דבר תורה לפרשת וישלח

בס"ד

דבר תורה לפרשת וישלח

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

על הפסוק "ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית לב,ח) רש"י מפרש לפי המדרש ש"ויירא" – שמא ייהרג, "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את האחרים. הפירוש הזה מעלה קושיה: הרי חז"ל למדו אותנו ש"הבא להרוגך השכם להורגו"! למה מצפונו של יעקב אבינו כ"כ לא רגוע?

המהר"ל, בגור אריה, מסביר שהחשש של יעקב אבינו היה לפגוע בטעות בבן אדם אחר תוך כדי מריבה עם עשו הרשע. ידוע שעם ישראל הוא עם מוסרי, ורגישים מאוד לפגוע בבני אדם שאינם אשמים בטעות.

לעומת הזהירות של יעקב, שמעון ולוי נהגו אחרת לגמרי. כדי לנקום במעשה שכם על דינה, הם פשוט הרגו כל זכר: "ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (שם  לד,כה). בלי להפריד בין צדיק לרשע, בין אשם לזכאי, הם הרגו את כולם. עוד יותר מפתיעה היא התגובה של יעקב: הוא לא מגנה את המעשה שלהם אלא רק מעלה את הטענה שמא יבואו לנקום בהם: "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני ובתי"(שם,ל). גם לפני מותו כשיעקב בירך את השבטים הוא לא כועס על המעשה, אלא על אפם: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (שם מט,ז). מדוע?

המהר"ל בא עוד פעם לעזרתנו ומבדיל בין מלחמה בין אומות ומריבה אישית: "דלא דמי שתי אומות", כגון בני ישראל והכנענים... ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה". יש הבדל בין מריבה אישית שאסור לפגוע בבן אדם פרטי שאינו אשם, למאבק לאומי. למרות שאסור עדיין לפגוע בשני בחינם, הפרופורציות קצת משתנות. במקרה של אומה נגד אומה, האומה מהווה מעין גוף ובן אדם איבר ממנו. ובאותו אופן שמותר לסכן איבר במאבק אישי, גם מותר לסכן בן אדם במאבק לאומי.

בתחילת הפרשה, יעקב אבינו מתייחס למאבקו עם עשו כמאבק אישי ולכן "ויצר לו" – מפחד שאחרים ייפגעו. במעבר יבוק יעקב אבינו פוגש איש שלפי חז"ל הוא שרו של עשו, ונאבק איתו. המאבק הזה בא ללמדו שהבעיה אינה אישית אלא כללית. השר של עשו, זה האידאות של עשו, התכונות המאפיינות את אדום, זה הכוח הלאומי הטעון אצל עשו הרשע. הפגישה הזו באה להרגיע את יעקב כיון שהמאבק הוא כללי, ולכן שאין לו לחוש ל"ויירא יעקב מאד ויצר לו".

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת תולדות

בס"ד

דבר תורה לפרשת תולדות

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

המדרש בויקרא רבה (ל"ה) מפרש את ההבדל בין הסייף - המסמל את הכיח החומרי והפיזי - לספר המסמל את הכוח הרוחני: "הסייף והספר ניתנו מכורכים מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם". וגם הגמרא (ע"ז יז:) טוענת: "אי ספרא לא סייפא, ואי סייפא לא ספרא". לכאורה, שני הכוחות האלה מנוגדים אחד לשני, והקיום של הראשון פוסל את השני.

ההתנגדות הזאת  כבר נעוצה אצל יעקב ועשו ואפילו טרם לידתם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית X,X).  עשו הוא "איש יודע ציד, איש שדה" הוא כוח חומרי, ויעקב "איש תם יושב אהלים" – הכוח הרוחני. המהר"ל בגור אריה מסביר שני הכוחות האלו כ"כ מנוגדים אחד לשנים שלא ניתן לגשר בין זה לזה.

ובכן, מובנת הטיב הכוונה של יצחק אבינו לברך את עשו בברכה הגשמית. טל השמיים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש, יעבדוך עמים, הווה גביר לאחיך – כל ברכות אלה שייכות לעולם החומרי של עשו, ולא לעולם הרוחני של יעקב. אומנם, כשנתבונן רואים הבדל משמעותי ביותר, בין הברכה שקבל יעקב לברכה שקבל עשו: הברכה שיצחק העניק ליעקב מתחילה ב-"ויתן לך האלוקים", והברכה לעשו ב-"הנה משמני הארץ יהיה הארץ". רבקה לא רצתה שהאוצר החומרי של ארץ ישראל ייפול לידי עשו הרשע אלא ליעקב המסוגל להבין שמקור הברכה היא לא האדם אלא הקב"ה, רמה שאליה עשו אינו מסוגל להגיע.

ובכן כשיעקב נכנס ליצחק אבינו, הוא מריח את בגדי יעקב בנו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'." (בראשית כז,כז). השדה של יעקב אינו שדה הציד של עשו אלא השדה בו הוא מתפלל: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג). רש"י מסביר שלשוח זה להתפלל, ולכן השדה של יצחק זה שדה של תפילה, תורה קדושה וטהרה, וזה מה שמאפיין את יעקוב הבינו: היכולות להעלות שדה חומרי לשדה רוחני.

ומה נעים להזכיר את פירושו של ר' אברהם אח הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב). כשהקול הוא הקול של יעקב אז ראויות לו ידי עשו. כשהידיים משועבדות לקול הרוחני, אז גם החומר מתעלה וטופס משמעות רוחנית.

השילוב הזה, קיים לא רק במישור האישי, אלא גם ובמיוחד במישור החברתי. וזה כל המשמעות של השותפות בין זבולון ויששכר. זבולון היה בעיקר מתפרנס ומפרנס את יישכר שהיה לומד. בכך שניהם זכרו בעושר גם רוחני וגם גשמי.

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח

עקב הכנות החתונה, לא היה לי זמן להכין משהו מסודר השבוע, אני מפרסם את דבר התורה על פרשת נצבים של השנה שעברה.

דבר תורה לפרשת נצבים

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

עוד כמה ימים אחדים ונחגוג את ראש השנה. כבר כמעט חודש שאומרים את הסליחות. שנה אחרי שנה כל התהליך הזה חוזר על עצמו, מבטיחים שנשתפר ולא תמיד מקיימים. קיימת התחושה שכל הסליחות ומערכת הימים הנוראים אינם אלא הצגה. ננסה להבין יותר את משמעותו של התקופה הזאת...

בראש השנה, בפיוט שנכתב לזכרו של רבי אמנון, אנחנו אומרים: ”ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”. מה כ"כ מיוחד בתשובה, בתפילה ובצדקה שכוחן מסוגל להעביר את רוע הגזרה?

הצדקה מייצגת את היחס בין אדם לחברו. מצוות צדקה אינה זריקת כמה מטבעות בצורה קרה. צדקה היא חינוך הלב לנתינה. לדעת לתת בלב שלם!

התפילה מייצגת היחס בין אדם לעצמו. אומנם מתפללים לה’, אבל עיקר התפילה היא העבודה שבלב. תפילה אינה דיבור בעלמא, אלא עבודה שמטרתה לגרום שינוי אצל הבן אדם ולהפוך אותו לבן אדם אחר, לבן אדם יותר טוב.

והתשובה מייצגת את היחס בין אדם לבראו. בדומה לצדקה ולתפילה, תשובה אינה שינוי חיצוני: זקן או כובע, אפילו בנוגע לקיום המצוות המצוות. התשובה היא קודם כל שינוי פנימי.

ולכן, כאשר בן אדם חוזר בתשובה, מתפלל בכל לבו ונותן צדקה מתוך אהבת החסד הוא נהפך לבן אדם חדש שרמתו עליונה בלי שום קשר למי שנגזר עליו גזר הדין.

אצל הנוצרים מספיק לחוטא להתוודא מול כומר. אצלנו הווידוי המילולי הוא רק חלק מהתשובה שעיקרה הוא השינוי הפנימי הגורם לשיפור מעשי הבן אדם. הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם” (ב,ב). מכאן, שהתשובה אינה רק התחרטות על העבר אלא גם קבלה לשינוי לעתיד.

אנחנו יודעים שטבעו של האדם כבד מאוד. כוח רב נדרש כך שאדם ישתנה אפילו קצת. איפה אדם יכול למצוא את הכוח הנדרש להשתנות? כתוב בפרשתנו על מצוות התשובה: ”כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” (דברים ל, יא). הקב"ה שם באנושות את תקוות הבריאה, ועם ישראל יושב בראשה. הקב"ה שם בתוכנו כח גדול להשתנות לטובה. הכח הזה נמצא תחת הרבה קליפות, וצריכים לעמל רב כדי להשתמש בכח הזה "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה,ז) אבל במשימה הזאת הקב"ה מסייע לנו: “פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות בו” (ילקוט שמעוני יתרו, רפט). כדי להצליח בזה, חובה על האדם לגלות את פנימיותו ולעבוד עליה בכל כחו.

יהי רצון שנדע לנצל את ימי הסליחות והימים הנוראים כדי לעבוד על הפנימיות שלנו, שנבין שיש בתקופה הזאת כוחה עצום להשתפר ולשוב אל ה’.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח

דבר תורה לפרשת כי תבא

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו אנחנו מצווים על מצווה מיוחדת: הבאת הביכורים. הבאת הביכורים לירושלים היתה מלווה בקריאה מיוחדת: “ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו...” (דברים כו, ה-ט). התורה מכנה את קריאה זו כהגדה: “הגדתי היום לה' אלוקיך” (דברים כו, ג), ומילים אלו מאוד דומות לתחילת הגדת מליל פסח. מה הקשר בין הבאת הביכורים (שתקופתה בין שבועות לחנוכה) לפסח? ומה בכלל הקשר בין ההגדה הזאת להבאת הביכורים?

מנהג העולם הוא שהאדם שמח ליהנות מהפרות שהוא כ"כ טרח עבורם. אנו אפילו מברכים "שהחיינו" על אכילת פרי חדש. אולם התורה דורשת יותר מזה: היא מבקשת מהחקלאי הטרוד בעבודתו, לקחת את ביכורי פרותיו ולהעלותם לירושלים ולהזכיר את גלות מצריים ויציאתה. הביכורים הופכים להיות נושא לדרשה על היסטורית עם ישראל.

לגבי ליל הסדר, התורה מצווה: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים” (שמות יג,ח). ר' אברהם איבן עזרא מסביר: שבשביל זה – בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך – הקב"ה הוציא אותך ממצרים. ליל הסדר אינה רק זכר ליציאת מצרים אלא מטרתה. כדי להיות בני חורין היינו צריכים לעבור את שעיבור מצרים.

בביכורים, הדבר דומה: הבאת הביכורים אינה רק אמצעי להזכיר את כל הטוב שהקב"ה גמל איתנו אלא מטרה. כל פרי של ארץ ישראל נושא איתו אלפים שנות היסטוריה מ"ארמי אובד אבי" עד עתה. בשונה לשאר הארצות, שהפרות הנם דברי חולין לגמרי ואכילתם מעשה פשוט בלי שום משמעות, בארץ ישראל המשמעות שונה: הפרות הם קדושים, ובכך יש צורך להתנהג כלפיהם בדרך מיוחדת: יש בכורים להביא למקדש, יש תרומות ומעשרות לכהונים וללווים, יש מעשר עני לעניים וכו. יש לפרות של א"י ישראל ברכה החלה עליהם שמתפשטת על כל האומה (כוהנים, לוים, עניים, וכו), ועם ירושלים הלב של האומה. וזה המטרה של הפרות שלנו. בכך, החיים הארציים תופסים משמעות רוחנית גם. לאכול מפרי ארץ ישראל זה מעשה המוסיף רוחניות לחומריות.

שנזכה לחיות בימי בית המקדש ולהביא שוב ביכורים,

שבת שלום!