בס"ד

דבר תורה לפרשת צו

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א

בפרשה הקודמת נאמר לגבי קרבן תודה כי “כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ” (ויקרא ב, יב). גם פרשתנו מדגישה התורה שאף שיירי המנחה אין להחמיץ: “לא תאפה חמץ...” (ויקרא ו,י). לעומת זאת, על קרבן תודה אומרת התורה: “על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו” (שם ז,יג). מדוע חמץ שהוא אסור בקרבן מנחה אופך להיות מצווה בקרבן תודה?

כדי לענות לשאלה הזאת, עלינו להתבונן על משמעות של הביטוי "לחם עוני" המכנה את המצה – הלחם שאינו חמץ. במסכת פסחים (קטו:) מובאים שני טעמים לכינוי הזה: הראשון הוא שלחם עוני הוא לחם של עניים: לעניים לא היה תנור בבית, היה זמן מועט לאפות... ולכן היו מסתפקים באפייה מינימלית. הטעם השני הוא שלחם עוני הוא לחם שעונים עליו דברים הרבה. ההגדה של פסח נפתחת דווקא ב"הא לחמא עניא", הפותח לילה של שאלות ותשובות. הטעם הראשון – עניות – הוא סוג של מיעוט, לעומת זאת, הטעם השני -שעונים עליו דברים הרבה - הוא הרחבה. זה נשמע כסתירה אבל באמתו של דבר, אחד משלימים את השני: המיעוט החומרי מביא לריבוי רוחני.

אנחנו יודעים שבמרוץ אחרי החומר, בדומה לתסיסת השאור, האדם יכול לשים את עצמו במרכז הצלחתו, להתגאות ולשכוח את ה': “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים” (דברים ח, יב-יד). הרי מפורסמת האמירה שקשה ניסיון העושר מניסיון העני. ניסיון העושר יכול לגרום לאדם להתנתק מהרוחניות, אבל ניסיון העוני מביא לאדם להתקרב אל הרוחניות, כי כשהאדם יותר ענו, הוא מתבונן ומבין שהמפרנס את הכל הוא הקב"ה. חז"ל מזהירים למלמדים לא לבזות בני עניים, שמהם תצא תורה (נדרים פא.). התורה מלמדת כאן, שאין מקום לחמץ בקרבנות, שאין מקום לגאווה כדי להתקרב לה' אלא רק ענווה.

נקודה מעניינת היא שהתורה אומרת לנו להביא מנחה דווקא מדבר שיכול להחמיץ. בכך התורה מתייחסת למציאות של החיים של הבני אדם: אין אנחנו מלאכים אלא בשר ודם. הקב"ה נתן לנו יצרים שיכולים להיות רעים וטובים. כפי שכתוב במסכת אבות "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", עלינו לכבוש את היצרים שלנו, ז"א לכוון אותם לכיוון הטוב, וזה מה שמסמל קרבן התודה. קרבן תודה בא על בן אדם שנעשה לו נס, אדם שניצל ממוות לחיים. במצב כזה האדם יודע שהמקור של הכל הוא הקב"ה ושאין מקום ליצרים רעים או לגאווה, אלא כל יצריו, כל החומר מכוונים אל הקב"ה.

דבר מקביל אנחנו מוצאים בקרבן שתי הלחם שבחג השבועות: כדי להגיע לחג השבועות צריכים לעבור דרך פסח בו מצווים לבער כל שעור. ביציאת מצרים אנחנו מקבלים את עול מלכות שמיים מתוך ענווה ואז יכולים לקבל את התורה היורדת מן השמיים לעולם המעשה.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת ויקרא

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויקרא

בשבוע שעבר חתמנו את ספר שמות. עניינו של ספר שמות זה ההתגלות האלוקית לכל כלל ישראל והפסגה של הספר היא מעמד הר סיני בו כל העם היה עד להתגלות הזאת. הפרשיות האחרונות עוסקות במשכן, המשכן לא מיועד רק להקרבת הקרבנות אלא גם לדיבור עם משה: “ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמות כה, כב). אחרי הקמת המשכן, “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן” (שם מ, לה-לו). ואז, בתחילת ספר ויקרא הקב"ה נותן רשות למשה להיכנס: “ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור” (ויקרא א, א). על הפסוק הזה הפותח את חומש ויקרא נשאלות שתי שאלות: למה האל"ף של ויקרא זעירא (קטנה) ולמה לא מוזכר שם ה' בתחילת הפסוק (כתוב ויקרא אל משה, ולא ויקרא ה' אל משה).

על השאלות האלו עונה הצרור המור (ר' אברהם סבע שחי בתקופת גירוש ספרד): בכל התורה, בארבעה מקומות אחרים הקב"ה קורא למשה וכולם בספר שמות: “ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה” (שמות ג,ד) - כאן הקריאה היא מתוך הסנה. “ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור” (שם י"ט,ג) – כאן הקריאה היא מן ההר (סיני). “ויקרא ה' למשה אל ראש ההר” (שם יט, כ) – ממשכים לעלות, כאן זה אל ראש ההר שמשה צריך לעלות. “וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (שם כד, טז), כאן הקריאה נעשית מתון הענן שמעל ההר. בפסוק הזה, שם השם כבר נעלם, כביכול הקב"ה נותן מקום למשה רבנו בעולם אינסופי (ענן אינו דומה להר שהוא פיזי וסופי). משה מגיע לשלמות. ופתאום בפרשה שלנו, הקריאה נעשית מאהל מועד. לכאורה אהל מועד נמצא על האדמה, הוא נעשה מקרשים ועורות ונבנה ע"י בני אדם. היה מקום לחשוב שרמתה של תגלות אהל מועד פחותה מההתגלות של סיני. אבל הצרור המור בא ללמד לנו, שבאותו אופן שבשאר הקריאות תמיד עוברים ממקום למקום יותר משובח, גם כאן, הקריאה מאהל מועד יותר משבחת מהקריאה בסינוי. יש גם רמז לזה שהגמטריא של סני היא 130 שהוא 5 פעמים שם הוי"ה והגמטריא של אהל מועד הוא 156 שהוא 6 פעמים שם הוי"ה. החידוש שבדברי הצרור המור הוא שלעלות כל השלבים מהסנה עד הענן, רק דמות מושלמת כמו משה רבנו יכול לעשות, אבל יש רמה יותר גבוהה מזה, זה לרדת, לחזור אל העם.

וזה מה שהקריאה מאהל מועד בא ללמד. משה רבנו הוא הקשר בין הקב"ה למעלה והעם למטה, הוא הסולם של החלום של יעקב אבינו שעליו המלאכים עולים....ויורדים. משה רבנו היה כ"כ שלם שהוא היה מסוגל להקרין לעם כל מה שהקב"ה דבר אליו. ולהגיע לדרגה כזאת צריכים לגעת להתבטל – מול הקב"ה, רק משה רבנו היה מסוגל לזה: “והאיש משה עניו מכל האדם אשר מעל פני האדמה” (במדבר יב, ג). ועל זה בא הא' זעירא של "ויקרא" ללמד:

ישנו מדרש מפורסם על הביטו "מימינו אשדת למו" המופיע בסוף ספר דברים: “אש לבנה חרותה באש שחורה”(במדרש רבא וגם בירושלמי). משה רבנו מייצג את השלמות: “פני משה כפני החמה” (ב"ב ה.), החמה – השמש – היא שלמות, מעין אש, השורפת את הכל. זה האש השחורה המתמעטת מול האש הלבנה, אש התורה – האש האלוקית. משה רבנו רוצה לתת את המקום לדיבור האלוקי ולא להבנה האישית שלו של התורה.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשיות ויקהל - פקודי

בס"ד

דבר תורה לפרשיות ויקהל – פקודי

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליא"ט

שתי הפרשיות שאנחנו קוראים השבת עוסקות בעשית המשכן וכליו שעליהם ציוונו בפרשיות תרומה ותצווה. באופן מפתיע, בתחילת הפרשה לפני עשית המשכן, התורה מצווה עוד פעם על השבת. בכל ל"ט המלאכות היא מפרטת רק אחת: “לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת” (שמות לה,ג). נשאלת השאלה למה דווקא מלאכת מבעיר התורה מפרטת.

רש"י מפרש עקבות הגמרא בשבת (ע.): “יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת”. הדעה הראשונה באה להגיד קולה: בניגוד לשאר המלאכות, העובר עליה עובר על לאו ולא חייב כרת וסקילה. הרמב"ן מסביר שבדרך כלל משתמשים באש כדי לבשל, להאיר או להתרחץ, שהם הנאת הגוף ולא מלאכה ממש. הדעה שניה אומרת שאם בן אדם עבר על הרבה מלאכות בהעלם אחד, היה מקום לחשוב שהוא חייב רק חטאת אחת, יצאה מלאכת מבעיר שהיא מיוחדת, ומקשים ממנה שחייבים על כל אב מלאכה. למה דווקא ממלאכת מבעיר לומדים את זה? הרב סעדיה גאון מסביר שהאש נצרכת להרבה מלאכות אחרות, ורואה בה כעין אבי אב המלאכות.

מסתבר שתי הגישות האלה צודקות. יש לאש שימושים שונים, היא גם ראש למלאכות וגם ראש לתענוגות. התורה אסרה גם את זה וגם את זה ללמדנו שזה לא הטירחה שבאש שהיא אסורה אלא ההבערה. לעומת זאת, רק ההבערה היא אסורה אלא השימוש באש היא מותרת ואף מצווה! יש מצוות להדליק נר שבת שאורו יאיר את כל הבית בערב שבת, ויש גם מצווה להטמין חמין כדי לאכול חם בשבת.

מההבערה אפשר ללמוד על הכלל כולו: מטרה של שהשבוע היא השבת, במשך ששה ימים משתמשים באש ועושים מלאכות רבות, אבל ביום השבת שובתים. ביום השבת נהנים מאור הנר שנדלק לפני כניסת השבת, מתענגים בבשר, בדגים וביין שנקנו בזכות העבודה שעבדנו בשבוע, אבל כל ענייני דחולין דורשים הטמנה, גריפה וקטומה, כי הם מונעים מאיתנו מלהתענג על השבת שהיא המטרה, כפי שאומר ישעיהו הנביא (נח, יד-יד): “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר”.

באותו אופן שהשבת היא המטרה של השבוע, העולם הבא הוא המטרה של העולם הזה. בקלי קלות האדם יכול לשכוח מה היא המטרה ולהפוך את האמצעי למטרה. דוגמא לכך הוא הכסף: הכסף בא כדי לחיות, אבל זה לא הכסף שמביא את האדם לעולם הבא, אלא רק המעשים שלו.

שנזכה תמיד לדעת להבחין בין המטרה לאמצעי,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת כי תשא

מבוסס על "טל חרמון" של הרב שלמה אבינר שליט"א

רוב פרשתנו עוסקת בחטא העגל. אחרי עתים נשגבות וניסי ניסים כמו קריעת ים סוף ומתן תורה, העם חוטא בחטא העגל, כמו כלה שזנתה תחת חופתה, כפי שמפרשים חז"ל. חטא העגל הוא נורא ואיום, ואפילו בדורנו שרוב העם לא נכשל בעבודה זרה, יש לכל אחד חלק מהחטא הזה. מה בא חטא העגל ללמד אותנו?

האמת, זה לא מוסכם שעם ישראל עבד עבודה זרה ממש בחטא העגל. ריה"ל (כוזרי א’, צז) וגם האור החיים הקדוש טוענים שעם ישראל לא חטא בסיבה הראשונה – במציאות של הקב”ה, אלא באמצעי – בדרך להתקשר אליו. משה רבנו היה נביא הדור, דרך ההתקשרות בין הקב"ה לעם. אחרי שהם חשבו שהוא מת, הם חשו צורך ליצור אמצעי חדש בינם להקב"ה. הדבר דומה מאוד לחטא אדם הראשון: “כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע” (בראשית ג, ה) ומסביר הרמב”ם במורה נבוכים (א,א): “מעצמו לדעת טוב ורע” - הכוונה היא שהאדם עצמו קובע מה טוב ומה רע. המוסר האלוקי הופך להיות מוסר אנושי.

כשהאדם קובע מעצמו מה טוב ומה רע, אז הוא מתנתק מהמקור האלוקי. זאת בעצם הזוהמה הרוחנית של זוהמת הנחש. חז"ל דורשים במסכת שבת: “יום השישי – אם אתם מקבלים תורה יש לעולם קיום, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.” (שבת פח.). מתן תורה הוא שלב נוסף של בריאת העולם, שלב שעליו עומדת כל האנושות, שעולם בלי תורה אינו שווה. במעמד הר סיני, תוקנה זוהמת הנחש: “ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן” (שבת קמו.). כשקבלנו את התורה בהר סיני, הקשר עם הקב"ה תוקן, ושוב נהרס בחטא העגל, כשהאדם קבע איך לעבוד את ה’. (מורה נבוכים א, א). חטא העגל הוא חטא כללי – כמו חטא אדם הראשון – שכל אחד יש חלק בו. “ארבעה מתו בגלל עטיו של נחש” כפי שמובא במסכת שבת (נה:).

קורה שבקיום המצוות, האדם קובע מעצמו מה הוא עושה, ומה הוא לא עושה – מה מוצא חן בעיניו ומה לא, כמון בן אדם שבוחר את סעודתו בתפריט במסעדה. אבל התורה אינה כך. כל התורה, על המצוות באות ממקור אלוקי, וזה זה הטוב המוחלט. וגם אם יש דעה שאומרת שיש עניין לחקור בטעמי המצוות, יש לדעת שהטעם האלוקי לעולם לא נוכל לדעת מה הוא, כי אנחנו חיים במציאות של הסתרת פנים. מה שבטוח, זה שהקב"ה הוא המקור של הכל הוא הטוב המוחלט.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת תצווה

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב

בפרשה הקודמת כתוב על המשכן וכליו כמו הארון, המנורה והמזבח. בפרשה שלנו אנו נכנסים פנימה לתוך המקדש ולומדים על בגדי הכוהנים. כמעט בכל הפרשה מתואר ומפורט איך בגדי הכוהנים נעשו. במסכת סנהדרין (פג:) נאמר ש“ בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים”. יש לשאול למה בגדים כה חשובים כך שכהן העובד במקדש בלי בגדי הכהנה חייב מיתה, הרי מפורסמת האמירה שהכובע לא קובע והמעיל לא מועיל.

כדי להבין מה זה בגד צריכים לחזור אחורה, עד הופעתו של הבגד הראשון באנושות. אחרי שאדם וחווה חטאו, הם גילו "כי ערומים הם" (בראשית ג,ז) וכיסו את ערוותם עם עלה תאנה. מטרתו של הבגד כאן היא מטעמי צניעות. הבגד השני שהופיע באנושות הוא מתנה מאת ה’: לפני שהוא גירש את אדם וחווה מגן עדן הוא נתן להם כתונת עור: “ויעש ה’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” (שם, כא). כאן ייעודו של הבגד הוא אחר: הוא לבוש לפנימיות, לרוחניות של האדם. חטאו של אדם הראשון גרם לפער בין הפנימיות לחיצוניות של האדם, ולכן על הפסוק הזה דורש ר’ מאיר שכתונת אור (עם א’) נאמר, זה בא להראות שתפקידו של האדם להקרין חוצה מה שיש בתוכו, ולהזכירו במהותו (להקרין).

הבגד הוא ביטוי של הפנימיות של האדם. כל מה שהאדם עובר בחיים, הן לטובה והן לרעה ישפיעו על אופן הלבוש שלו. רואים מכאן שהאדם עושה את הבגד. אבל זה גם נכון שהבגד עושה את האדם: בעל ספר החינוך אומר ש"אחרי הפעולות יימשכו הלבבות". לבגד יש גם תפקיד להרשים, להשפיע על האדם. לדוגמא, הרבה רבנים ממליצים לבני ישיבות שחוזרים בתשובה להוציא את הציצית חוצה, להזכיר שהם בני תורה כשהם נמצאים מחוץ לישיבה. כהן שנכנס לעבוד בבית המקדש אינו בן אדם פרטי, אלא השליח של כל הציבור, והבגד בא להזכירו את תפקידו ואחריותו. הוא לא נכנס למקדש להנאת עצמו או לגודל עמדתו אל הוא נושא את עול הציבור, ובא לכפר על עם ישראל.

עם זאת, כהן הדיוט לא יכול להתלבש כמו כהן גדול. אסור שהלבוש ייקח חשיבות רבה מידי, כי זה לתת יותר מידי חשיבות לחיצוניות על חשבון הפנימיות של האדם. במסכת שבת (קמא.) מסביר רבי אסי כי בבל היו ת"ח מתקשטים בבגדים נאים באופן מיוחד, כי הם לא היו בני תורה אמיתיים. הגלות פגמה בעולם הפנימי שלהם, ולבושם לא היה ברמה של תורתם. לכל אחד יכול להתלבש כמו רב גדול. אתיות של בגד הן ב’, ג’ וד’. כשבן אדם לובש מה שראוי לו, אז נמצא הא’ (של אדם), מחובר כסדר לשאר האתיות (א’, ב’, ג’ וד’). כשהבגד לא מתאים, אז ישנו רק בגד, מלשון בגידה. הוא בעצן בוגד במהות האמתית שלו.

שנזכה תמיד להקרין את הפנימיות שלנו ולהתקדם בעבדת ה’ אמתית,

שבת שלום!