בס"ד

דבר תורה לפרשת שלח לך

בפשרתנו משה רבנו שולח מרגלים לתור את הארץ. אחרי ביצוע משימתם הם חוזרים ומספרים בגנאי על ארץ ישראל, מה שגורם לעונש חמור מאוד: להישאר ארבעים שנה במדבר, וכל זכר שהיה בגיל עשרים ומעלה בעת חטא המרגלים ימות במדבר, והיום הזה נהפך לבכייה לדרות, כי הרבה אסונות החמורים של העם ישראל קרו בט' באב: חורבן בית ראשון ושני, חורבן ביתר, תחילת גירוש ספרד, מאורעי תרפ"ט,...).

התורה מתארת את המרגלים: “כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה” (במדבר יג, ג). רש"י מסביר שלשון אנשים מראה חשיבות ובאותה שעה כשרים היו. הם לא היו סתם אנשים, אלא גדולים שבדורם. נשאלת השאלה איך גדולים שבדור של משה רבנו, שראו נסים כמו קריעת ים סוף או ירידת המן יכולים לרדת לרמה כ"כ שפולה לספר לשון הרע? במיוחד לא מדובר על מושב לצים אלא על אנשים גדולים, ושכולם ידעו מה שקרה למרים שספרה לשון הרע. ועוד, יש גם לשאול למה העונש כ"כ חמור! איפה הכלל "מידה כנגד מידה"?

הגמרא במסכת סוטה (לה.) לומדת על "וילכו ויבאו" (במדבר יג, כו) ש"מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה". רש"י בסוטה מסביר שמתחלה להוציא דיבה התכוונו". לכאורה יש כאן מעין סתירה: בפרשתנו רש"י מסביר שבאותה שעה היו כשרים, וכאן הוא מסביר שמראש הם התכוונו להוציא דיבה רעה על הארץ! יש להבין שיש צדקות ויש צדקות. יש צדקות במובן הכלל ויש צדקות במובן הפרט: “שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו.” (יומא כב:). שאול שגם היה צדיק חטא חטא אחד ומלכותו נפסקה לעומת זאת דוד חטא בשני חטאים ומלכותו נמשכה. מה ההבדל? שאול חטא בתור מלך לעומת זאת דוד חטא בתור בן אדם. גם המרגלים: היו גדולים בתורה הפרטית שלהם, אבל חטאו חטא חמור ביותר ביחס בין האומה הישראלית לארץ הקודש.

למה המרגלים טעו ביחס בין האומה לארץ ישראל? הם אמרו "ארץ אוכלת יושביה היא". הרי"ם זצ"ל (רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור) מסביר בחידושיו על התורה שהמרגלים פחדו שהרוחניות של בני ישראל תיפגע ע"י החומריות של ארץ ישראל: במדבר הם קבלו את הכל בנסי נסים. אין צורך לדאוג לחומריות, אלא יש רק רוחניות. לעומת זאת כשנכנסים לארץ, זה לא דומה: יש צורך לעבוד, יש צורך לזרוע כדי לקצור, יש צורך ללוש כדי לאכול לחם, צורך לצוד, ולדוג. צריכים כסף כדי לעשות מסרח, וידוע שהכסף משחית... ולכן המרגלים חשבו שמוטב להישאר במדבר מלסכן את הרוחניות של העם. לכאורה הם צודקים: מיד אחרי מות יהושע מופיעות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אבל הם טעו טעות גדולה: הם חשבו שאפשר להתעלם מארץ ישראל, שאפשר לקיים תורה בלא ארץ ישראל וחשבו שהם יודעים יותר טוב מהקב"ה מה שטוב או לא לעם ישראל. במהלך ההיסטוריה שלנו לא מעט חזרו על הטעות הזאת: בתקופת בית שני הרבה לא עלו מבבל. רק בעלי מומים, אנשים עם ייחוס בעייתי עלו עם עזרא. וגם בדור שלנו הרבה דתיים לא עולים לארץ, שמא יתקלקלו כאן, ורואים בקיום המצוות בחו"ל דרך אופציונלית לכתחילה של קיום התורה.

ובשביל זה העונש היה כ"כ חמור. כדי לגור בארץ ישראל צריכים לרצות אותה. חז"ל מסבירים במסכת ברכות שארץ ישראל נקנית ע"י יסורין, ומי שאין לו רצון אז הוא לא יחזיק מעמד. ולכן היה צורך בארבעים שנה בדבר כדי לחנך דור חדש שיהיה מוכן לדור בארץ ישראל, שיהיה מוכן לעמוד מול הקשיים ולא להתלונן ולברוח מול הקשיים.

התורה בפרשת המרגלים מלמדת אותנו על הצורך בארץ ישראל כדי לחיות חיים של תורה. לא מספיק לקיים מצוות אלא גם צריכים ארץ וחברה, וגם אם זה כרוך בנפילות ומשברים אישיים. הגמרא במסכת כתובות מגדישה עד כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל” (כתובות קי:).

אשרינו שזכינו לגור בארץ ישראל, ובכך לקיים רצון ה',

שבת שלום!