בס"ד

דבר תורה לפרשת שמות

מבוסס על גאולה ניסית או טבעית, מאהלי תורה, ר' יעקב אריאל שליט"א

פרשתנו נקראת שמות, העניין של השמות תופס עניין חשוב ומעורר כמה שאלות:

1)מה העניין של משה לשאול מה שמו של ה'? לו זה היה מין "סיסמה סודית" אז מן הראוי משה היה יודע אותו, ולו השם היה ידוע, כיצד משה לא ידע אותו? ומה כל העניין של הודעת שמו?

2)בפרשה הבאה כתוב: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי הי לא נודעתי להם.". וכי האבות לא ידעו את שם ה'? נצטרך לאומר שיש שתי התגלויות: ההתגלות אל האבות בשם ש-די, וההתגלות אל משה בשם ה'.

ההנהגה האלוקית בימי האבות הייתה "טבעית", לא נעשו ניסים גלויים, לא נקרע להם את הים, אין מטה הנהפך לנחש ומים לדם. ההגחה האלוקית הייתה נסתרת בתופעות הטבע, זאת הנהגה דרך שם א-ל ש-די. לעומת זאת, הנהגת ה' ביציאת מצריים הייתה על טבעית. שינוי סדרי בראשית, ניסים גדולים. זאת הנהגה של שם הוי"ה.

יש לשאול איזוהי ההנהגה הגדולה ביותר. לכאורה, בהנהגה דרך ניסים יש התערבות של ה' בכל הטבע, שינויים גדולים בסדר הטבע ובכן מהווה הנהגה גדולה יותר. אולם מבחינת האנשים זה ההיפך: אנשים גדולים אינם זקוקים לנס גדול, ואפילו נס קטן יראה בעיניהם כנס גדול. לעומת זאת אצל אנשים קטנים, נס גדול יכול להיראות כמשהו קטן. ככל שהרמה גבוהה יותר אז הנס יכול להיות טבעי יותר.

בהנהגה דרך ניסים, התערבות בני האדם קטנה ביותר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". בהנהגה של ניסים נסתרים – דרך הטבע – ההתערבות של האדם יותר גדולה, האדם נעשה שותף להקב"ה, בניגוד להנהגה הראשונה, האדם אינה פסיבי אלא אקטיבי ולכן זה דורש ממנו יותר מאמצים. וזהו המטרה העיקרית של ה': שהאדם יתרומם ויתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ולכן גאולה שנעשתה דרך ניסים גלויים, חסר בה העיקר: האדם. הטבע, הגורם החיצוני משתנה אבל האדם לא. לעומת זאת בגאולה דרך הטבע, האדם, העיקר, משתנה ומתעלה. האדם הופך להיות אדם יותר טוב ממה שהיה קודם, יותר מוסרי, יותר רוחני. האדם הזה לא רק נגאל אלא גואל בעצמו: "ועלו מושיעים בהר ציון", ולא נושעים.

ולכן כשמשה שואל: "ואמרו לי מה שמו? מה אומר אלהם?" השאלה היא: האם הגאולה תבוא דרך א-ל ש-די, גאולה דרך הטבע או גאולה דרך שם הוי"ה המהווה גאולה דרך ניסים? משה חש שהעם לא במדרגה של להיות פעיל בתהליך הגאולה. ועוד חושש שבמקום לתת אמונה בה' הוא יתן אמונה במשה, וב-"כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה.". השם עונה: "אהיה אשר אהיה". ובכן כתוב במסכת ברכות: אהיה עמם בצרה זאת, ואהיה עמם בשעיבוד שאר מלכויות. השם "אהיה אשר אהיה" מעיד על העתיד הרחוק, מעיד על דרך ארוכה עד הגאולה השלמה. משה מכיר במצבו של העם, העם הגיע למ"ט שערי טומאה, האמונה ברמה שפלה ביותר ולכן ממשיך הגמרא: רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.". ושם אהיה הוא מבחינת שם הוי"ה.

ברור שגם הקב"ה יודע את מצבו של העם, אפילו יותר טוב ממשה רבנו ושההנהגה ה"על טבעית" הכרחית למצבו של העם. אולם זאת לא הדרך האידאלי לדורות. הנהגה דרך ניסים מביא לאמונה רגעית כי הנהגת העולם הוא בדרך טבעית. ולכן ה' לא מוותר לגמרי על הפעילות האנושית: כחו של המטה של משה מראה על הצד הניסי, לעומת זאת ה' מזהיר מחיבוק ידיים. הטמנת היד על החיק מהווה טומאה. נכון, המצב הקריטי של העם דורש ניסים על טבעיים, אבל מטרת חיי האדם אינו להיות פסיבי אלא לפעול בכל תחומי החיים, ועד רבה באמונה שהוא הבסיס של כל דבר אחר. 

דבר תורה לחנוכה

בס"ד

דבר תורה לחנוכה

מבוסס על הרב אורי שרקי שליט"א

"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"

המילה ה-25 בתורה היא המילה אור. היא נמצאת בפסוק השלישי. רמז על היום הזה כ"ה של חודש כסלו שיש לו משמעות מיוחדת קשרה לאור.

השאלה: כנגד מה אנחנו חוגגים את חנוכה? כנגד העצמאות הלאומית של החשמונאים או כנגד נס פך השמן?

בירושלמי לא מובא בכלל את נס פך השמן. בשאליות דאחאי גאון – ספר ההלכה הראשון לא מדובר על נס פך השמן. ברבמב"ם מובא שהטעם הראשון של החג זה הניצחון של החשמונאים.

לעומת זאת, כתוב במסכת שבת: מאי חנוכה? ורש"י מסביר את כוונת השאלה: על מה נקבע חנוכה? וכן הגמרא מביא סוגית נר חנוכה. הסוגיה הזאת היא עתקה של מגילת תענית הקובעת את ימי תענית וימים טובים בזמן בית שני. הימים האלה היו נקבעים לפי מאורעות לאומיות שקרו בזמן הזה. כתוב במסכת ר"ה שבטלה מגילת תענית מלבד פורים וחנוכה. למה? כי אין טעם לחגוג מאורעות מדיניות אחרי חרבן הבית ואובדן של עצמאותנו. ולכן השאלה "מאי חנוכה" מה הטעם לחגוג את חנוכה אחרי אובדן עצמאותנו? משום נס פך השמן המוסיף טעם נצחי לחג חנוכה.

באותה סוגיא במסכת שבת שואלים: על פי מה יכולים לברך שצוונו להדליק נר חנוכה. מאיפה יש מצווה כזאת? יש מאן דאמר משום לא תסורו (תעשה מה שחז"ל אומרים לעשות) ויש אומרים משום שאל אביך ויגדך, יש מצווה להמשך במנהגי אבותיו! ולכן שייך לשאול מאיפה יש להדליק נר בחנוכה? הטעם של הגמרא הוא משום נס פך השמן. אבל הניצחון של החשמונאים היה כמה ימים לפני כ"ה בכסלו, אז למה הם חכו לדווקא לכ"ה כדי להחנוך את המזבח? מובא שבכ"ה בכסליו אנטיוכוס הקריב חזיר על המזבח ועשה ע"ז בבית המקדש. ולכן חז"ל רצו לחנוך את המזבח אחרי הניצחון דווקא בתאריך הזה! אבל נמשכת השאלה: למה אנטיוכוס ברח בתאריך של כ"ה בכסלו כדי לחלל את המזבח? מובא בחגי שחנוכת המזבי של בית שני היה... בכ"ה בכסלו! ולכן אנטיוכוס רצה להראות את הנצחון של התרבות היוונית על היהדות. אבל עדיין לא ברור: למה חנוכת המזח של בית שני חלה בכ"ה בכסלו? מובא במסכת ביכורים שמביאין ביכורים (של ז' המינים) בין חג סוכות לחנוכה, ומחלוקת אם קוראים פרשת "ארמי עובד אבי". ומה הפרי שימי ביכוריו בתקופה הזאת? הזית! חנוכה היתה סוף תקופת החקלאות לפני החורף, וסביר להניח שהם עשו חגיגות עם אור של שמו זית, ודברי מאכל עם זית ושמנו. ולכן חז"ל החליטו לחנוך את מזבח בית שני דווקא כידועה לא היה נבואה בימי בית שני, סוג של חושך רוחני ולכן החליטו לחנוך את מזבח בית שני בתאריך שמסמל אור מתוך חושך, שקשור לשמן – כ"ה בכסלו ובו נגמר מסיק הזיתים.

עולה מכאן שמשמעות של החג השתנה עם הזמן. עד החשמונאים משמעותש ל החג זה היה האור. עם הניצחון של החשמונאים הטעם העיקר של החג השתנה וקבל ערך לאומי. ובכל שאנחנו רחוקים מהניצחון הזה, אנחנו נוטעים להחזיר לתת את נמשמעות של אור לחג הזה.

אבל עצם הדבר לא משנה, כי הרי שמדרש רבה מוסבר על הפסוק : « והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום. » שהחושך זה גלות יוון ולכן הניצחון של החשמונאים זה הניצחון של אור התורת על התרבות היוונית!

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויחי

בסדר רב עמרם גאון כתוב: « בשמונה בטבת נכתבה התורה ביונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים. ». לפני כמה ימים אחדים חגנו חנוכה חג האור הניצחון של היהדות מול התרבות היוונית ועתה מזכירים את תרגום התורה ביוונית. למה התרגום מביא חושך? חושך זה מצב שלא רואים את המציאות, מצב שלא יכולים לפעול בא, צב של הסתרת פנים. בן אדם נולד, חיי כמה עשרות שנים ונפתר, אם מסתכלים על החיים בגובה עיניים נראה הרבה חושך, לכון יש צורך טבעי לחפש משהו מלמעלה. לתרגם את התורה ביוונית מבטא ניסיון להשאיר את התורה בגובה עיניים, להסיר את האלוקות מהתורה. יוון נקרא חושך, היוונים לא ניסו לאבד את עם יהודי, אלא רק להסיר ממנו את האלוקות שיש בו. ובלי האלוקות אין לחיים עצמם שום ערך כי האלוקות זה מה שמחייה את עם ישראל, עם ה'.

וממשיך הרב עמרם גאון וכותב: « בעשרה בו סמך מלך בבל אל ירושלים. ». ברור לנו שאנחנו מצוווים לצום על חרבן ירושלים ובית המקדש, אבל למה לצום על המצור? לכאורה שמרנו על חלק משלטוננו ועל בית המקדש, אז למה לקובוע תענית לדורות? אנחנו צמים ד' צומות על ירשולים, להראות שכל פגיעה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט מהווה פגיעה חמורה בחיי עם ישראל, המצור אינו משהו אחר מהביטוי של סוף השלטון על ירושלים. ירושלים היא אורה של עולם (בראשית רבה), ירושלים זה המפגש בין ירולשים של מעלה וירושלים של מטה, מקום החיבור האלוקי. השלטון הממשי הוא מלמד כי אנחנו מאמינים בקשר של חיים עם הקדושה, ובאותו אופן שלתרגם את התורה ביוונית זה להסיר את האלוקות מהתורה ולהביא חושך, גם כן, לבטל על שלטוננו על ירושלים וארץ ישראל, זה להסיר את החלק האלוקי בקשר חיים עם הארץ ולהביא חושך. ולכן יש להתאמץ בכל כחו לשמור על ירושלים וא"י בכל מחיר כמו שכתוב בנביא (ירמיהו מ"ב):

{י} אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם: {יא} אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

על העם לדעת להיאחץ בארץ למרות החרבן והסכנה. ועוד כתוב באותו המקום:

{יג} וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {יד} לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב: {טו} וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם: {טז} וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ:

זאת הסיבה שיעקב נורא מפחד מלרדת מצרימה, הוא זובח זבחים לאלוקי יצחק אביו, דוקא יצחק ולא אברהם כי יצחק היה עולה תמימה, יצחק לעולם לא עזב את א"י. ולכן הקב"ה צריך להרגיע אותו: « אל תירא מרדה מצרימה. ». גלות מצרים היתה חלק מברית בין הבתרים, « וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל . ».