בס"ד
דבר תורה לפרשת וישלח
מבוסס
על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א
על הפסוק "ויירא יעקב מאד וייצר לו"
(בראשית לב,ח) רש"י מפרש לפי
המדרש ש"ויירא" – שמא ייהרג, "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את
האחרים. הפירוש הזה מעלה קושיה: הרי חז"ל למדו אותנו ש"הבא להרוגך השכם
להורגו"! למה מצפונו של יעקב אבינו כ"כ לא רגוע?
המהר"ל, בגור אריה, מסביר שהחשש של יעקב אבינו
היה לפגוע בטעות בבן אדם אחר תוך כדי מריבה עם עשו הרשע. ידוע שעם ישראל הוא עם
מוסרי, ורגישים מאוד לפגוע בבני אדם שאינם אשמים בטעות.
לעומת הזהירות של יעקב, שמעון ולוי נהגו אחרת לגמרי.
כדי לנקום במעשה שכם על דינה, הם פשוט הרגו כל זכר: "ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר"
(שם לד,כה). בלי להפריד בין צדיק
לרשע, בין אשם לזכאי, הם הרגו את כולם. עוד יותר מפתיעה היא התגובה של יעקב: הוא
לא מגנה את המעשה שלהם אלא רק מעלה את הטענה שמא יבואו לנקום בהם: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני ובתי"(שם,ל). גם לפני מותו כשיעקב
בירך את השבטים הוא לא כועס על המעשה, אלא על אפם: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה"
(שם מט,ז). מדוע?
המהר"ל בא עוד פעם לעזרתנו ומבדיל בין מלחמה בין
אומות ומריבה אישית: "דלא דמי שתי אומות", כגון בני ישראל והכנענים...
ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה". יש
הבדל בין מריבה אישית שאסור לפגוע בבן אדם פרטי שאינו אשם, למאבק לאומי. למרות
שאסור עדיין לפגוע בשני בחינם, הפרופורציות קצת משתנות. במקרה של אומה נגד אומה,
האומה מהווה מעין גוף ובן אדם איבר ממנו. ובאותו אופן שמותר לסכן איבר במאבק אישי,
גם מותר לסכן בן אדם במאבק לאומי.
בתחילת הפרשה, יעקב אבינו מתייחס למאבקו עם עשו כמאבק
אישי ולכן "ויצר לו" – מפחד שאחרים ייפגעו. במעבר יבוק יעקב אבינו פוגש
איש שלפי חז"ל הוא שרו של עשו, ונאבק איתו. המאבק הזה בא ללמדו שהבעיה אינה אישית
אלא כללית. השר של עשו, זה האידאות של עשו, התכונות המאפיינות את אדום, זה הכוח הלאומי
הטעון אצל עשו הרשע. הפגישה הזו באה להרגיע את יעקב כיון שהמאבק הוא כללי, ולכן
שאין לו לחוש ל"ויירא יעקב מאד ויצר לו".
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה