בס"ד

דבר תורה לפרשת חוקת

מבוסס על "מעט מן האור" של הרב חנן פורת זצ"ל

בפרשתנו אנחנו קוראים את פרשת מי מריבה. הפרשה סתומה עד מאוד ורבים הם הפרשנים החולקים אחד על השני על מהותו של חטאו של משה רבנו ע"ה.

בשמה פרקים, הרמב"ם אומר ששורש חטאו של משה רבנו היה הכעס: “וחטאו, ע"ה, כאשר נטה אל הכעס באומרו: “שמעו נא המורים”. דקדק עליו ה"י שיהיה אדם כמוהו כועס בפני קהל ישראל” (שמונה פרקים, ד'). הרמב"ן דוחה את הסבר זה בחריפות רבה: “הוסיף הבל על הבלים! שהכתוב אמר "מריתם פי", שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי", שלא האמינו בו. אין בעונש בעבור שכעס”. איך ייתכן שחטאו של משה רבנו הוא הכעס, הרי הכתוב במפורש תולה את החטא באימון של משה ואהרן להקב"ה.

רש"י מציע טעם אחר: “שלא ציווה אלא "ודברתם אל הסלע". שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום – קו"ח אנו” (רש"י במדבר כ, יא-יב). לפי רש"י, הטעם הוא שמשה הכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שציווה הקב"ה. ואף כנגד הסבר זה הולך הרמב"ן: “מאחר שציווה "קח את המטה" יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד, מה המטה הזה בידו? ואין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע”. הקב"ה בעצמו אומר לקחת את המטה, אז למה הוא ציווה את זה? ומה כ"כ משנה לסלע שמכים אותו או מדברים אליו?

כנראה שהאמת נמצאת איפשהו בין פירושו של רמב"ם לפירושו של רש"י. אפשר להגיד שעיקרו של החטא הוא שהוא הכה את הסלע כדברי רש"י, אבל חומרתו נובעת מכעסו – כפי שמסביר רמב"ם.

שמשה מכה את הסלע או שהוא מדבר אלין, זה לא משנה את גודלו של הנס, אבל לעיני העם יש הבדל גדול בין מכה לדיבור: כדי להבין את ההבדל הזה, יש לחזור אחורה תכף אחרי יציאת מצרים. בפרשת בשלח, העם מבקש מים, ואז מצווה הקב"ה להכות את הסלע במפורש: “הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל”. (שמות יז,ו).

ישנו מדרש (ילקוט שמעוני על פרשתנו) שמביא את המשל הבא: “כשנער קטן, רבו מכהו ומלמדו, כיוון שהגדיל – בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע”.

הצור או הסלע הם מעין משל ללב האבן של העם. ביציאת מצרים, העם היה עם של עבדים, ועם כזה יותר מבין מכות מדיבור: “לא בדברים יווסר עבד” (משלה כט, יט). עם שכזה לא בשל כדי להבין שפת הדיבור, אלא שפת הכוח. אבל אחרי שנים רבות במדבר, אחרי שהדור שיצא ממצרים התחלף עם דור חדש שייכנס לארץ, דור שלא ראה את שעיבור מצריים וכל ייסוריו אלא שראה ענני כבוד ועבודת ה' במשכן יש צורך בשפה אחרת. אומנם, עדיין יש מטה, עדיין יש את אפשרות של מכות, אבל היא עדיפות אחרונה. קודם לכך יש לדבר, לעודד... גדול מי שעובד את הקב"ה באהבת ה', ממי שעובד אותו רק מיראה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת קרח

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

המחלוקת של קרח ועדתו גרמה לעונש חמור מאוד: “וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה” (שם טז, לג). חז"ל אפילו למדו (סנהדרין ק"י.) מהמחלוקת של קרח שכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר “ולא יהיה כקרח וכעדתו” (שם יז ,ה). מה כ"כ רע במחלוקת של קרח?

כשמתבוננים, רואים שבעצם כל התלמוד מלא מחלוקות! בכל הדורות יש מחלוקות: מחלוקות בין תנאים, מחלוקות בין אמוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, וכו... העולם ההלכתי שלנו התעשר בזכות כל המחלוקות האלה. מה מבדיל בין מחלוקות אלו למחלוקת קרח?

במסכת אבות המשנה (ה, יז) אומרת "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח ועדתו”. יש שני סוגי מחלוקות: המחלוקת שהיא לשם שמיים, שכל מטרתה לגלות אמת ורצון אלוקי, והמחלוקת שאיננה לשם שמיים שכל מטרתה דברים חיצוניים כמו כבוד, שנאה וקנאה. הרבה פעמים, מי שחולק במחלוקת שכזאת מתלבש בבגדי צדיקים, וזה בדיוק מה שעושה קרח: “כי כל העדה כולם קדושם ומדוע תתנשאו על קהל ה'” (שם טז, ג). בעצם, קרח בא לחלוק על הצורך של הנהגה נבחרת לעם ישראל. הטענה שלו היא שאם כל העדה כלם קדושים אז אין צורך למנהיג.

התשובה של משה לטענת קרח מאוד מפתיעה: במקום להשיב לטענותיו הוא מציע לו את "מבחן המחתות". משה רבנו הבין שהטענה של קרח אינה שאלה אלא תירוץ, הוא היה יכול להראות לו באלפי דרכים שונות שהוא טועה וזה לא היה עוזר לו. ר' חיים מבריסק מביא סיפור: באו אליו שני תלמידים שפרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות ובקשו ממנו לתרץ להם קושיה באמונה. הרב השיב שזה תלוי במטרתם: האם הקושיה שלהם קושיה, ולכן הוא ישתדל להשיב תירוץ, או האם הקושיה אינה אלא תירוץ, ותירוצים לתירוץ אין לו.

עצם מבחן המחתות מראה לעיני הכל עד כמה טענת קרח אינה אלא תירוץ: אם הוא היה נאמן בטענתו הוא היא שולל מבחן שכזה. אם כל העדה כולם קדושים, אין בכלל מקום להנהגה, גם של משה ואהרן וגם של קרח! ולמה רק הוא ועדתו ישתתפו במבחן הזה? הרי כל העם יהיה זכאי להשתתף לפי טענתו, כי כולם קדושים! ואם באמת קרח היה מחפש מוסר או צדק, למה לא אמר שום דבר כשהקב"ה בחר בלויים לשרת בקודש? הרי קרח היה לוי! אלא המבחן הזה חשף לעיני הכל שטענת קרח לא היתה אלא תירוץ לקחת את הכהונה לעצמו. בשביל הכבוד קורח היה מוכן להקריב את עצמו וגם את כל עדתו.

יש בכולנו צד של קרח: תמיד יותר קל להמציא תירוצים, לשנות את האמת, יותר מלהתמודד מול המציאות. כשהמניע של האדם זה הכבוד, כשהאדם רודף אחריו, אז הוא מסוגל לשנות כל מציאות, מסוגל להקריב אף הוא לסיפוק רגעי של כבוד.

שנזכה תמיד לברוח מן הכבוד ולהיות אנשי אמת,

שבת שלום

בס"ד

דבר תורה לפרשת שלח לך

בפרשתנו מדובר על חטא המרגלים. חטא המרגלים מהווה החטא החמור ביותר של דור המדבר: כל הגברים שהיו בני עשרים ומעלה מתו במדבר. לצורך ההשוואה, רק שלושת אלפי איש מתו בעקבות חטא העגל. ולא רק שחטא המרגלים גרם עונש לדור ההוא, אלא גם לכל הדורות, כפי שכתוב בסוף מסכת תענית: “אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות”. אפשר להגיד, שחטא המרגלים פתח את הדלת לחורבן הבית, ושאר האסונות שקרו בט' באב. יש לשאול מה כ"כ חמור בחטא המרגלים, ולמה אנשים גדולים (רש”י: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרין היו.) חטאו בחטא כה חמור?

כדי לענות לשאלה הזאת, עלינו להתבונן על הביטוי המפתיע של כלב ויהושע: “טובה הארץ מאוד מאוד” (במדבר יד,ז). למה הכפלות הזאת? לא מספיק לציין שהארץ טובה מאוד? אחרי כל יום של בריאת העולם (פרט ליום ב'), הקב"ה מתאר את הבריאה בעזרת התור טוב: “וירא אלוקים כי טוב” (בראשית א, י). ביום שישי, בתום מעשה בראשית, זוכה הבריאה בציון יותר גבוה: “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד” (שם שם, לא). “טוב מאוד” ולא . “טוב מאוד מאוד”. מדוע זוכה ארץ ישראל במעלה כה גבוהה?

מובא במדרש תורת שלמה שטובה הארץ מאוד מאוד הכוונה היא בשני עולמות: העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה הוא עולם חומרי והעולם הבא הוא עולם יותר רוחני. כל החידוש של התורת שלמה הוא שבא"י שני העולמות הנ"ל אינן מנוגדים אלא משלימים זה את זה. הראי"ה קוק מסביר באורות התחיה (אורות עמ' ע"ז): “הקדושה שבטבע – היא קדושת א"י. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל, היא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה. צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה שהיא הקדושה שבטבע, שהוא יסוד תיקון העולם ובסיומו הגמור”. בארץ ישראל החומר אינו מנוגד לקדושה אלא בסיס לבנות קדושה שלמה.

נחזור לעניינו: דור המדבר הוא דור שהתרגל לחיי ניסי ניסים. דור שהתרגל לחיות מעל הטבע, דור שהתרגל לחיים רוחניים בלבד. ולכן, כשהמרגלים ראו פירות כ"כ גדולות, כשהם ראו את ההשפעה של הארץ על התושבים, הם חששו ש"ארץ אוכלת יושביה היא", הם חששו שהחומריות של ארץ ישראל תזיק לרוחניות של העם כפי שמסביר הרב דוד כהן זצ”ל - “הנזיר”: “זו עצת המרגלים, שמאסו בארץ חמדה והשמיים בפיהם. הרי שם במדבר קרובים לרוחניות, ולמה לעסוק בחרישה ובזריעה, הרי יש בה ביטול תורה? זה דור דעה שלא הבין ששמיים וארץ נושקים אהדדי. וזה מובן רק באווירא בא”י”.

לעומת זאת, כלב הלך להשתטח על קברי האבות, הוא הלך אל השורש. הוא נזכר בהבטחה האלוקית לאברהם אבינו: “לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול” (בראשית יב,א-ב). הוא הבין שאין סתירה בין חיים מדינים - חיים חומריים לחיי תורה - חיים רוחניים, אלא שאדרבא שניהם מאוחדים.

הרב הלל משקלוב מתלמידי הגר"א מסביר בספר קול התור, שחטא המרגלים הוא אחד החטאים הכללים הגדולים שספוג בתוף העם – ובמיוחד בעולם התורני – ושתיקונו יכול להיעשות רק ע"י הרחבת ישובי א"י ובניין ירושלים במהרה ובימינו!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בהעלותך

מבוסס על "מעט מן האור" של הרב חנן פורת זצ"ל

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה רגיל לכנות את ספר במדבר בביטוי "בלכתך בדרך". ספר במדבר הוא ספר המסע בין הר סיני לארץ ישראל. ידוע שהדרך במובן הרחב מהווה סכנה, ולפי הסיבה הזאת התקינו חז"ל לברך ברכת הדרך כשיוצאים לדרך. אם נתבונן נראה שבכמעט כל אורכו של ספר במדבר העם עובר משברים (המתאוננים, קברות התאווה, המרגילים, וכו...).

אך לכאורה במסע הזה, יש דבר יותר קל מכל המסעות האחרים: אין לחשוש שמא יטעו בניווט כי הקב"ה בעזרת ענני הכבוד מנווט את העם: “ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו” (במדבר ט, יז-יח). הקב"ה לא רק נותן את הכיוון אלא גם מחליט מתי לנסוע ומתי לנוח. דבר זה, מהווה גם מבחן לעם במדבר. הרמב"ן מסביר: יש מקומות שענני הכבוד נשארים ימים רבים על המשכן, ואפילו שהמקום הזה לא טוב בעיני העם, הם לא יכולים להחליט מעצמם לנוע למקום אחר. יש מקומות שהענן נשאר רק יומיים או שלושה על המשכן, ואפילו שהעם עייף מאוד, סימן שהם צריכים לצאת לדרך! כשהענן נשאר על המשכן לילה אחד, סימן שצריכים לזוז כבר מהבקר, אפילו שזה טורח גדול! וכששהענן נשאר רק יומן ולילה, שזה הדבר הכי קשה, כי אחרי שהגיעו מבעוד יום, הם פרקו את עגלותם... ובהעלות הענן בבקר, סימן שצריכים לקפל שוב את הכל ולצאת לדרך...

לפי תיאור הרמב"ן נשמע שמסע העם במדבר היה דומה מאוד לאימון יחידת מטכ"לית בצה"ל. אך בעם לא היו רק בחורים צעירים אלא גם אנשים זקנים, נשים וזקנים! למה? כי כך רצון ה'! דבר זה נשאר לזכותו של העם כפי שמתאר ירמיהו הנביא: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה” (ירמיה ב,ב). רצון ה' הוא זה שמחייב.

גם במשא ומתן של ההלכה מתייחסים למסע הלא שגרתי הזה: אחת מל"ט מלאכות היא מלאכת סותר. מי שסותר מקלקל, והרי מפורסם הכלל "כל המקלקלין פטורין". אז איך ניתן לחייב דאורייתא משום מלאכת סותר? ר' יוסי מסביר: "בסותר על מנת לבנות" (שבת לא:). רב עולא מסביר שהכוונה בסותר על מנת לבנות במקומו. מקשה רבה, הרי שהמלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ושם במשכן היו סותרים את המשכן על מנת לבנותו במקום אחר! מתרץ עולא שזה שונה כי במשכן "על פי ה' יחנו". נבין את תשובתו של עולא בעזרת משל: כשאנשים מסתכלים בתאטרון בובות, הם רואים בובות שנעות וזזות, אבל באמיתו של דבר כולן קשורות בעזרת חוטים לנקודה אחת. הבובות הן משל לבני אדם, והנקודה שאליה הן קשורות היא משל לקול האלוקי שהיא תמיד יציבה ונכונה.

לע"ד אין דרך ארוכה וקשה כמו החיים. בניגוד למלאכים העומדים, בני האדם זזים, תמיד זזים מנקודה אחת לנקודה אחרת. בעולם שלנו, קל מאוד ללכת לאיבוד ולהדרדר. אך, גם לנו יש ענני כבוד שהם קול ה'. כשנוטעים את אזנינו ומקשבים בקול ה', מקיימים את רצונו אז מובטח לבן אדם שבסופו של דבר הוא יתעלה, עד כמה שזה קשה והדרך מהווה משברים.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת נשא

בס"ד

דבר תורה לפרשת נשוא

מבוסס על "מעט מן האור – באהבה!” של הרב חנן פורת זצ"ל

במרכז פרשתנו, הקב"ה מצווה על מצוות ברכת הכוהנים: “וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרן ואל בניו לאמור: כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחנך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם” (במדבר ו' כב-כז).

גם לפי הרמב"ם וגם לפי בעל ספר החינוך, ברכת כוהנים היא אחת מתרי"ג מצוות. הגמרא במסכת סוטה (טל.) אפילו קבעה מה נוסח הברכה שמברכים הכוהנים לפני נשיאת כפיהם: “מאי מברך? אמר ר' זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה”. ברכה זאת משונה משאר הברכות שאנו רגילים לברך: בניגוד לשאר הברכות הכהן מוסף בברכתו "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, תוספת שלא מצינו באף ברכה אחרת, ועוד מוסיף את הביטוי באהבה בסופה. מה הטעם של שתי התוספות האלה? למה לא מברים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין באהבה”? הרי זאת מעלה גדולה לקיים מצוות לא רק ביראה אלא גם באהבה.

קודם כל, יש לברר מי מברך את מי. אפשר לחלק את כל הברכות בשלושה קטגוריות: הברכות שהקב"ה מברך את האדם - “ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו וגו...” (בראשית א,כח), הברכות שהאדם מברך את הקב"ה – ברכת המזון לדוגמה, והברכות שהאדם מברך את חברו – כמו הברכה של יצחק ליעקב בנו. הקטגוריה האחרונה הזאת מעוררת שאלה: מה כוחו של אדם בשר ודם לברך את חברו? הרי הוא לא מקור הברכה שממנו הכל נובע? חיים להגיד שכאשר אדם מברך את חברו הוא בעצם מברך לה' שהוא יברך את חברו, כפי שרואים אצל יצחק אבינו: “ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ” (בראשית כז,כח). וכן אנו מוצאים בברכת כוהנים: “ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”. הכהן אינו מקור הברכה אלא ערוץ התקשורת שעבורו הברכה מתפשטת.

הדבר יפה, אבל זה דורש מאיתנו לרדת יותר בעומק של הדברים: הרי הקב"ה יכול לעשות את הכל, למה הברכה צריכה צינור בני אדם כדי להתפשט? יש לציין שברכת הכוהנים אינה יוזמה של האדם אלא מהקב"ה. ז"א שהקב"ה רוצה דווקא שהברכה תבורך דווקא ע"י הכוהנים, והביטוי "באהבה" הוא המפתח להבין תשובה זאת. כשכהן מברך את ברכת כוהנים, הוא צריך לברך בעומק ליבו, הוא לא צריך להסתפק באמירת מילים גרידא, אלא לבו וכוח האהבה שלו צריכה לחיות את מילות הברכה. ה"מגן אברהם" אפילו פוסק עקבות הזהר שכהן שאינו אוהב את עמו או שאינו אהוב ע"י הקהל אינו רשאי לברך.

ואין מוכשר ככהן לברך את העם באהבה. לפי הזהר, הכוהנים מייצגים את מידת החסד, והלוים את מידת הדין. יש לכהן כוח לראות תמיד את הטוב שבכל דבר. הכהן הוא דוגמה של אהבת חינם. והחסד ואהבת חינם האלא הם ירושה של אהרן הכהן: “הלל אומר: הווה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. וזאת הסיבה שדווקא כוהנים יכולים להוות את ערוץ התקשורת הזה שדרכו ברכת ה' מתפשטת, ושבברכה מודגש את הקדושתו של אהרן הכהן, כי זה ממידותיו שהכהן שואף את את כח לברך.

שבת שלום!