דבר תורה לפרשת בחוקותי

בס"ד לע"נ של אברהם ביצחק הלוי

דבר תורה לפרשת בחקותי

מבוסס על "טל חרמון" של הרב שלמה אבינר שליט"א

פרשתנו פותחת בברכות שמובטחות לנו אם הולכים בדרך התורה. גשם, אוכל, שלום בתוך העם ועם חזק. כלומר, העולם הזה יכול להיות גן עדן. יש בכוחו של העולם לתת חיי גן עדן, ואם לא חיים במציאות שכזאת, זאת לא כי הארץ איננה מסוגלת לזה אלא כי האדם מקלקל אותה. אבל, באותו אופן שהאדם מקלקל את העולם, הוא גם יכול להפוך אותו למה שהוא צריך להיות, וזאת ייעודנו.

בספר הכוזרי, מלך הכוזרים תמוה שהתורה מבטיחה שכר גשמי בעולם הזה למאמניה בניגוד לשאר הדתות שמבטיחות שכר בעולם הבא. המחבר – ריה"ל – משיב שמטרתנו אינה רק להיות אורחי הקב"ה בעולמות עליונים אלא שהעיקר הוא דבקות ה' כאן בעולם הזה: “ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום” (דברים ד ,ד). אנחנו רוצים שגם בעולם הזה הקב"ה יתהלך בתוכנו: “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים”.

התורה נותנת לנו את המתכון להצליח במשימה הזאת: “אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם” (ויקרא כו, ג). הדבר תלוי אך ורק ברצוננו ללכת בדרכי ה'. כפי שאומרת הגמרא בשבת (קנו.), “יש מזל לגויים ואין מזל לישראל”. אצל הגויים, יש מושג של דטרמיניזם, יש הכרחים (כלכליים, היסטוריים, פסיכולוגיים או אפילו מזלות) שמכתיבים את חייהם. עם ישראל הוא מעל זה, יש לנו כוח לשנות את העולם בייסודו. כשבן אדם חוזר בתשובה זאת מהפכה פנימית שאין מקבילה אצל הגוים. כשאדם חוזר בתשובה, אז הוא משתחרר מהכוחות המכריחים, והופך להיות בעל הבית האמיתי. ובכן, כשאדם חי חיי תורה, כשהוא עובד וקובע עתים לתורה, מפרנס ומעשר, הוא מראה שהוא מעל החיים האנושיים הטבעיים.

שנזכה להיות מודעים בכחות העצומים שהקב"ה נתן לנו ושנצליח תמיד ללכת בדרך הטובה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בהר

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בתחילת פרשתנו התורה מצווה אותנו על מצוות השמיטה: “דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,ב). התורה משתמשת במילה שבת כדי לתאר את השמיטה, ולכן נראה שיסוד השבת השבועית – שבת בראשית נמצא גם כן במצוות השמיטה.

אנחנו מצווים לשמור על השבת: “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת” (שמות לה,ב). בניגוד לגוים ששובתים ביום א', ונהנים ביום חופש לעשות בו כל מה שהם רוצים, אנחנו שובתים ביום השביעי כי זאת מצוות מאת ה'. איננו שובתים בשל אינטרסים אנושיים אלא כי ככה ציווה ה'. המרכז של השבת זה להידבק בה', להכיר בכוחות העליון ולהבין שהקב"ה מגלגל את הכל. ובכן שבת אינה יום רק יום מנוחה אלא בעיקר יום קדושה. להתבטל בשבת פירושו לא להיות עצלן אלא להתעלות.

אצל מצוות השמיטה אנו מוצאים נוסח דומה: “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” (ויקרא כה, ג-ד). ידוע שלארץ אין מנוחה: אפילו כשהאדם לא זורע, הארץ מוציאה חוחים או צמחים אחרים. המהר"ל בתפארת ישראל מסביר שהאדם נקרא על שם האדמה ובדומה לה, אין לו מנוחה: “אדם לעמל יולד”. בניגוד לשאר בעלי החיים שיכולים להתבטל שעות, התפקיד של האדם זה לעמול. ולכן משמעות השמיטה היא השבתה מעבודת האדם בקרקע. בדומה לשבת בראשית שמטרתו היא שנבין מי בעל העולם, גם מטרתה של השמיטה היא שנבין מי בעל הבית: האדם מתיישב בשדה, עובד את האדמה ועלול לחשוב שזה בכוחות עצמו שהתבואה יוצאת מן הארץ. ולכן התורה אוסרת על האדם לעבוד את האדמה: "את ספיח קצירך לא תקצור”. אבל אומרת לאכול את התבואה (אפילו מצוות עשה לפי הרמב”ן): “והיתה השבת הארץ לכם לאוכלה”. הכיצד ניתן לאכול בלי לעבוד את האדמה? “לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך”. בשנת השמיטה, כולנו שווים. אף בן אדם לא בעל של השדות, אלא יש לכל העם כולו זכות על האדמה בשווה. בעצם, השדות חוזרות להקב"ה, בעליה האמיתי, וכל העם הוא אורח של הקב"ה. כשבן אדם אורח אצל המלך, הוא לא יכול לעשות כל מה שחפץ ביקרו. הוא צריך לדעת להתנהג כראוי. הוא לא יכול לקחת פירות בסוף הקינוח ולהכניסם בכיסו על מנת לאכול אותם בבית. בשמיטה מכיוון שאנחנו אורחי ה', נופסת על היבול קדושה מיוחדת.

יהי רצון שנדע תמיד להבין מי בעל הבית האמיתי ולעבדו כראוי.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת אמור

מבוסס על מאהלי תורה של הרבה יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו אנחנו קוראים את פרשת המועדים בה מוזכרים כל המועדים. אחרי הפסוקים על חג השבועות מופיע פסוק מפתיע: “ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם” (ויקרא כג, כב). מה הקשר בין הפסוק לחג השבועות ולשאר החגים?

אם נתבונן על חג השבועות נראה שיש דברים שונים לשאר הרגלים: לחג השבועות אין תאריך קבוע, התורה קבעה אותו חמישים יום אחרי תחילת ספירת העומר ובזמן שמקדשים את הירח הוא יכול לחול גם בה' גם בו' וגם בז' בסיון. הבדל נוסף הוא שבשאר החגים יש משמעות גם חקלאית וגם דתית-לאומית: פסח הוא גם חג האביב ביחס לחקלאות, וגם יציאת מצרים, סוכות הוא גם חג האסיף בייחס לחקלאות וגם יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד שהוא טעם דתי. בתורה לא מוצאים שום קשר בין שבועות למתן תורה, ומוצאים בתורה רק יחס לחקלאות – חג הקציר.

הר סיני נזכר הרבה פעמים בתורה. בהר סיני קבלנו את התורה: עם שלם עומד, שומע את קול ה', משה עולה, מקבל את התורה... מעמד סיני מהווה מקום מרכזי תורה. ובנ"ך כמעט ולא רואים שום התייחסות להר סיני. אין להר סיני שום עליה לרגל או קדושה מיוחדת. בדומה למשה שהקב"ה העלים את מקום קבורתו שמא נעבוד את משה, יש סכנה גם שלהר סיני תהיה חשיבות מיוחדת שעלולה להזיק את תורתנו הקדושה. המסר היא שהתורה היא מעל למקום, התורה לא מוגבלת להר סיני אלא אין שום הגבלה, לא יכולים לצאת למקום בו לא מחויבים לתורה. והוא הדין גם בנוגע לזמן: אין זמן מיוחד לתורה כי היא מעבר לזמן. ובהקשר הזה אפשר להבין את סמיכות הפסוק על מצוות פאה, לקט ושכחה לחג השבועות: המבחן האמיתי של חג מתן תורה הוא למחרתו כשהבן אדם חוזר לשדה הוא מתחיל לקצור את תבואתו: על זאת אפו האדם עובד קשה בשדה, קוצר את התבואה שהוא חיכה לה כ"כ הרבה זמן אחרי שהוא זרע את הגרעינים והתפלל לגשם. זה בשדה שנמצא כל פרנסתו. וכן הציווי: אל תשכח את העני ואת הגר. התורה מוסיפה: “אני ה' אלוקיכם” - זה במצוות האלה, יראת ה' של האדם, וקבלתו של התורה נבחנים, כי בעצם קבלת התורה היא עוד יותר חשוב מנתינה התורה. אנו מוצאים את אותו הרעיון בשני הלחמים המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות: החמץ מסמל את הטבע החומרי של האדם, ועליו לקיים את התורה למרות הקשיים.

וכן בדרך הזאת הרמב"ן מסביר למה הרמב"ם השמיט את המצווה "לא לשכוח את מעמד הר סיני" מספר המצוות שלו: יש לרמב"ם כלל: הוא לא מונה בספר המצוות שלו כל מצווה שהיא כללית ושעליה כל התורה עומדת. ולכן הרמב"ן מסביר שלזכור מעמד הר סיני אינו מצווה פרטית כמו שאר המצוות, אלא כלל הנמצא בכלל מצווה.

שנזכה לדעת לקבל ולקיים את התורה כל יום מחדש,

שבת שלום! 

דבר תורה לפרשיות אחרות מות - קדושים

בס"ד

דבר תורה לפרשיות אחרי מות – קדושים

בפרשה אחרי מות מסופר על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. על הפסוק “כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנו בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם ורחץ את בשרו ולבשם” (ויקרא טז, ד), החיזקוני מסביר שכתוב ד' פעמים בד, כדי למעט את האפוד, את המעיל, את החושן ואת הציץ שאין הכהן נכנס בהם לפני ולפנים. במשך העבודה של יום הכיפורים, הכהן הגדול מחליף כמה פעמים את בגדיו. בעבודה הרגילה (תמיד ומוספין) הכהן הגדול לובש את בגדי הזהב המיוחדים לכהן הגדול, ובעבודה המיוחדת ליום הכיפורים הדורשת ממנו להיכנס לתוך קדש הקודשים הוא לובש את בגדי הלבן הדומים לבגדים הפשוטים של כהן הדיוט.

יש לרבמ"ם הקדמה לפרקי אבות הנקראת "שמונה פרקים". בפרק ד' הוא מסביר שמידה טובה היא מידה אמצעית הנמצאת בין שתי קצוות שהן תכונות רעות. לדוגמא, מידת הנדיבות היא הממוצעת בין הכילות – הקמצנות – והפיזור. להיות קמצן או להיות פזרן זאת התנהגות לא טובה, האדם צריך להיות נדיב. בין כל הדוגמאות שהרמב"ם מביא, ישנה הענווה שהיא האמצעית בין הגאווה ושפלות הרוח. ולכן לפי הרמב"ם האדם לא צריך גאוותן השפל שהן תכונות רעות אלא ענו שהוא המידה האמצעית.

יש לרמב"ם עוד חיבור העוסק במידות: למרבה הפלא, ביד החזקה, בהלכות דעות (ב,ג) הרמב"ם כותב: “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק עד הקצה האחר. והוא גובה לב – גאווה – שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד”.

רבים הם שניסו לתרץ את הסתירה הזאת. יש שרצו להגיד שאם אדם הוא גאוותן אז הוא צריך ללכת אל הקצה השני כדי לתקן את עצמו אבל אם הוא ענו די לו להישאר עניו, יש שרצו לפרש שיש הבדל בין חכם שהדרך הממוצעת טובה לו לחסיד שצריך להיות שפל. אני רוצה להביא את הדעה של ר' שלמה מחלם בעל "מרכבת המשנה": הוא מסביר שיש הבדל בין "הלבוש" מה שהאדם מקרין כלפי חוץ – הכוונה בין אדם לחברו – שהאדם צריך להתנהג בענווה ליחס להקב"ה שהאדם צריך להיות שפל מאוד. אפשר להגיד יותר מזה: שרק אם האדם ינהג בשפלות רוח אמיתית כלפי הקב"ה אז הוא יכול לנהג בענווה אמיתי כלפי בני אדם.

נחזור לענייננו: ישנה הלכה מפורסמת שכהן גדול המשרת בבגדי כהן הדיוט חייב מיתה. הספרי מסביר שאסור לאדם ל"שחק" את עצמו עם ענווה יתרה. כהן גדול בעבודה הרגילה שנמצא מול הקהל צריך לשרת עם בגדי הזהב שלו. לעומת זאת כשהוא צריך להיכנס לפניי ולפנים, אז הוא משרת עם בגדי הלבן, בגדים לבנים ופשוטים שמסלים שפלות לעומת בגדי הזה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשיות תזריע - מצורע

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

בתחילת פרשתנו מופיע הציווי על ברית מילה: “וביום השמני ימול בשר ערלתו” (ויקרא יב,ג). מהפסוק הזה, חז"ל למדו שמצצות המילה ביום שמיני אחרי הלידה ושהיא דוחה אף את השבת. מדוע זכתה מצוות המילה לדחות את השבת?

כשבן אדם זר מסתכל בברית מילה הוא רואה מוהל שחותך עור מאבר התינוק, הוא רואה דם וילד שבוכה. הוא רואה שמכאיבים לילד,שעושים לו מעשה אכזרי. בתור בני אדם שמאמינים בהקב"ה ובתורתו אנחנו יודעים שטוב לה' לכל ורחמיו כל מעשיו, והוא מורה לנו שלכאב הזה (החולף במהירות) יש משמעות עמוקה וחשובה ביותר.

יש אנשים שחושבים – וזאת תפיסה די נפוצה בנצרות – שהדת דורשת לדכא ולצער את הגוף. שהגוף הוא דבר שלילי וטמא ושהתעלות בדת דורשת להסתגף ולפרוש ולהתנזר מכל החיים החומריים. יש נוצרים שמרביצים לעצמם כדי להתכפר או שמדירים הנאה מכל דבר שקשור לגוף האדם. אצלנו, הפרישות אינה מטרה אלא אמצעי לנצל את הרוחניות שבאדם. ויש אפילו מצבים שהנאת הגוף היא מצווה: “אין שמחה אלא בבשר ויין”. וגם רואים שההבטחה האלוקית בקיום המצוות מתבטאת בדברים גשמיים: “אם בחוקתיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם”. (ויקרא כו, ג-ה).

התורה באה לכוון אותנו לאיזון אמיתי בין חיי התורה לחיי הגוף. ריה"ל כותב בכוזרי (ב,נ): התורה האלוקית לא העבידתנו בסיגופים כי אם לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק”. העיקר זה לדעת לכוון את היצרים לכיוון הטוב – איזהו גיבור? הכובש את יצרו (אבות ד,א)– הכוונה מי שיודע לכוון את יצרו. וזה דווקא במקום שבו טמונה יכולת ההתרבות של האדם שהמילה נעשית. זה יכול להיות המקום הכי קדוש באדם ממנו האדם נותן חיים וגם המקום הכי נמוך עם היצרים הכי חומריים. וזה על המקום הזה שכרותה הברית עם הקב"ה להזכירנו את מטרתנו: להשתמש בכל כוחות החיים שניתנו לנו לצורך ולתועלת ושואפים למדרגה של "ומבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט, כו).

המילה והשבת הן שתי המצוות היחידות הנקראות ברית: “ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” (בראשית יז, יא), “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם”. (שמות לא, יז). השבת – היום השביעי – מסמל את קדושת הבורא. ביום השביעי, אחרי שהקב"ה ברא את האדם (לפי השפת אמת האדם נברא ביום השישי בין השמשות), הוא כילה את מלאכתו בבריאת העולם. המילה באה דווקא ביום השמיני – שהוא אחרי היום שביעי – להראות שבכוחות האדם שנותן חיים לביות שותף להקב"ה ולהמשיך את מעשה בראשית, וזה המסר של עם ישראל: קדושת החיים!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שמיני

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל

"ויהי ביום השמיני” (ויקרא ט,א). התכלית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה,ח) מגיעה לביצועה. ה"צרור המור" מסביר שז' ימי המילואים הם המקביל לז' ימי מעשה בראשית. ולכן יום הקמת המשכן הוא מעין יום שמיני של בריאת העולם.

התכלית של הבריאה היא האדם, ובמקדש האדם הוא פעיל ובא לעבוד את ה', ולהקריב קרבנות. המקדש היא מעין מפגש בין האלוקות לאדם. גם המזבח שנמצא בחצר של המשכן נקרא קודש קדשים, ועליו עמוד עשן המחבר בין השמיים לארץ.

פתאום בעיצומו של היום המיוחד הזה קורה תאונה: נדב ואביהוא שני בני אהרן מקריבים אש זרה והקב"ה ממית אותם. מה התורה באה ללמד אותנו כאן? קורה בחיים, בעיתים של עלוי גדול שהאדם מרגיל מעל הכל, ומרגיש כ"כ קרוב להקב"ה שהוא יכול לעשות את הכל. וזה מסוכן. הקב"ה נתן לנו מצוות, דרך מסוימת שהדרכה האדם עובד את הקב"ה, אבל האדם לא יכול לקבוע בעצמו איך לעבוד את הקב"ה. מי שמתלהב ממצוות סוכה וד' המינים ומחליט לדור בסוכה או לנענע את ד' המינים עוד יום, לא רק שהוא לא מקיים מצוות, אלא גם עובר על לא תוסיפו ועברות אחרות. כשהאדם עושה את זה, הוא שם את שכלו האנושי לפני הרצון האלוקי, ולמרות שזה נובע מכוונות טובות, זה גורם שהוא מקביל את השכל האלוקי האינסופי לדבר אנושי וסופי, וחו"ש זה יכול לגרום להופעות כמו היהדות הרפורמית.

ודבר כזה יכול לקרות לכל אחד. בן אדם נמצא מול שאלה הלכתית ופוסק לעצמו מה שנראה לו הגיוני או טבעי, אבל באמיתו של דבר, ההלכה נקבעה ע"י חכמים עם כללים מסוימים. ההבדל בין המותר לאסור הוא דק מאוד. לדוגמא, אם נמצאים במקום שאין בו עירוב ולא עלינו פורצת שרפה בבית כנסת אסור להוציא את ספרי התורה לרשות הרבים ולהצילם מהשרפה. זה מקרה שקיום קדושתה של התורה היא מנוגדת להיגיון של האדם.

המאורע הזה קורה דווקא ביום חנוכת המשכן להראות שלמרות שיש משכן – או מקדש, למרות שמקריבים כל מיני קרבנות, שמכפרים על עוונותינו, המקדש אינו ערובת ביטחון לאף אחד. לבן אדם פרטי, יש אפשרות לחשוב שמכייוון שיש מקדש שמכפר על העוונות, הוא יכול לעשות כל מה שבא לו. המקדש אינו כ"כ צורך של הקב"ה כי "השמיים כסאי והארץ אדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי?” (ישעיהו סו,א),אלא הוא קודם כל צורך לאדם, ולכן על עם ישראל להתנהג עם יראת שמיים, לכבד את האדם ואת המקום ובכך המקדש ישמש כלב של העם הנותן לו חיים.

שנזכה לראות את בית המקדש בבנינו ובתפארתו.

שבת שלום!

דבר תורה ליום שביעי של פסח

בס"ד

דבר תורה ליום ז' של פסח

בפרשה של היום אנחנו קוראים את נס קריעת ים סוף. טרם יציאת מצרים עם ישראל רואה את עשר המכות ובמיוחד מכת הבכורות, ועכשיו הם רואים את הים שנקרע - “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם” (שמות יד, כט), כך שאין שום מקום לספקות באמונה: “ויאמינו בה' ובמשה עבדו” (שם, לא). ההנהגה הניסית הזאת תלווה את העם לכל אורך המסעות במדבר עם המן המוכנה "לחם מן השמיים", עם באר מרים ועם ענני הכבוד.

קצת פחות מארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף, עם ישראל נמצא עוד פעם מול מיים: הירדן!

גם כאן, עם ישראל עד לנס: “ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צרתן והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו והעם עברו נגד יריחו” (יהושע ג, טז). רואים שיש הבדל בין התרחשות קריעת ים סוף וקריעת הירדן: בראשון הים נקרע בשני הצדדים, אבל בשני הירדן נקרע רק בצד אחד. מדוע?

כדי להבין את זאת, יש להתבונן קצת על ההבדל בין משה רבנו ליהושע הנביא. כתוב מסכת ב"ב (עה.) שפני משה כפני החמה ופני יהושע כפני הלבנה. השמש תמיד מאירה באותו האופן, היא נראית תמיד אותו דבר זה משל לשלמות של משה. לעומת זאת, צורת הירח משתנה כל יום, זה משל לבן אדם שמתקדם. כשעם ישראל נמצא במדבר עם ניסי ניסים, הם צריכים את ההנהגה של משה, הנהגה של שלמות. כשעם ישראל יורש את ארצו, כשהוא צריך לזרוע כדי לאכול הלחם "מן הארץ", אז צריכים את ההנהגה של יהושע הקרובה יותר לבני אדם להתקדם ולעלות איתם.

ובכן, אחרי שנפסקה הורדת המן, כשמגיעים לשלב שצריכים לזרוע כדי לקצור ולאפות את הלחם ההנהגה הניסית מסתתרת, ובכן קריעת הירדן נעשתה בצורה פחות מוכרת: רק צד אחד נקרע ומרחוק. מוצאים דבר דומה בפרק ה' של ספר יהושע לפני כיבוש ירחו: “ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך וגו” (יהושע ה, טו). הציווי הזה כמעט זהה לציווי של הקב"ה למשה רבנו בסנה: “ויאמר אל תקרב הלם, של נעליך מעל רגליך וגו” (שמות ג,ה). אצל יהושע הנביא, הציווי בא משר צבא ה', והוא בלשון יחיד "של נעלך מעל רגלך". שר צבא ה' הוא שליחו של הקב"ה, זאת דרגה פחות נסית מגילוי אלוקי, ורבנו אברבנאל מסביר שהציווי הוא בלשון יחיד להראות שכיבוש הארץ ייבצע חציו בכח ה' וחציו בכח אדם. הכוונה היא שהגילוי האלוקי מסתתר מאחורי מעשי מלחמה של עם ישראל. וזאת ההנהגה של ארץ ישראל.

זכינו שהקב"ה החזיר אותנו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ובכל מלחמות מדינת ישראל אנחנו רואים איך הקב"ה עושה ניסים עברנו.

אשרינו שזכינו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

חג שמח!