם ידע שהם הקריבו קרבנות. בסוף הלכות מועילה במשנה תורה הרמב"ם מסביר : « ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהא קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. ». הוא גם עושה חילוק בין משפטים שטעמם גלוים וטובת עשייתם בעולם הזה, לחוקים שטעמם אינם גלויים. ומסביר שהקרבנות שייכים לחוקים שסודם נעלמים מכל הבנה אנושית, בדומה לדברי הרמב"ן. הרי שהוא סותר את עצמו עם מה שהוא כתב במורה נבוכים.

עכשיו נסביר : בסוף ספר הקרבנות הרמב"ם כותב : « אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. », ומביא את הדוגמא של שלמה המלך שהבין את הטעמים של רוב חוקי התורה. כלומר, האדם יכול לעסוק בהבנת המצוות עם שכלו הרציונלי ואנושי. עם זאת, הוא צריך לדעת גם כן, ששכלו מוגבל והוא לא יוכל להבין את הכל. ולא להסיק שאין ערך במה שהוא לא מבין. אדם צריך לדעת שמה שהוא מבין זה לא הטעם העיקרי, כי אדם לא יכול לרדת לסוף דעתו של השם יתברך, אלו יכול לתת הבנה שכלית מוגבלת.

הריטב"א כותב ב"ספר הזכרון" שכשהרמב"ם נותן טעם למצוות, זה לא שהוא נותן את הטעם העיקרי, כי הטעם העיקרי אינו גלוי כי שייך לשכל האלוקי האינסופי, אלא רצה לתת כמה טעמים כך שההמון יוכל להשיב לאפיקורוס בדברים שכליים.

כל אדם הוא שונה אחד לשני, לכל אחד יש צורת דבור המתאימה לו יותר ופחות ולכן מדי פעם יש צורך לתת טעמים שכליים כך שהשני יוכל להבין ולקיים מצוות, כמו שמסביר הרמח"ל בדרכי קנית הזהירות במסילת ישרים : לשלמי הדעת הדבר ברור שהעיקר זה דבקות בה', וחו"ש להתרחק מהדבקות הזאת. מקיימים מצווה כי כך ציווה ה'. לפחותה מהם, יש עניין של שכר רוחני, מקיימים מצוות על מנת לקנות חלק בעולם הבא, ולהמון מה שמדבר אליהם זה שכר ועונש.

ולכן זה לא אסור לתת טעם למצוות בכל שזה בא בתוך אמונה ויראת ה'. מידי פעם זה אפילו מומלץ כי לא כל אחד מסוגל לקיים את כל המצוות אך ורק בתוך דבקות ה' טהורה. ולכן כשהרמב"ם כתב מורנ נבוכים אחרי ההתדרדרות באמונה שחלה בדורו ההרגיש צורך לתת טעם לקרבנות. עם זאת צריכים לדעת שכל הטעמים שנוכל לתת למצוות הן אנושיות, מוגבלות, זמניות, ושהטעם העיקרי, האלוקי, הנצחי אינו מובן לנו : הנסתרות לה' אלוקנו – רק ה' יודע מטעם האמיתי של המצוות, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – המצווה המעשית, עלינו לעשות אותה, אפילו אם לא מבינים את טעמן.

שבת שלום !

בס"ד

דבר תורה לפרשת פקודי

כתוב בפרשתנו:

"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:"

ורש"י מפרש:

אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים.

נשאלות השאלות: וכי משה רבנו לא היה מסוגל להבין מה שהבין בצלאל, שיש קודם לבנות את המשכן ורק אחר כך את הכלים? ואם צדק בצלאל, איך משה שמע אחר? ואם הציווי כפי שהבין משה, איך בצלאל הופך דברי אלוקים חיים?

משה הוא איש האלוקים, איש החזון, פניו כפני החמה, אישיות מושלמת. הוא חייב להעדיף את הכלים על המבנה. לעומת זאת, בצלאל הוא מפקד על ביצוע בניית המשכן, הוא איש מעשי. הוא חייב לבנות את המשכן קודם הכלים. מההבדלים בין שני האישיות האלה אנחנו לומדים שיש הבדל בין האידאל השואף למעלה למציאות העומדת שתי רגליים על הקרקע. ולכן בנייה מושלמת חייבת להתאים לשתי הגישות: גם לשאוף למעלה וגם להיות ריאלית.

מטרת המשכן היא עבודת ה'. כל הכלים שבתוכו נועדים לעבודה הזאת ובראשם ארון העדות הנמצאת בקודש הקודשים. ארון העדות היא כלי נבואה, עבורה משה יכול להתנבא. כל השאר זה רק אמצעים למטרה הזאת ולכן משה רבנו חייב לייצג את המטרה הזאת.

בצלאל יודע לצרף אותיות של שמים וארץ, הוא יודע כיצד להעלות את המציאות הארצית לאידיאל השמימי.

במקור המטרה תמיד עומדת בראש, ורק אחר כך באה החשיבה על האמצעים המעשיים. כשאדריכל מתכנן בית הוא חושב קודם כל על האופי של הבניין. האם זה מגורים? האם זה חנויות? בית חרושת? ורק אחר כך הוא יורד אל הפרטים, איך לבנות כל דבר ודבר. לעומת זאת, כשבן אדם רואה מבחוץ את בניית הבניין הוא רואה בהתחלה אתכל הפרטים: איך הבנאים בונים את הקירות ואת כל הקומות ורק בסוף הוא מבין מה התכלית של הבניין. זה ההבדל במשה לבצלאל. משה רואה את התכלית של המשכן, כלי שעבודת ה', כלי של נבואה. בצלאל – איש המעשים – רואה את שלבי הבנייה, איך להגיע מכלום לא משכן מושלם של עבודת ה'.

וזה בדרך הזאת שהגר"א מסביא את המשנה בפרקי אבות: אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח. התורה זה האידאל, התורה נמצאת בראש סולם הערכים. אבל בביצועים אל הגשת המטרה הזאת אז הקמח בא קודם, כי הוא מאפשר להגיע אל המטרה.