בס"ד

דבר תורה לפרשת שמות

מבוסס על גאולה ניסית או טבעית, מאהלי תורה, ר' יעקב אריאל שליט"א

פרשתנו נקראת שמות, העניין של השמות תופס עניין חשוב ומעורר כמה שאלות:

1)מה העניין של משה לשאול מה שמו של ה'? לו זה היה מין "סיסמה סודית" אז מן הראוי משה היה יודע אותו, ולו השם היה ידוע, כיצד משה לא ידע אותו? ומה כל העניין של הודעת שמו?

2)בפרשה הבאה כתוב: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי הי לא נודעתי להם.". וכי האבות לא ידעו את שם ה'? נצטרך לאומר שיש שתי התגלויות: ההתגלות אל האבות בשם ש-די, וההתגלות אל משה בשם ה'.

ההנהגה האלוקית בימי האבות הייתה "טבעית", לא נעשו ניסים גלויים, לא נקרע להם את הים, אין מטה הנהפך לנחש ומים לדם. ההגחה האלוקית הייתה נסתרת בתופעות הטבע, זאת הנהגה דרך שם א-ל ש-די. לעומת זאת, הנהגת ה' ביציאת מצריים הייתה על טבעית. שינוי סדרי בראשית, ניסים גדולים. זאת הנהגה של שם הוי"ה.

יש לשאול איזוהי ההנהגה הגדולה ביותר. לכאורה, בהנהגה דרך ניסים יש התערבות של ה' בכל הטבע, שינויים גדולים בסדר הטבע ובכן מהווה הנהגה גדולה יותר. אולם מבחינת האנשים זה ההיפך: אנשים גדולים אינם זקוקים לנס גדול, ואפילו נס קטן יראה בעיניהם כנס גדול. לעומת זאת אצל אנשים קטנים, נס גדול יכול להיראות כמשהו קטן. ככל שהרמה גבוהה יותר אז הנס יכול להיות טבעי יותר.

בהנהגה דרך ניסים, התערבות בני האדם קטנה ביותר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". בהנהגה של ניסים נסתרים – דרך הטבע – ההתערבות של האדם יותר גדולה, האדם נעשה שותף להקב"ה, בניגוד להנהגה הראשונה, האדם אינה פסיבי אלא אקטיבי ולכן זה דורש ממנו יותר מאמצים. וזהו המטרה העיקרית של ה': שהאדם יתרומם ויתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ולכן גאולה שנעשתה דרך ניסים גלויים, חסר בה העיקר: האדם. הטבע, הגורם החיצוני משתנה אבל האדם לא. לעומת זאת בגאולה דרך הטבע, האדם, העיקר, משתנה ומתעלה. האדם הופך להיות אדם יותר טוב ממה שהיה קודם, יותר מוסרי, יותר רוחני. האדם הזה לא רק נגאל אלא גואל בעצמו: "ועלו מושיעים בהר ציון", ולא נושעים.

ולכן כשמשה שואל: "ואמרו לי מה שמו? מה אומר אלהם?" השאלה היא: האם הגאולה תבוא דרך א-ל ש-די, גאולה דרך הטבע או גאולה דרך שם הוי"ה המהווה גאולה דרך ניסים? משה חש שהעם לא במדרגה של להיות פעיל בתהליך הגאולה. ועוד חושש שבמקום לתת אמונה בה' הוא יתן אמונה במשה, וב-"כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה.". השם עונה: "אהיה אשר אהיה". ובכן כתוב במסכת ברכות: אהיה עמם בצרה זאת, ואהיה עמם בשעיבוד שאר מלכויות. השם "אהיה אשר אהיה" מעיד על העתיד הרחוק, מעיד על דרך ארוכה עד הגאולה השלמה. משה מכיר במצבו של העם, העם הגיע למ"ט שערי טומאה, האמונה ברמה שפלה ביותר ולכן ממשיך הגמרא: רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.". ושם אהיה הוא מבחינת שם הוי"ה.

ברור שגם הקב"ה יודע את מצבו של העם, אפילו יותר טוב ממשה רבנו ושההנהגה ה"על טבעית" הכרחית למצבו של העם. אולם זאת לא הדרך האידאלי לדורות. הנהגה דרך ניסים מביא לאמונה רגעית כי הנהגת העולם הוא בדרך טבעית. ולכן ה' לא מוותר לגמרי על הפעילות האנושית: כחו של המטה של משה מראה על הצד הניסי, לעומת זאת ה' מזהיר מחיבוק ידיים. הטמנת היד על החיק מהווה טומאה. נכון, המצב הקריטי של העם דורש ניסים על טבעיים, אבל מטרת חיי האדם אינו להיות פסיבי אלא לפעול בכל תחומי החיים, ועד רבה באמונה שהוא הבסיס של כל דבר אחר. 

דבר תורה לחנוכה

בס"ד

דבר תורה לחנוכה

מבוסס על הרב אורי שרקי שליט"א

"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"

המילה ה-25 בתורה היא המילה אור. היא נמצאת בפסוק השלישי. רמז על היום הזה כ"ה של חודש כסלו שיש לו משמעות מיוחדת קשרה לאור.

השאלה: כנגד מה אנחנו חוגגים את חנוכה? כנגד העצמאות הלאומית של החשמונאים או כנגד נס פך השמן?

בירושלמי לא מובא בכלל את נס פך השמן. בשאליות דאחאי גאון – ספר ההלכה הראשון לא מדובר על נס פך השמן. ברבמב"ם מובא שהטעם הראשון של החג זה הניצחון של החשמונאים.

לעומת זאת, כתוב במסכת שבת: מאי חנוכה? ורש"י מסביר את כוונת השאלה: על מה נקבע חנוכה? וכן הגמרא מביא סוגית נר חנוכה. הסוגיה הזאת היא עתקה של מגילת תענית הקובעת את ימי תענית וימים טובים בזמן בית שני. הימים האלה היו נקבעים לפי מאורעות לאומיות שקרו בזמן הזה. כתוב במסכת ר"ה שבטלה מגילת תענית מלבד פורים וחנוכה. למה? כי אין טעם לחגוג מאורעות מדיניות אחרי חרבן הבית ואובדן של עצמאותנו. ולכן השאלה "מאי חנוכה" מה הטעם לחגוג את חנוכה אחרי אובדן עצמאותנו? משום נס פך השמן המוסיף טעם נצחי לחג חנוכה.

באותה סוגיא במסכת שבת שואלים: על פי מה יכולים לברך שצוונו להדליק נר חנוכה. מאיפה יש מצווה כזאת? יש מאן דאמר משום לא תסורו (תעשה מה שחז"ל אומרים לעשות) ויש אומרים משום שאל אביך ויגדך, יש מצווה להמשך במנהגי אבותיו! ולכן שייך לשאול מאיפה יש להדליק נר בחנוכה? הטעם של הגמרא הוא משום נס פך השמן. אבל הניצחון של החשמונאים היה כמה ימים לפני כ"ה בכסלו, אז למה הם חכו לדווקא לכ"ה כדי להחנוך את המזבח? מובא שבכ"ה בכסליו אנטיוכוס הקריב חזיר על המזבח ועשה ע"ז בבית המקדש. ולכן חז"ל רצו לחנוך את המזבח אחרי הניצחון דווקא בתאריך הזה! אבל נמשכת השאלה: למה אנטיוכוס ברח בתאריך של כ"ה בכסלו כדי לחלל את המזבח? מובא בחגי שחנוכת המזבי של בית שני היה... בכ"ה בכסלו! ולכן אנטיוכוס רצה להראות את הנצחון של התרבות היוונית על היהדות. אבל עדיין לא ברור: למה חנוכת המזח של בית שני חלה בכ"ה בכסלו? מובא במסכת ביכורים שמביאין ביכורים (של ז' המינים) בין חג סוכות לחנוכה, ומחלוקת אם קוראים פרשת "ארמי עובד אבי". ומה הפרי שימי ביכוריו בתקופה הזאת? הזית! חנוכה היתה סוף תקופת החקלאות לפני החורף, וסביר להניח שהם עשו חגיגות עם אור של שמו זית, ודברי מאכל עם זית ושמנו. ולכן חז"ל החליטו לחנוך את מזבח בית שני דווקא כידועה לא היה נבואה בימי בית שני, סוג של חושך רוחני ולכן החליטו לחנוך את מזבח בית שני בתאריך שמסמל אור מתוך חושך, שקשור לשמן – כ"ה בכסלו ובו נגמר מסיק הזיתים.

עולה מכאן שמשמעות של החג השתנה עם הזמן. עד החשמונאים משמעותש ל החג זה היה האור. עם הניצחון של החשמונאים הטעם העיקר של החג השתנה וקבל ערך לאומי. ובכל שאנחנו רחוקים מהניצחון הזה, אנחנו נוטעים להחזיר לתת את נמשמעות של אור לחג הזה.

אבל עצם הדבר לא משנה, כי הרי שמדרש רבה מוסבר על הפסוק : « והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום. » שהחושך זה גלות יוון ולכן הניצחון של החשמונאים זה הניצחון של אור התורת על התרבות היוונית!

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויחי

בסדר רב עמרם גאון כתוב: « בשמונה בטבת נכתבה התורה ביונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים. ». לפני כמה ימים אחדים חגנו חנוכה חג האור הניצחון של היהדות מול התרבות היוונית ועתה מזכירים את תרגום התורה ביוונית. למה התרגום מביא חושך? חושך זה מצב שלא רואים את המציאות, מצב שלא יכולים לפעול בא, צב של הסתרת פנים. בן אדם נולד, חיי כמה עשרות שנים ונפתר, אם מסתכלים על החיים בגובה עיניים נראה הרבה חושך, לכון יש צורך טבעי לחפש משהו מלמעלה. לתרגם את התורה ביוונית מבטא ניסיון להשאיר את התורה בגובה עיניים, להסיר את האלוקות מהתורה. יוון נקרא חושך, היוונים לא ניסו לאבד את עם יהודי, אלא רק להסיר ממנו את האלוקות שיש בו. ובלי האלוקות אין לחיים עצמם שום ערך כי האלוקות זה מה שמחייה את עם ישראל, עם ה'.

וממשיך הרב עמרם גאון וכותב: « בעשרה בו סמך מלך בבל אל ירושלים. ». ברור לנו שאנחנו מצוווים לצום על חרבן ירושלים ובית המקדש, אבל למה לצום על המצור? לכאורה שמרנו על חלק משלטוננו ועל בית המקדש, אז למה לקובוע תענית לדורות? אנחנו צמים ד' צומות על ירשולים, להראות שכל פגיעה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט מהווה פגיעה חמורה בחיי עם ישראל, המצור אינו משהו אחר מהביטוי של סוף השלטון על ירושלים. ירושלים היא אורה של עולם (בראשית רבה), ירושלים זה המפגש בין ירולשים של מעלה וירושלים של מטה, מקום החיבור האלוקי. השלטון הממשי הוא מלמד כי אנחנו מאמינים בקשר של חיים עם הקדושה, ובאותו אופן שלתרגם את התורה ביוונית זה להסיר את האלוקות מהתורה ולהביא חושך, גם כן, לבטל על שלטוננו על ירושלים וארץ ישראל, זה להסיר את החלק האלוקי בקשר חיים עם הארץ ולהביא חושך. ולכן יש להתאמץ בכל כחו לשמור על ירושלים וא"י בכל מחיר כמו שכתוב בנביא (ירמיהו מ"ב):

{י} אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם: {יא} אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

על העם לדעת להיאחץ בארץ למרות החרבן והסכנה. ועוד כתוב באותו המקום:

{יג} וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {יד} לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב: {טו} וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם: {טז} וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ:

זאת הסיבה שיעקב נורא מפחד מלרדת מצרימה, הוא זובח זבחים לאלוקי יצחק אביו, דוקא יצחק ולא אברהם כי יצחק היה עולה תמימה, יצחק לעולם לא עזב את א"י. ולכן הקב"ה צריך להרגיע אותו: « אל תירא מרדה מצרימה. ». גלות מצרים היתה חלק מברית בין הבתרים, « וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל . ».

דבר תורה לפרשת וישב

בס"ד

דבר תורה לפרשת וישב

החל מפרשתנן עד סוף ספר בראשית, התורה עוסקת בבני יעקב. הקשר בין יוסף לאחריו מסובך ורוצים להבין מה תוכן המחלוקת בין יוסף לאחיו.

הברכה של יוסף בפרשת ויחי וגם בפרשת יזאת הברכה, היא הברכה הארוכה ביותר. « ברכות אביך גברו על ברכות הורי. », « תבואתה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו. ». יעקב נותן ליוסף יותר ממה שהוא קיבל. וכמו כן יוסף מתחלק לשני שבטים שנחשבים כשבט, יוסף הוא בן, אבל נחשב כאב. יעקב אבינו מכיר בכח של יוסף, ונותן לו כתונת פסים, בניגוד לאחיו שיש להם רק כתונת פס. יוסף מכיל הרבה גוונים, הוא דמות כללית.

יעקב אבינו קיבל שתי ברכות: ברכת אברהם, הברכה של עם ישראל, הברכה הגשמית, וגם קיבל הברכה הגשמית שהיתה מיועדת לעשו. הברכה הראשונה היא על המשך דרך אברהם בעולם, על יחודו של עם ישראל ותיקון העולם בתחום הרוחני, והשניה היא על תיקון העולם בתחום הגשמי, בתחום הלאומי, כלכלי וצבאי. גם החילוק הזה נמצא אצל שתי נשיו, רחל ולאה. רחל מהווה את העולם הגלוי הגשמי ולאה העולם הפנימי הרוחני והנסתר. יוסף, בנה של רחל, יורש את הכישרון של בניין העולם וסדר החיים. ולפי זה יוסף הוא שטנו של עשו, כי יש לו את כל הכשרונות שלו.

יעקב ידע את התכונות של יוסף ולכן מסר לו את החכמה, חכמת שם ועבר, שהיא בעצם החכמה האנושית הכללית המשותפת לגויים לנו. הם מלמדים כיצד לבנות עולם בדרך כשרה ומוסרית. לעומת זאת אחיו מתעסקים בבנין הרוחני של המציאות בבניין הירשאלי. המיוחד. משום כך, חכמת שם ועבר שייכת רק ליוסף, ולא לאחיו. יוסף מוכשר בסדר העולם, הוא מצליח בכל מעשי ידיו.

« והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכן ותשחוונה לאלומתי. » יוסף חושב שאחיו בטלנים, לא עוסקים בבניין העולם. אחיו חושבים: « ככמוכה כפרעה. »: עוד פרעה העוסק בחומר, אתה לא עוסק בבניין הרוחני של ישראל, למשול על החומר זה תפקיד הגויים לא התפקיד שלנו. כמו שהיה סינון אצל האבות, יצחק ולא ישמעאל המשיך הדרכו של אביו, יעקב ולא עשיו, הם חשבו שהוא היה הפסולת.  « המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. ». למלוך – מתוך הסכמה, יש לדון, למשול בנו באופן מוחלט, אין דבר! כל השאלה היא, מי ימשיך את דרך עם ישראל?

הסכסוך של כתונת פסים של יוסף אינו סכסוך על כתונות עם פסים או לא אלא על הנגוד בין הנפשות הנוטות לבנין תוכן החיים ולנפשות הנוטות לסידור החיים!

בס"ד

דבר תורה לפרשת וישלח

מבוסס על "מניטו" הרב יהודה אשכנזי זצ"ל

כתוב בפרשתנו:

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:  וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

אחרי יותר מעשרים שנה שהוא ברח מפני עשו אחיו, יעקב אבינו חוזר הביתה בא"י. יעקב חושש מהפגישה הזאת, ורוצה למצוא חן בעיני עשו. לכאורה להזכיר לו שהוא התעשר ונהנה מהברכה הגשמית שנתן לו יצחק אבינו הוא לא רעיון טוב, ועלול אפילו לעורר את חמת אחיו אחרי שהוא גנב לו את הברכת הגשמיות:

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וישתחו) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

רש"י מסביר:

ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:

הסיבה של יעקוב היא להודיע לאחיו שהוא לא נהנה מהברכה של יצחק אבינו, צאן ועבדים אינם באים לא מן השמיים ולא מן הארץ אלא קיבל את הכל בזכות העבודה שלו. ולכן מפרש"י:

גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי''ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

רש"י מסביר לנו שיעקב היה רק גר זמני אצל לבן, הוא לא נעשה שר חשוב או דביר, עוד ראיה שהוא לא נהנה מהברכה של יצחק אבינו. הפרוש השני של רש"י להגיד שהוא שמר את המצוות. זה לימוד על התנהגותם של היהודים הגרים בחו"ל: להישאר יהודי ולא להתבולל, מי שמשתקע בחו"ל, עוזב את המצוות, ובכן את הקשר שלו לעם ישראל. לעומת זאת, מי ששומר את המצוות, זוכר את שייכותו לעם ישראל, ושהמקום האמיתי שלו אינו אלא בא"י לא יתבולל ויחזור ארצה. בתקופה הזאת שעם ישראל חוזר לארצו, הפסוקים האלה מאוד עכשבים: אנחנו לא חוזרים כגרים, אלא כעבריים. חוזרים לארץ ישראל, כי היא מקום נחלתנו, מקום שהנשמה היהודית יכולה להתבטא, למרות שהיינו גרים זמנים בחו"ל אלפיים שנה שמרנו על הקשר הזה. הזכות שלנו על א"י אינה בגלל השואה, אלא בזכות התורה והאבות שלנו.

ובא הבן איש חי להסביר: בזכות שיעקב שמר על התורה, על הזהות שלו, ולא נעשה כלבן – כתרבות של הגויים, הוא זכה להיקרא ישראל בדרך חזרה לא"י. הגמטריא של ישראל היא 541 שהוא הסכום של הגמטריות של יעקב – 182, משה – 345 ודוד 14. ז"א שישראל מקבל את זהותו השלמה רק כשהוא משלב את שלושה המימדים שהם עם ישראל כנגד יעקב אבינו, תורת ישראל כנגד משה רבנו וארץ ישראל כנגד דוד המלך.

דבר תורה לפרשת חיי שרה

בס"ד

דבר תורה לפרשת חיי שרה

מבוסס על דברי הרב זאב קרוב

פרשתנו נרקראת חיי שרה, לעומת זאת, רק הפסוק הראשון מדבר על חיי שרה. כל המשך הפרשה מדברת על החיפוש של אברהם אחרי אחוזת קבר. אברהם משקיע הרבה בחיפוש הזה, כאילו רוצה לקנות דירה. יש לשאול למה הוא משקיע כ"כ הרבה ולא הסתפק בלקבורה עם המתים של בני חת.

אנחנו כולנו יודעים את החשיבות של מת מצווה ביהדות, מצווה כ"כ חשובה שמבטלים מצוות אחרות כדי לטפל במת. כל העניין של קבר ישראל ביהדות תופס עניין מרכזי באמונה שלנו, יש בצה"ל אפילו יחידות שיעודן לטפל בפינוי וזיהוי חללים! המראה עד כמה חשוב לנו לתת את כל הכבוד למתי ישראל.

בצד אחד, אברהם משקיע הרבה כח וכסף כדי לרכוש את אחוזת הקבר, אבל בצד השני זה לא נראה כאילו הוא סובל יותר ממידה מפטירת שרה: « ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ». הכ"ף של "ולבכותה" כתובה קטנה בספר תורה, וחז"ל לומדים מכאן שהוא לא מרבה בבכי, אפילו שמדובר על שרה אימנו, דמות נשית מרכזית בזהות שלנו! יותר מזה, מיד אחר כך התורה מספרת לנו שהוא מחתן את בנו ואפילו נושא אישה בעצמו!

קדושת החיים אינה נובעת מהיכולת של אדם לנשום אלא במעשים שעושה, בשמעות שהוא נותן לחייו. דוגמא, בן אדם בריא בראשו לא מרגיש רע כשמחסלים מחבל, למרות שהוא חיי, כי אין שום ערך בחיים שלו, כמו שכתוב במסכת ברכות: « רשעים בחייהם קרויים מתים. ». לעומת זאת: « צדיקים במיתתם נקראים חיים. ». כשצדיק מת, למרות הסבל הוא ממשיך לחיות בתוכנו. כשלומדים גמרא ושומעים: « ר' מאיר אומר, ר' יהודה אומר, וכו... » יש לנו הרגשה שהם באמת חיים, למרות שהם נפטרו לפני כמעט אלפיים שנה! ולכן, אברהם לא צריך לבכות יותר ממדה כי היא ממשיכה לחיות בתוכו בזכות כל המשמעות שהיא נתנה לחייה. התורה בעצמה מצווה להגביל את האבלות: « לא תתגודדו ולא תשימו קרחה הין עיניכם למת. », כי לא מתאבלים על אובדן של הנפטר אלא על חסרונו, ובשבעה מנסים להבונן על החיסרון הזה, איך להשלים אותו ובזכות זה להמשיך את משמעות החיים של הנפטר.

נשאר לנו עוד להבין למה אברהם רצה לקבור שרה דבקא במערת המכפלה ולא עם מתי בני חת. חז"ל במסכת סנהדרים אומרים: « אין קוברים רשע אצל צדיק. ». לכאורה, אחרי המוות נשרות רק גופות, אז מה הסיבה של להפריד בין צדיקים ורשעים? זה בא להראות לנו שאחרי המוות החיים ממשיכים, גם למנוח כי מאמינים בתחיית המתים, וגם כי הוא ממשיך להשפיע עלינו. בית קברות אפילו נקרא בית חיים, כי לומדים על החיים בזכות כל הירושה הרוחנית של המתים ולכן לקבור רשע אצל צדיק או ישראל אצל גוי זה כאילו לסתור את האמונה שלנו שיש הבדל גם אחרי המוות בין צדיק לרשע, שסוף הצדיק הוא החיים הנצחים וסוף הרשע הוא אל האבדון והכליון המוחלט!

שבת שלום!