דבר תורה לפרשת בחוקתי

בס"ד

דבר תורה לפרשת בחקותי

בפרשתנו אנחנו פוגשים את הברכות שהקב"ה שולח לנו אם הולכים בדרך התורה וגם את הקללות אם איננו שומעים בקולו. הרי זה כמו שני צדדים של מטבע: או – או.

במציאות אנחנו רואים, שהמצב לא כל כך פשוט: ישנם צדיקים שסובלים, ורשעים שלכאורה טוב להם! וגם “כל שכרן של צדיקים גנוז ומונח לעולם הבא”, איך זה שהתורה קובעת את ההקבלה שאם נלך בחוקות ה' תבואנה עלינו הברכות ואם לא, מקוללים? מה יש בין זה לזה?

הרב משה בוצ'קו זצ"ל מסביר בספרו הגיוני משה שיש להבחין בין היחיד שבישראל לכלל ישראל. לא דומה השכר של היחד לשכר של האומה הישראלית וכן אותו דבר בעונשים: לא דומה העונש הנגזר על פרט לעונש הנגזר על הכלל.

אצל הפרט ידוע ש"שכר מצווה מצווה" (אבות ד,ב). מצווה אחת גוררת מצווה אחרת, ובכך, בזכות קיום המצוות האדם זוכה להתקרב אל זיו ה'. הישג הגדול ביותר שאדם יכול להשיג, זה להידבק בה' ולא שכר גשמי בעולם הזה, כמו שכתוב :”אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), השכר האמתי זה לזכות להיות עבד ה'.

כתוב בפרשתנו "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו, יב). ורש"י מפרש: “אטייל עמכם בגן עדן”. בעל כלי היקר מסביר כי רש"י לא רצה שאדם יחשוב שהעולם הזה, הוא מקום קבלת שכרו ויגיד שאין עולם הבא. ונותן כמה דעות למה לא מוזכר עולם הבא בתורה. אחת מהן (רמב"ן, ר' יוסף אלבו) היא שהתורה מדברת לכלל ישראל, ולא לפרט. וזה מסביר שכל הברכות שבפרשתנו מתייחסות להצלחה כלכלית וביטחונית של האומה הישראלית ולא לפרט. כמובן, שגם לפרט יש יום הדין, כל שנה בראש השנה, וגם למעלה אחרי 120 שנה, ה' דן כל אחד לפי מעשיו, כפי שכתוב במסכת ראש השנה, אבל התורה רצתה להדגיש את חשיבות הכלל.

כתוב במסכת תענית ש"גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים" (תענית ז.). חז"ל מלמדים לנו, שיום של גשמים גדול מתחיית המתים כי הוא בא לכל כלל ישראל – שכר ציבורי, לעומת תחיית המתים שבאה רק לצדיקים – שכר אישי. ביום הכיפורים כשהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ומתפלל תפילה קצרה שבה הוא מבקש לא לפקוד תפילה של עוברי דרכים המבקשים להפסיק גשמים, בזמן שהכלל היה צריך להם. מכאן, שהגשמים שהם שכר לכל כלל ישראל, יותר חשוב מהפרט – עוברי דרכים, אפילו שהוא צדיק וצריך לסבול מהם.

ולכן, אפשר להבין עכשיו את אמירת חז"ל ש"כל ישראל ערבים זה לזה". בתוך כלל ישראל, לכל אחד יש התחיבות כלפי השני. כשהשני עובר עבירה, זה לא רק פוגע בו, אלא גם לכל עם ישראל. אפשר ללכת שלב יותר עמוק: כשחילוני מחלל שבת, חוב הסיכויים שהוא בגדר "תינוק שנשבה" (מכיון שלא גדל בתורה, הוא לא יודע מה החשיבות של המצוות), ואפילו ייתכן שהוא לא נענש על זה. אבל אנחנו בתור דתיים, לא צריכים רק לדאוג לעולם האישי שלנו, אלא לכלל כולו, וייתכן שאנחנו נושאים אחריות על חילול השבת של החילונים כי לא מצליחים להראות לכלל את חשיבותה של תורתנו הקדושה.

שנזכה להאיר את הכלל, שכולנו נהיה כאגודה אחת בשלום ושלווה!

שבת שלום!