דבר תורה לפרשת וישלח

בס"ד

דבר תורה לפרשת וישלח

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

על הפסוק "ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית לב,ח) רש"י מפרש לפי המדרש ש"ויירא" – שמא ייהרג, "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את האחרים. הפירוש הזה מעלה קושיה: הרי חז"ל למדו אותנו ש"הבא להרוגך השכם להורגו"! למה מצפונו של יעקב אבינו כ"כ לא רגוע?

המהר"ל, בגור אריה, מסביר שהחשש של יעקב אבינו היה לפגוע בטעות בבן אדם אחר תוך כדי מריבה עם עשו הרשע. ידוע שעם ישראל הוא עם מוסרי, ורגישים מאוד לפגוע בבני אדם שאינם אשמים בטעות.

לעומת הזהירות של יעקב, שמעון ולוי נהגו אחרת לגמרי. כדי לנקום במעשה שכם על דינה, הם פשוט הרגו כל זכר: "ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (שם  לד,כה). בלי להפריד בין צדיק לרשע, בין אשם לזכאי, הם הרגו את כולם. עוד יותר מפתיעה היא התגובה של יעקב: הוא לא מגנה את המעשה שלהם אלא רק מעלה את הטענה שמא יבואו לנקום בהם: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני ובתי"(שם,ל). גם לפני מותו כשיעקב בירך את השבטים הוא לא כועס על המעשה, אלא על אפם: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (שם מט,ז). מדוע?

המהר"ל בא עוד פעם לעזרתנו ומבדיל בין מלחמה בין אומות ומריבה אישית: "דלא דמי שתי אומות", כגון בני ישראל והכנענים... ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה". יש הבדל בין מריבה אישית שאסור לפגוע בבן אדם פרטי שאינו אשם, למאבק לאומי. למרות שאסור עדיין לפגוע בשני בחינם, הפרופורציות קצת משתנות. במקרה של אומה נגד אומה, האומה מהווה מעין גוף ובן אדם איבר ממנו. ובאותו אופן שמותר לסכן איבר במאבק אישי, גם מותר לסכן בן אדם במאבק לאומי.

בתחילת הפרשה, יעקב אבינו מתייחס למאבקו עם עשו כמאבק אישי ולכן "ויצר לו" – מפחד שאחרים ייפגעו. במעבר יבוק יעקב אבינו פוגש איש שלפי חז"ל הוא שרו של עשו, ונאבק איתו. המאבק הזה בא ללמדו שהבעיה אינה אישית אלא כללית. השר של עשו, זה האידאות של עשו, התכונות המאפיינות את אדום, זה הכוח הלאומי הטעון אצל עשו הרשע. הפגישה הזו באה להרגיע את יעקב כיון שהמאבק הוא כללי, ולכן שאין לו לחוש ל"ויירא יעקב מאד ויצר לו".

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת תולדות

בס"ד

דבר תורה לפרשת תולדות

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

המדרש בויקרא רבה (ל"ה) מפרש את ההבדל בין הסייף - המסמל את הכיח החומרי והפיזי - לספר המסמל את הכוח הרוחני: "הסייף והספר ניתנו מכורכים מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם". וגם הגמרא (ע"ז יז:) טוענת: "אי ספרא לא סייפא, ואי סייפא לא ספרא". לכאורה, שני הכוחות האלה מנוגדים אחד לשני, והקיום של הראשון פוסל את השני.

ההתנגדות הזאת  כבר נעוצה אצל יעקב ועשו ואפילו טרם לידתם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית X,X).  עשו הוא "איש יודע ציד, איש שדה" הוא כוח חומרי, ויעקב "איש תם יושב אהלים" – הכוח הרוחני. המהר"ל בגור אריה מסביר שני הכוחות האלו כ"כ מנוגדים אחד לשנים שלא ניתן לגשר בין זה לזה.

ובכן, מובנת הטיב הכוונה של יצחק אבינו לברך את עשו בברכה הגשמית. טל השמיים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש, יעבדוך עמים, הווה גביר לאחיך – כל ברכות אלה שייכות לעולם החומרי של עשו, ולא לעולם הרוחני של יעקב. אומנם, כשנתבונן רואים הבדל משמעותי ביותר, בין הברכה שקבל יעקב לברכה שקבל עשו: הברכה שיצחק העניק ליעקב מתחילה ב-"ויתן לך האלוקים", והברכה לעשו ב-"הנה משמני הארץ יהיה הארץ". רבקה לא רצתה שהאוצר החומרי של ארץ ישראל ייפול לידי עשו הרשע אלא ליעקב המסוגל להבין שמקור הברכה היא לא האדם אלא הקב"ה, רמה שאליה עשו אינו מסוגל להגיע.

ובכן כשיעקב נכנס ליצחק אבינו, הוא מריח את בגדי יעקב בנו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'." (בראשית כז,כז). השדה של יעקב אינו שדה הציד של עשו אלא השדה בו הוא מתפלל: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג). רש"י מסביר שלשוח זה להתפלל, ולכן השדה של יצחק זה שדה של תפילה, תורה קדושה וטהרה, וזה מה שמאפיין את יעקוב הבינו: היכולות להעלות שדה חומרי לשדה רוחני.

ומה נעים להזכיר את פירושו של ר' אברהם אח הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב). כשהקול הוא הקול של יעקב אז ראויות לו ידי עשו. כשהידיים משועבדות לקול הרוחני, אז גם החומר מתעלה וטופס משמעות רוחנית.

השילוב הזה, קיים לא רק במישור האישי, אלא גם ובמיוחד במישור החברתי. וזה כל המשמעות של השותפות בין זבולון ויששכר. זבולון היה בעיקר מתפרנס ומפרנס את יישכר שהיה לומד. בכך שניהם זכרו בעושר גם רוחני וגם גשמי.