בס"ד

דבר תורה לפרשת קרח

מבוסס על תפארת ישראל פרק כב של המהר"ל

בפרשתנו אנחנו פוגשים את מרד קורח ועדתו נגד משה ואהרן: “... רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'” (במדבר טז, ג). מסופר בבמדבר רבה: “כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בסיני אנוכי ולא יהיה לך ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. הטענה של קורח פשוטה ומאוד הגיונית: שמענו בסיני "אנכי ולא יהיה לך" מפי הגבורה, ולכן אם היה חפץ בהקב"ה לצוות לנו מצוות הוא היה מצווה לישראל בעצמו ולא ע"י שליח.

ידוע המדרש המסביר את הסמיכות בין פרשת ציצית לפרשת קורח:

ועשו להם ציצית - אמר ליה קרח למשה רבנו עליו השלום:טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר ליה: חייבת בציצית. אמר ליה קרח: הטלית אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטרות אותה?!בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר ליה: חייב. אמר ליה: כל התורה יש בה רע"ה פרשיות ואינן פוטרות את הבית, שתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית?!וממשיך: על אלו דברים לא נצטווית, אלא מלבך אתה בודאם.

נשאלת השאלה: למה דווקא על שתי הפרשיות האלה קרח בונה את הקושיות על משה.

ננסה להבין את הטענה של קרח:

במסכת מנחות (מג:) מוסבר שטעם התכלת הוא מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד. ולכן כשאדם מסתכל בחוט התכלת זה יזכיר לו את כיסא הכבוד ויעשה את כל מצוות ה'. ולכן אם יש טלית שכולה תכלת הוא לא צריך חוטים כדי להזכיר לא את כיסא הכבוד, כי הצבע שעל הטלית כבר יזכיר לו אותו. ולכן, קרח היה סובר אותו דבר לגבי כלל ישראל: “כל העדה כולם קדושים". אם כולם קדושים למה צריכים כהן מיוחד לכפר על עם ישראל? כולם רואים לתפקיד זה!

אבל קרח טעה בסברתו: תכלת דומה לכיסא הכבוד, ומכיוון שכיסא הכבוד הוא מיוחד – נבדל מין המציאות – אז גם תכלת צריך להיות נבדל מהטלית. ולכן, גם בעדת ישראל צריכם כהן נבדל, ולא כולם יכולים להיות כהן גדול.

קרח רואה בעם ישראל קדושה אחת. כל פרט ופרט בכלל ישראל בעל אותה קדושה. זה נכון שכל העדה כולה קדושה, יש לכל פרט בעם ישראל קדושה מסגולת ישראל. אבל בקדושה הזאת יש כמה רמות: שבט לוי נבדל מהשבטים האחרים, בתוך שבט לוי, יש קדושה מיוחדת לכוהנים הנבדלים ממנו, ובתוכם כהן אחד נבחר לשרת ככהן גדול. בכל דרגות בקדושה יש גבולות. ישראל לא יכול להיות לוי, ולוי לא יכול להיות כהן.

בית מלא ספרים הוא משל על משה רבנו, שהיה הנביא שהיה מקבל תורה מן השמיים ומלמדה לישראל. מזוזה באה לזכור תורת ה', ולכן אם בית מלא ספרי תורה, שבתוכם מוזכר תורת ה' למה צריכים מזוזה? אם כולם קדושים למה צריכים בן אדם אחד שמקבל את התורה ומלמדה לבני ישראל, הרי כולנו מוכשרים לקבלה! אבל משה רבנו היחיד, היא אישיות נבדלת משאר האנשים.

הכפירה של קרח היתה בעצם שהוא לא הבין שבתוך קדושת עם ישראל יש רמות שונות של קדושה: רק כהן יכול להיות כהן גדול. וגם לא כל אחד יכול להיות משה רבנו שהיה אשיות מיוחדת ונבדלת! גם בדורנו, בן אדם לא יכול לקום ולפסוק הלכה! הוא צריך לשבת, ללמוד גמרא, פוסקים, להתקבל כרב... בדרך אל הקודש יש שלבים שצריכים לעבור.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שלח לך

בפשרתנו משה רבנו שולח מרגלים לתור את הארץ. אחרי ביצוע משימתם הם חוזרים ומספרים בגנאי על ארץ ישראל, מה שגורם לעונש חמור מאוד: להישאר ארבעים שנה במדבר, וכל זכר שהיה בגיל עשרים ומעלה בעת חטא המרגלים ימות במדבר, והיום הזה נהפך לבכייה לדרות, כי הרבה אסונות החמורים של העם ישראל קרו בט' באב: חורבן בית ראשון ושני, חורבן ביתר, תחילת גירוש ספרד, מאורעי תרפ"ט,...).

התורה מתארת את המרגלים: “כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה” (במדבר יג, ג). רש"י מסביר שלשון אנשים מראה חשיבות ובאותה שעה כשרים היו. הם לא היו סתם אנשים, אלא גדולים שבדורם. נשאלת השאלה איך גדולים שבדור של משה רבנו, שראו נסים כמו קריעת ים סוף או ירידת המן יכולים לרדת לרמה כ"כ שפולה לספר לשון הרע? במיוחד לא מדובר על מושב לצים אלא על אנשים גדולים, ושכולם ידעו מה שקרה למרים שספרה לשון הרע. ועוד, יש גם לשאול למה העונש כ"כ חמור! איפה הכלל "מידה כנגד מידה"?

הגמרא במסכת סוטה (לה.) לומדת על "וילכו ויבאו" (במדבר יג, כו) ש"מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה". רש"י בסוטה מסביר שמתחלה להוציא דיבה התכוונו". לכאורה יש כאן מעין סתירה: בפרשתנו רש"י מסביר שבאותה שעה היו כשרים, וכאן הוא מסביר שמראש הם התכוונו להוציא דיבה רעה על הארץ! יש להבין שיש צדקות ויש צדקות. יש צדקות במובן הכלל ויש צדקות במובן הפרט: “שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו.” (יומא כב:). שאול שגם היה צדיק חטא חטא אחד ומלכותו נפסקה לעומת זאת דוד חטא בשני חטאים ומלכותו נמשכה. מה ההבדל? שאול חטא בתור מלך לעומת זאת דוד חטא בתור בן אדם. גם המרגלים: היו גדולים בתורה הפרטית שלהם, אבל חטאו חטא חמור ביותר ביחס בין האומה הישראלית לארץ הקודש.

למה המרגלים טעו ביחס בין האומה לארץ ישראל? הם אמרו "ארץ אוכלת יושביה היא". הרי"ם זצ"ל (רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור) מסביר בחידושיו על התורה שהמרגלים פחדו שהרוחניות של בני ישראל תיפגע ע"י החומריות של ארץ ישראל: במדבר הם קבלו את הכל בנסי נסים. אין צורך לדאוג לחומריות, אלא יש רק רוחניות. לעומת זאת כשנכנסים לארץ, זה לא דומה: יש צורך לעבוד, יש צורך לזרוע כדי לקצור, יש צורך ללוש כדי לאכול לחם, צורך לצוד, ולדוג. צריכים כסף כדי לעשות מסרח, וידוע שהכסף משחית... ולכן המרגלים חשבו שמוטב להישאר במדבר מלסכן את הרוחניות של העם. לכאורה הם צודקים: מיד אחרי מות יהושע מופיעות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אבל הם טעו טעות גדולה: הם חשבו שאפשר להתעלם מארץ ישראל, שאפשר לקיים תורה בלא ארץ ישראל וחשבו שהם יודעים יותר טוב מהקב"ה מה שטוב או לא לעם ישראל. במהלך ההיסטוריה שלנו לא מעט חזרו על הטעות הזאת: בתקופת בית שני הרבה לא עלו מבבל. רק בעלי מומים, אנשים עם ייחוס בעייתי עלו עם עזרא. וגם בדור שלנו הרבה דתיים לא עולים לארץ, שמא יתקלקלו כאן, ורואים בקיום המצוות בחו"ל דרך אופציונלית לכתחילה של קיום התורה.

ובשביל זה העונש היה כ"כ חמור. כדי לגור בארץ ישראל צריכים לרצות אותה. חז"ל מסבירים במסכת ברכות שארץ ישראל נקנית ע"י יסורין, ומי שאין לו רצון אז הוא לא יחזיק מעמד. ולכן היה צורך בארבעים שנה בדבר כדי לחנך דור חדש שיהיה מוכן לדור בארץ ישראל, שיהיה מוכן לעמוד מול הקשיים ולא להתלונן ולברוח מול הקשיים.

התורה בפרשת המרגלים מלמדת אותנו על הצורך בארץ ישראל כדי לחיות חיים של תורה. לא מספיק לקיים מצוות אלא גם צריכים ארץ וחברה, וגם אם זה כרוך בנפילות ומשברים אישיים. הגמרא במסכת כתובות מגדישה עד כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה: “לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל” (כתובות קי:).

אשרינו שזכינו לגור בארץ ישראל, ובכך לקיים רצון ה',

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בהעלותך

מבוסס על "טעמו וראו כי טוב ה'” מ"מאוהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו עם ישראל מתלונן: המן שהם מקבלים יום יום בניסי ניסים לא מספיק להם: הם רוצים לאכול בשר! קשה למשה לשמוע את כל התלונות האלה ומבקש מה' עזרה לספק בשר לכל המתאווים לו. הקב"ה עונה לו: “אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל … וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.” (במדבר י”א: ט”ז-י”ז) לכאורה, התשובה הזאת לא מתאימה לבקשה של משה: זה נכון שמשה הזכיר את קושי ההנהגה על כל העם, אבל זאת טענה נלווית. עיקר הטענה היא איך לתת בשר לכל העם! ולכן, התשובה נשמעת מחוץ לנושא. תוספת כח אדם אינה פתרון למחסור בבשר!

התורה באה ללמד אותנו דבר גדול מאוד: התאווה איננה באה אך ורק כדי לספק צורך גופני אלא באה כדי למלא חוסר אצל הבן אדם: מכיוון שהוא לא מצליח לספק לנפש שלו תוכן חיובי אז הוא מחפש למלאה ע"י חומר גופני.

הרמב"ם בתחילת שמנה פרקים (הקדמה של מסכת אבות) מסביר כי "נפש האדם – אחת היא". כל כוחות הנפש (השכל, הרגש, היצרים) נובעים מנפש אחת, ולכל בעלי חיים, הנפש הזאת שונה: לא דומה אדם האוכל לחמור האוכל. החמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית והאדם ניזון בנפש הזן מן הנפש האנושית, שהיא קדושה כי "בצלם אלוקים נברא האדם". כשאדם רציני אוכל כל חלקי הנפש שלו מתגייסים לסיפוק מטרותיו. כשבן אדם ברמה יותר נמוכה אוכל אז כל חלקי נפשו מתגייסים לסיפוק יצרו, שזה עוד יותר גרוע מהבמה כי בהמות אוכלות רק לפי צורכיהן, ולא מעבר.

אצל האדם, הסיפוק האמתי נמצא ברוחניות, זה הסיפוק היחיד הבונה את האישיות של הבן אדם, המזון הרוחני הוא נצחי אצלו: דבר תורה או לימוד תורה יכולים להשפיע על האדם לעולמי עולמים, בניגוד לאוכל החומרי שהוא רק זמני. ורק באוכל הרוחני האדם לעולם לא יכול להישבע. כשבן אדם לא מוצא את האוכל הזה אז הוא מחפש סיפוק מהר ורגעי: תאוות!

וזה מה שקרה בפרשתנו: התאווה היתה מטרם של בני ישראל. אומנם המן הזין אותם, אבל לא סיפק את התיאבון שלהם: הם לא ראו בתיאבון אמצעי לקיום אלא מטרה: לא לאכול כדי לחיות אלא לחיות כדי לאכול! אם נותנים להם בשר, הם ירצו עוד יותר. נותנים להם עוף, ירצו בקר. נותנים להם בשר, ירצו דגים, וכו... ולכן הפתרון המרכזי של הבעיה הזאת אינו סיפוק בשר אלא למלא את האדם בתוכן רוחני חיובי כדי לספק את הנפש! צריכים טיפול בשורש האדם כדי להחזירו לאנושיות. ולכן זאת הסיבה שהקב"ה ציווה למשה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל: יש צורך להעלות את רמת העם, צורך באנשי רוח, צורך במחנכים, כי משה לא יכול לבדו לעשות את כל התפקידים האלה.

לא מספיק לשים בן אדם בבית המדרש כדי למלאו בתוכן רוחני. לכל אחד יש תחום התעניינות אחד המדברת אליו יותר מאחרים: שבעים איש מזקני ישראל כנגד שבעים פנים לתורה, כך שלכל אחד יהיה תוכן רוחני שיכול לספקו עד עומק נשמתו!

מה שנאמר בדור המדבר במיוחד נכון עכשיו בדורנו, שאנחנו מושפעים עד מאוד ע"י התרבות המערבית. בקלי קלות אדם יכול להימשך אליה וזאת הסיבה שצריכים להעמיד אנשי רוח וגרעני תורנים, כדי להצליח לספק רוחניות לכל אחד ואחד שבחברה שלנו.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לשבועות

מבוסס על פרק ה' של תפארת ישראל מהמהר"ל

כתוב במשנה האחרונה של מסכת מכות (מכות ג,טז):

“רבי חנניא בן עקשיא אומר , רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל , לפיכך הרבה להם תורה ומצות , שנאמר (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.”

מהמשנה הזאת מובן שריבוי המצוות הוא דבר טוב לישראל. המהר"ל שואל איך אפשר להגיד שה' חפץ לזכות את ישראל, ולכך הרבה להם מצוות, בכל שיש מספר גדול של מצוות, יש גם יותר אפשרות לא לקיים אותן ולעבור עליהן! לכאורה היינו יכולים לחשוב שאם ה' חפץ לזכות את ישראל היה לו למעט מצוות, ולכך כולם היו יכולים לקיימן ולזכות לחיי עולם הבא! ה' היה יכול לתת מצווה אחת, שביכולתם של כולם לקיים אותה, ובכן אף אחד לא היה חוטא!

הרמב"ם בפירוש המשנה אומר שמעיקרי האמונה כשאדם מקיים מצווה לשמה בלי לשתף שום מחשבה חומרית אלא רק לשמה, אז הוא זוכה בכך לחיי עולם הבא, ולכן ריבוי המצוות הוא טוב, כי לא ייתכן שאדם לעולם לא יקיים פעם אפילו רק פעם אחת מצווה כתקנתה לשמה. ומביא ברייתא ממסכת ע"ז כדי לחזק את דעתו: ר' חנינא בן תרדיון שאל את רבו אם יש לו חלק בעולם הבא, ורבו שאל: האם יש לך מעשה שיראה שתזכה לחיי עוה"ב? והשיב שפעם התחלף לו מעות של סעודת פורים למעות של עניים, ונתן הכל לעניים. הרמב"ם מבין שבזכות שר' חנינא בן תרדיון קיים מצוות צדקה לשמה הוא זכה לחיי עולם הבא!

המהר"ל דוחה את התירוץ של הרמב"ם, ואומר שלא ייתכן שבן אדם בזכות מצווה אחת זוכה לחיי עולם הבא, כי כפי שמובא במסכת ר"ה, האדם נידון ברוב מעשיו: אם יש לו רוב מצוות הוא זוכה לחיי עולם הבא, ואם יש לו רוב עבירות לגהינום. ולכן להגיד שאדם זוכה חיי עלם הבא בזכות ממצווה חת זה בתנאי שלא עשה שום עבירה! והוא מסביר את מעשה ר' חנינא בן תרדיון כרמז: מעות סעודת פורים הם כנגד חיי העולם הזה, מעות העניים כנגד חיי העולם הבא (כי אין הנאת עולם הזה לעניים), ושהוא נתן כל המעות לעניים זה רמז שהוא החליף את העולם הזה שלו עם העולם הזה של העניים: זה מראה שכל מעשיו היו מכוונים למען חיי עולם הבא.

ולכן, השאלה של המהר"ל נשארת: מה טוב לישראל שה' הרבה להם תורה ומצוות?

המהר"ל מסביר שבניגוד לגוים, ישראל הם מוכנים אל המצוות. הכוונה היא שיש קשר הדוק בין התורה לנשמה היהודית. מפורסם המדרש שהקב"ה הציע את התורה לבני עשו ולבני ישמעאל, ולא התאים להם כי כתוב בה "לא תרצח" ו"לא תגנוב" מה שבניגוד לטבע שלהם. לעומת זאת, ישראל אמרו "נעשה ונשמע": התורה בהיותה בטבע שלנו, אנחנו מוכנים אליה. הוכחה לכך הוא במשנה בפרק חלק (משנה סנהדרין י, א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. מצד הכנתם אל התורה, יש להם חלק לעולם הבא, אפילו תינוק שנולד (ולכן עדיין אין לו זכות לעולם הבא במעשיו).

עכשיו שברור שישראל מוכנים אל המצוות, נשאר להראות שריבוי המצוות הוא טוב: ריבוי המצוות מהווה יותר אפשרות לא לקיים אותן, ולעבור עבירות, אבל ידוע ש"לפום צערא אגרא”. לו היו מעט מצוות לא היתה כ"כ הרבה זכות בקיומן, אבל ה' חפץ לזכות את ישראל, ולכן הוא נתן ריבוי של מצוות, כך שיש לנו זכות מרובה בקיומן! וגם, ר' חנניא אומר לזכות את ישראל, ולא לזכות את האדם. מכאן שהאמירה הזאת מתייחסת לכלל ישראל ולא לאדם הפרטי, שבזכות המצוות אדם לא רק מזכה את עצמו אלא מזכה את כל עם ישראל!

אשרי העם שה' נתן לו את התורה,

שבת שלום וחג שמח!