בס"ד

דבר תורה לפרשת במדבר

מבוסס על טל חרמון של הרב שלמה אבינר שליט"א

הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לפני כל דרשה על פרשת השבוע, לתת את מקומה בתוך החומש, ומקום החומש בתוך התורה, כי למרות שאין מוקדם ומאוחר בתורה, יש כן חשיבות על סדר הפרשיות כפי שהן נכתבות בתורה.

זה לא לחינם שהתורה נחלקת לחמישה חומשים. לכל ספר וספר יש העניינים שלו:

1. ספר בראשית זה ספר האבות, ההקדמה של הופעת עם ישראל. ספר בראשית גם נקרא ספר הישר, כי האבות הם הישרים הנותנים לעם ישראל את המוסר המוצרך לקבלת התורה, כי אין תורה בלי דרך ארץ (אבות ג,יז).
2. ספר שמות זה ההיריון והלידה של עם ישראל. שבעים נפש ירדו מצרימה, ויצאנו משם כעם. מקבלים את התורה שהיא הטבע של הנשמה היהודית ובונים את המשכן שהוא השראת השכינה בתוך כלל ישראל.
3. ספר ויקרא, תורת כוהנים, זה ספר של השראת השכינה לא רק בכלל אלא גם כן בפרט.
4. ספר דברים, הוא משנה תורה. מעין חזרה על התורה לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל, זה התגשמות האידאל במציאות הטבעית של עם ישראל בארצו.

ספר במדבר מה הוא? שלושה הספרים הראשונים, הם כנגד האות י' וקוצה והאות ה' הראשונה של שם 'הויה', וספר דברים כנגד האות ה' האחרונה של אותו השם. ספר במדבר הוא כנגד האות ו', מעיו ו' החיבור המחברת בין שתי האותיות הראשונות לאות האחרונה. מען ו' החיבור המחברת בין "שמים וארץ". זה הספר המחבר בין האידאל של שלושה הספרים הראשונים למצב שהעם מוכן להיכנס בפועל לארץ. למה הדבר דומה? בן אדן יכול להצטיין בלימודיו, אבל להיות גרוע כשהוא מתחיל לעבוד, כי יש תמיד הבדל בין התיאוריה לחיים מעשיים. יש הבדל בין החיים העל-טבעיים של דור המדבר לחיים החומריים כשנכנסים לארץ.

ולכן, ספר במדבר הינו ספר הדרך בין שני המצבים המפורטים הנ”ל. לעומת המלאכים שעומדים, מה שמאפיין בני האדם, זה האפשרות לנוע. בזכות התנועה, בין אדם יכול להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. כמובן שהתנועה אינה רק פיזית, אלא היא גם בתחומים פנימיים: אדם יכול – ואפילו חייב – להתקדם בלימוד התורה, בעבודת השם, במידות, וכו...

אנחנו יודעים שתינוק לא לומד מיום למחרת איך לעמוד וללכת ברגל. בכל צעדיו הוא עומד ליפול, ולא רק פעם אחת הוא נופל. גם אצל האדם: הרבה פעמים, אדם עובר משברים. המשברים אינם סוף בפני עצמם אלא שלבים בהתקדמות. חז"ל אמרו במסכת גיטין (מג.): “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”. הכישלון הוא שלב טבעי להגיע לקיום דברי התורה.

נחזור לעניינו, כמו שנאמר, ספר במדבר הוא ספר הדרך בין קבלת התורה שהיא אלוקית, לקיומה ע"י עם ישראל בארצו. בשביל זה, העם צריך לעבור משברים: "עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב''ה במדבר" (אבות ה,ד). למה דווקא עשרה? המהר"ל מסביר בדרך החיים (פירושו על מסכת אבות) שהמספר עשר הוא המספר הכולל את כל האפשרויות. ולכן, אבותינו ניסו להקב"ה בכל הנסיונות שאפשר. עברו על דור המדבר כל מיני משברים, ולמרות שהם נענשו על זה (לא נכנסו לארץ, לדור המדבר אין חלק לעולם הבא כפי שמובא בפרק חלק), כל עם ישראל זכה להתחזק בזכותם.

שנזכה תמיד להתקדם,

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת בחוקתי

בס"ד

דבר תורה לפרשת בחקותי

בפרשתנו אנחנו פוגשים את הברכות שהקב"ה שולח לנו אם הולכים בדרך התורה וגם את הקללות אם איננו שומעים בקולו. הרי זה כמו שני צדדים של מטבע: או – או.

במציאות אנחנו רואים, שהמצב לא כל כך פשוט: ישנם צדיקים שסובלים, ורשעים שלכאורה טוב להם! וגם “כל שכרן של צדיקים גנוז ומונח לעולם הבא”, איך זה שהתורה קובעת את ההקבלה שאם נלך בחוקות ה' תבואנה עלינו הברכות ואם לא, מקוללים? מה יש בין זה לזה?

הרב משה בוצ'קו זצ"ל מסביר בספרו הגיוני משה שיש להבחין בין היחיד שבישראל לכלל ישראל. לא דומה השכר של היחד לשכר של האומה הישראלית וכן אותו דבר בעונשים: לא דומה העונש הנגזר על פרט לעונש הנגזר על הכלל.

אצל הפרט ידוע ש"שכר מצווה מצווה" (אבות ד,ב). מצווה אחת גוררת מצווה אחרת, ובכך, בזכות קיום המצוות האדם זוכה להתקרב אל זיו ה'. הישג הגדול ביותר שאדם יכול להשיג, זה להידבק בה' ולא שכר גשמי בעולם הזה, כמו שכתוב :”אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס” (אבות א, ג), השכר האמתי זה לזכות להיות עבד ה'.

כתוב בפרשתנו "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו, יב). ורש"י מפרש: “אטייל עמכם בגן עדן”. בעל כלי היקר מסביר כי רש"י לא רצה שאדם יחשוב שהעולם הזה, הוא מקום קבלת שכרו ויגיד שאין עולם הבא. ונותן כמה דעות למה לא מוזכר עולם הבא בתורה. אחת מהן (רמב"ן, ר' יוסף אלבו) היא שהתורה מדברת לכלל ישראל, ולא לפרט. וזה מסביר שכל הברכות שבפרשתנו מתייחסות להצלחה כלכלית וביטחונית של האומה הישראלית ולא לפרט. כמובן, שגם לפרט יש יום הדין, כל שנה בראש השנה, וגם למעלה אחרי 120 שנה, ה' דן כל אחד לפי מעשיו, כפי שכתוב במסכת ראש השנה, אבל התורה רצתה להדגיש את חשיבות הכלל.

כתוב במסכת תענית ש"גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים" (תענית ז.). חז"ל מלמדים לנו, שיום של גשמים גדול מתחיית המתים כי הוא בא לכל כלל ישראל – שכר ציבורי, לעומת תחיית המתים שבאה רק לצדיקים – שכר אישי. ביום הכיפורים כשהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ומתפלל תפילה קצרה שבה הוא מבקש לא לפקוד תפילה של עוברי דרכים המבקשים להפסיק גשמים, בזמן שהכלל היה צריך להם. מכאן, שהגשמים שהם שכר לכל כלל ישראל, יותר חשוב מהפרט – עוברי דרכים, אפילו שהוא צדיק וצריך לסבול מהם.

ולכן, אפשר להבין עכשיו את אמירת חז"ל ש"כל ישראל ערבים זה לזה". בתוך כלל ישראל, לכל אחד יש התחיבות כלפי השני. כשהשני עובר עבירה, זה לא רק פוגע בו, אלא גם לכל עם ישראל. אפשר ללכת שלב יותר עמוק: כשחילוני מחלל שבת, חוב הסיכויים שהוא בגדר "תינוק שנשבה" (מכיון שלא גדל בתורה, הוא לא יודע מה החשיבות של המצוות), ואפילו ייתכן שהוא לא נענש על זה. אבל אנחנו בתור דתיים, לא צריכים רק לדאוג לעולם האישי שלנו, אלא לכלל כולו, וייתכן שאנחנו נושאים אחריות על חילול השבת של החילונים כי לא מצליחים להראות לכלל את חשיבותה של תורתנו הקדושה.

שנזכה להאיר את הכלל, שכולנו נהיה כאגודה אחת בשלום ושלווה!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בהר

בפרשתנו מופיעים דיני שמיטה ויובל. ביובל כתוב: “גאולה תתנו לארץ” (ויקרא כה,כד) ומפורטים דיני גאולה של שדי אחוזה. בניגוד לגאולה הכללית של עם ישראל שכמעט ולא מפורטת בתורה, אנחנו רואים שהתורה מפרטת בדיוק רב את כל הפרטים של הגאולה הפרטית של שדי אחוזה. ננסה ללמוד מהגאולה הפרטית הזאת על הגאולה הכללית של עם ישראל.

התורה מצווה לאדם "ששת ימים תעשה מלאכה" (ויקרא כג,ג), וגם "שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כה,ג). האדם מייצר ופועל. לעומת זאת יש שמיטות ויובלות כדי להזכיר מי בעל הארץ כמו שמפרש בעל ספר החינוך: “משרשי המצווה, על צד המשפט, שרצה הקב"ה להודיע כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנו בתחילה, כי לו הארץ.” (ספר החינוך מצווה של). כנראה, שבידיעה שיש בעל הבית, התורה רוצה שחברתנו תהיה מתוקנת, במיוחד במה שבין אדם לחברו.

הדינים האלה באים גם ללמד יסוד גדול של אמונה: האדם צריך לזרוע כדי לקבל תבואה, אבל אין תבואה באה רק כי האדם זרע. אין האדם יכול לחכות בחיבוק ידיים שה' יפרנסו, צריכים לצאת אל הפועל, אבל כל מה שאתה מקבל זה מאת ה', ובשם כך פעם כל שבע שנים, ועוד שנה כל חמישים שנה, על האדם לשבות, להודות ה' על זה שהוא מפרנס אותו, לשבת ללמוד תורה ולחזק את אמונתו בו.

אבל קורה שהאדם נלחש באמונה, מה שהקב"ה נותן לו, לא מספיק בעיניו, רוצה להרבות בכסף, משקיע הרבה וירד מנכסיו. משום כך, הוא נאלץ למכור את שדי אחוזתו “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו” (ויקרא כה,כה). למרות ההטחה שבשנת היובל השדה תחזור לבעליה, התורה מסבירה שאפשר לגאול את השדה, להחזירה לבעליה. יש שלוש אפשרויות:

1. “ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו” (שם,שם) - אם קרוב לאדם מוכן לגאול את שדהו, אז הקונה יהיה חייב להחזיר את השדה.
2. “ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו” (שם,כו) - אין לו קרוב שמוכל לגאול את שדהו אבל ב"ה הוא התאמץ והקב"ה שלח לו פרנסה מרובה, אז הוא יכול בעצמו לגאול את שדהו.
3. “ואם לא מצאה ידו די השיב לו” (שם,כח) - אין לא גואל ואין לו כסף אז: “ויצא ביובל ושב לאחוזתו”. ביובל, הוא חוזר לשדי אחוזתו.

חלוקת הארץ הארץ לא נעשתה לחינם: אם שדה מסוימת שייכת דווקא לראובן ומשפחתו מדור לדור, זאת אומרת שה' רוצה דווקא שהשדה הזה תהיה לראובן ויורשיו כי כך רצונו, ואם נתנה התורה אפשרות לגאול את השדה, זה מראה לנו עד כמה חשוב שהאדם מתאמץ ויפעל עם ה'.

האור החיים הקדוש מסביר את הפסוקים הנ"ל באופן אחר:

“כי ימוך אחיך” - אחיך זה הקב"ה. בגלל מעשיהם הלא רצויים של ישראל, הקב"ה כביכול "יורד מנכסיו". “ומכר מאחוזתו” - הקב"ה נאלץ למכור את משכנו לאומות העולם, ושולח את עמו ישראל לגלות. “ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו” - הקרוב של הקב"ה זה הצדיק כמו שנאמר "בקרובי אקדש" (ויקרא י,ג). הצדיק יצליח לעורר את כל עם ישראל בתשובה. וכך נגאל. אבל אם אין צדיק שמצליח לעורר את העם בתשובה, אל תאבד תקווה: “ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו”, “והשיגה ידו” זה יד ה' - הגבורה, הייסורים והגלות הם תיקון האומה הישראלית להכשירה. “ואם לא מצאה ידו די השיב לו”, אם יראה האדון כי אין כוח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם, “והיה ממכרו...עד שנת היובל” שהוא זמן הקצוב לגאולה בעתה ואז “ויצא ביובל ושב לאחוזתו”. אפילו ישראל יהיו רשעים, ה' מחזיר את עמו לארצו. הפירוש הנפלא של האור החיים הקדוש מדבר על שתי הגאולות האפשריות לעם ישראל: אם כל ישראל עושים תשובה – גאולה אחישנה ואם לא – גאולה בעתה.

היה – ועדיין יש - המון צדיקים לעם ישראל, אבל אף פעם לא חזרו כל ישראל בתשובה. אפילו האור החיים הקדוש כותב שהאפשרות הזאת לא רלוונטית. אין עם שסבל מייסורים כמו עם ישראל בגלות, וברור כשהוא חוזר לארצו בתקופתנו דווקא, זה לא מקרה היסטורי, אלא זה יד ה'.

יש להבדיל בין שני מושגים שהם גאולה וגאולה שלמה. התכלית היא הגאולה השלמה שכל עם ישראל יחזור בתשובה במהרה ובימינו. אבל בדרך אליה, כאיננה מבחינת אחישנה, אלא בעתה, יש שלב נוסף שנקרא "גאולה" שמשמעותו היא שעם ישראל חוזר לארצו ושולט עליה, אפילו לא חזרנו בתשובה. אשרינו שזכינו לחיות בתקופה הזאת, שנזכה להמשיך להתחזק לחזור בתשובה, לגאולה שלמה בקרוב!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת אמור

לע"נ של כל החיילים שנפלו בקידוש ה' במערכות ישראל

בפרשתנו מופעים את כל החגים שה' מצווה לנו לעשות וגם את ספירת העומר. בתום ימי ספירה העומר, חוגגים את חג השבועות. הוא החג היחיד שאינו נקבע לפי תאריך מדויק אלא לפי מספר הימים של ספירת העומר. בזמן שהיו מקדשים את החודש, שבועות היה יכול לחול בתאריך אחר מו' בסיון. יש אפילו דעה בגמרא שמתן תורה היה בז' בסיון ולא בו' בסיון כמו שאנחנו חוגגים עכשיו.

קיים בלבול גדול במהות ימי ספירת העומר. בחד גיסא אנחנו נוהגים דיני אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא, ומאידך גיסא ימים אלו הם ימי שמחה, מעין חול המועד בלשון הרמב"ן. הימים האלה, הם הימים בין גאולת מצריים – גאולה פיזית לגאולת מתן תורה – גאולת הרוח. בימים האלה, יש אפשרות של לעלות בקדושה, להיטהר ממ"ט שערי טומאה, כדי להיות להיות ראויים למתן תורה.

ידוע שכל פעם שיש אפשרות של קדושה, יש אפשרות של טומאה, ולכן זה לא פלא שזה דווקא בתקופה הזאת שמתו תלמידי רבי עקיבא. הם לא ידעו להיטהר, לעלות בקדושה ונפלו כי לא נתנו כבוד זה לזה. ויש מסבירים שלא כבדו את התורה של השני.

רבי שלמה זלמן רבלין במדרש שלמה שנכתב בערך 80 שנה לפני הקמת המדינה, מגלה סוד של הגר"א:

ימי הספירה אפוא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה – עלול להיפגע יותר ע"י ה'סטרא אחרא' שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי חן.

יום כ' לעומר הוא יום העצמאות ויום מ"ב לעומר הוא יום ירושלים! איזו עובדה נפלאה! אנשים רבים חושבים שהגאולה היא רגעית וניסית. המהר"ל מסביר בפרק הראשון של נצח ישראל, שהגלות היא בעצם חלק של הגאולה שהיא הדרגתית, ונעשתה שלבים שלבים ובדרך הטבע. ההבדל בין השורשים גלה וגאל הוא האות ה' והאות א'. האות ה' של גלה הגלות זה הפיזור לארבע רוחות השמיים והמרכז קצת כח של אחדות, וא' של גאל זאת האחדות האמתית. הגאולה היא תהליך שבו תפקידנו להגיע לאחדות.

מובא בספר קול התור שהגר"א מלמד שבתהליך הגאולה ישנם שני מהליכים ההולכים במקביל: מצד אחד יש קידוש ה' וגאולת האמת הגדולה של עם ישראל ע"י חזרתו לארצו ובניין ירושלים ומצד השני, מופיעה מלחמה והתנגדות מול אותה התקדמות וגאולת האמת. כוחות ה'סיטרא אחרא' והטומאה. הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר שהיכולת לחיות בתקופה הזאת זה להצליח לראות מעבר לחיי שעה, להצליח לראות את כל התהליך הזה מבחוץ.

למרות היותם עובדי עבודה זרה, אבותינו זכו לגאולת מצריים, וגם בדורנו שרחוקים אנחנו מלהיות כולנו בני תורה ושומרי מצוות, ה' בחסדיו הגדולים רחם עלינו ושם קץ לשעבוד עמו ישראל. זאת לא אומרת שהגענו למחוז חפצינו, אבל זה שלב חשוב בגאולת ישראל, באותו אופן שימי ספירת העומר מסמלים התעלות וגאולה הדרגתית, גם כך היא גאולתנו. זכינו לחיות במדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו - בדור הטוב ביותר ליהודים מאז חרבן בית ראשון, מצבנו בטוח, ואנחנו כבר לא נמצאים בזנב אומת העולם אלא בראשן. עלינו להודות ה' על מעשיו הגדולים, ולהמשיך להתקדם, להגיע לאחדות אמתית, לדור שנותנים כבוד זה לזה, לדור של אהבת חינם. ואז נוכל להגיע לשבועות – תום ספירת העומר - המסמל את הגאולה השלמה עם ביאת מלך המשיח!