יום שבת, 30 באפריל 2011

דבר תורה לפרשת קדושים


בס"ד

דבר תורה לפרשת קדושים

בפרשתנו ובפרשה הקודמת מופיעים כל איסורי גילוי עריות. התורה אפילו נותנת טעם לאיסורים אלה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: [ויקרא כ:כב].

הרי שסיבת האיסור הניתנת בתורה היא משום שמא תטמא הארץ. לכאורה, היינו חושבים שהסיבה היא אנושית ומוסרית. יש לשאול למה התורה הדגישה דווקא את הצד של טומאת הארץ ולא הצד המוסרי.

הרמב"ן בפירושו על התורה מסביר שהקשר בין ארץ ישראל להקב"ה הוא קשר חזק וישיר, ואמצעות הישוב היא נחלת ה', ולכן ה' קידש את העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: [ויקרא כ:כד]. ארץ ישראל היא חלק מרכזי בהבדלת ישראל מן העמים, ה' נותן לנו את הארץ, נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים. ולכן הרמב"ן מסביר שארץ ישראל היא ארץ ה', וכשאתה נכנס לארמון של המלך אתה צריך להתנהג בצורה מכובדת. ננסה עכשיו להבין איך זה עונה לשאלתנו.

היעב"ץ בסידורו מסביר למה בברכת המזון ברכת "נודה לך" מתחיל עם "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ורק אחר כך באים "ועל שהוצאתנו ממצרים" ו"על תורתך שלמדתנו". בסדר הכרונולוגי, הכניסה לארץ באה אחרי יצירת מצריים ומתן תורה! הוא כותב שארץ ישראל – ארץ ה'היא התכלית ושכל עיקר של יציאת מצרים ומתן תורה הוא על מנת להיכנס לארץ.

מכאן אנחנו רואים שהתורה העמידה את ארץ ישראל במקום מרכזי. בכל החומש התורה מקדישה את קדושתה, ואפילו בתפילה היא תופסת משקל רב. במשך אלפיים שנות גלות, התרגלנו ליהדות "דתית" לחוד ולארץ ישראל לחוד. כשני עניינים שונים האחד מהשני. הרפורמים – בעוונותיהם הרבים – אפילו השמיטו את כל זכר והבטחה על ארץ ישראל מתפילתם. זאת טעות חמורה! בלי ארץ ישראל התורה אינה שלימה: “כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה” [כתובות קיא.]. גם רש"י בפירושו על התורה בפרק השני של קריאת שמע בדה"מ "ושמתם את דברי" מסביר ש"אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים” [רש”י בדברים יא: יח]. המטרה היא הקשר בין הבורא לנבראים, החיבור בין הארציות והחומר לקדושה, החיבור בין שמיים וארץ. ארץ ישראל היא המקום היחד בעולם שענייני העולם הזה תופסים משמעות רוחנית מלאה קדושה.

איסורי העריות באים להזהיר אותנו לא לקלקל הקשר הגופני בין בני אדם. הקרבה הגופנית יכולה להיות מעשה בהמי שקוע בטומאה או מעשה מלא קדושה מעין קודש הקודשים. וכשאתה גר בארץ בנוסף לאיסור המוסרי החמור של גילוי עריות יש לך עוד חובה לקדש את הארץ ולא לטמא אותה.

ובתוך זה, אנחנו לומדים שבניגוד לאיסור המוסרי שהוא על כל פרט ופרט, האיסור לטמא הארץ הוא על הכלל, ללמד את חשיבותו של כלל ישראל. בכל שמתקדמים בדורות, ערך הפרט הופך להיות יותר מרכזי, ושוכחים את השני. הזכות שלי באה לפני הזכות של השני. אבל כך לא צריך להיות: “ואהבת את רעך כמוך.” כמו שכתוב בפרשתנו. השני הוא חשוב כמוך. הוא ואתה, אתם חלקים בלתי נפרדים של כלל ישראל: בזכות שאתם שייכים לעם ישראל, יש לכם קדושה מיוחדת. משל לספינה שבה לכל נוסעים יש חדר משלו. אחד לא יכול לבוא, ולחפור בחדרו עד לנקב את הספינה על סמך זכות החופשית שלו ובכך כל הנוסעים יתבעו יחד עם הספינה. ולכן, התורה נתנה טעם לאיסור גילוי עריות שמתייחס לכל כלל ישראל, ולא רק לפרט.

שבת שלום!


יום שני, 25 באפריל 2011

דבר תורה ליום שביעי של פסח


בס"ד

דבר תורה לשבעי של פסח

מובא בגמרא במסכת חולין את מעשי רבי פנחס בן יאיר:

פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה. [חולין ז.]”.

האדמו"ר מגור שואל: מה גודל הנס של קריעת ים סוף? הלא גם נס כזה נעשה לר' פנחס בן יאיר שהוא אדם יחידי! ועוד אפשר לחזק את השאלה בזה שמסקנת הגמרא היא ש-”כמה גדול כוחו של ר' פנחס בן יאיר כמשה רבנו וששים רבוא!”. לכאורה, קריעת ים סוף לא מראה את גדולתן של ישראל. בוודאי שלצדיק גמור ה' עושה ניסים, אך כאן הנס נעשה לכל האומה הישראלית ולא רק לצדיק אחד!

רבי צדוק הכהן מלובלים מסביר שהנס אינה מה שפלא לעיניים (הרעיון שהים נקרע), כאלה יש כל יום לצדיקים, אלא נס הנסים הוא הגילוי לכל העמים של קדושתם הפנימית של בני ישראל, שאף על פי שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, שאע"פ שאלו הם עובדי ע"ז ואלו הם עובדי ע"ז, ה' שוכן בתוך טומאותם, מכל מקום בפנימיות שלהם הם דבקים בהקב"ה.

וכן, אפשר להבין עכשיו מה שכתוב במכילתא: “ראתה שפחה על ים סוף מה שהנביא יחזקאל בן בוזי לא ראה.”. הכוונה אינה שיש לה מדרגה פרטית יותר גבוהה משל יחזקאל הנביא, אלא יש להבין על גודל הגילוי האלוקי על כלל ישראל בעת קריעת ים סוף.

מובא בהמשך הגמרא בחולין, שהנהר לא רק נקרע עבור ר' פנחס בן יאיר, אלא גם כן עבור שני אנשים נוספים: יהודי פשוט שהיה עוסק במצוות שמירת המצה לפסח, ופעם נוספת עבור סוחר גוי הנלווה להם. הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר שהסיבה היא מפני שכל חלקי העם שייכים לקדושה בכלל ישראלית, ואפילו לגוי שמתלווה ומצטרף אליהם.

בהמשך מסופר שבאכסניה נתנו לחמורו של ר' פנחס בן יאיר שעורים לאכול, אך הוא סירב לאכלם. ניקו את השעורים מאבנים ופסולת, והוא עדיין לא אכל אותם... שאל ר' פנחס בן יאיר שאולי לא הפרישו תרומות ומעשרות? הפרישו והחמור אכל. הוא הולך לעשות רצון קונו ואתם מאכלים אותו טבל? אומנם מסקנת הגמרא שאין חיוב להפריש תרומות ומעשרות למאכל בהמה. התוספות במקום אומרות שהחמור החמיר על עצמו! הרב צבי יהודה זצ"ל שכל עניני החיים של עם ישראל, אפילו הצד הלאומי החומרי ואפילו החומריות ה"חמורית" שייכים לניסיות ולקדושה האלוקית של עם ישראל. העם כולו קודש הוא, והשאיפה לדבקות אלוקית מקננת בקרבו.

יום שבת, 23 באפריל 2011

דבר תורה לשבת חול המועד פסח


בס"ד

דבר תורה לשבת חול המועד פסח

הלכה: שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. [שו"ע תכ"ט ס'א]”.

באף חג אחר אין הלכה ללמוד את הלכותיו 30 יום קודם. זאת הלכה מיוחדת לחג הפסח. ה"חסד לאברהם" מסביר שיש שתי תקופות מקבילות: תקופת תשרי ותקופת ניסן. מחודש אלול אנחנו מתכנסים לבתי הכנסת ואומרים סליחות. הימים האלה הם הכנה לקראת הימים הנוראים, אנחנו ממליכים את ה' לקראת יום הדין: ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. אנחנו עובדים על יראת ה'. אנחנו חוזרים בתושבה ביראה. ואותו דבר לקראת פסח: אם יש מצווה ללמוד הלכות בתקופה כבר שלושים יום לפני, זה לא רק כי יש ריבוי של הלכות (גם בסוכות יש הרבה הלכות), אלא כי יש גם עניין פנימי חשוב: כל יום שלומדים הלכות פסח, זאת צד נוסף בהכנת החג, גם חוזרים בתשובה. תושבה באהבה! ולפי עניות דעתי זאת גם סיבה שיש להרבות בשמחה בחודש אדר... בלי שמחה זה קשה להרגיש את התחושה של אהבה.

ידוע לנו שבמצרים נגאלנו לפני תום הגזרה. יצאנו אחרי 210 שנה במקום 400 שנה. ה' גאל אותנו לפני שורת הדין. הוא גאל אתנו בחסד, באהבה, כמו שכתוב בירמיהו הנביא: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך (ירמיהו ב, ב).. זה גם בפסח שיש מנהגים רבים לקרוא את שיר השירים הרומז באהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל.

הרמב"ן מסביר שכל ימי ספירת העומר הם כמו חול המועד. פסח פותח את החג, שבועות חותם אותו וימי ספירות העומר חול המועד בין זה לזה. יש מנהג בשבועות בעת פתיחת ההיכל לקרוא מעין כתובה: החתן הוא הקב"ה, הכלה כנסת ישראל, והכתובה היא תורתנו הקדושה. גם בדור המדבר לפני מתן תורה כל הטבל כמו כלה לפני חופתה... כל יום ויום ימי ספירת העומר הוא כמו שלב נוסף של הכלה לקראת חופתה...

בגמרא במסכת רה"ש יש דיון על כמה זמן יש לקיים את הנדר. ההלכה כר' שמעון שאומר כשלוש רגלים כסדרן. כלומר, יש סדר ברגלים: פסח, שבועות וסוכות. ולכן נלך צד הלאה באהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. כידוע יש שתי מצוות מרכזיות בסוכות: סוכה ולולב.

הגובה של סוכה היא בין עשרה טפחים לעשרים אמות. המידות האלה אינן מידות בעלמא, אלא כמובן שיש טעם עמוק בהם. עשרה טפחים זה הגובה של ארון העדות ועשרים אמות הגובה של האולם שבבית המקדש. כלומר הסוכה נמצאת בממד רוחני בין הקודש לקודש הקודשים. רמז נוסף לכך בלשון המשנה: ”והעלום לסוכה". כמו שעולים לארץ, כמו שעולים לירושלים, ולהר הבית בזמן שבית המקדש קיים גם עלים לסוכה. הקב"ה מכניס את כנסת ישראל לתוך ביתו....

התחלנו את ליל הסדר עם ארבעה בנים: כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, אחד חכם, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כל אחד בפני עצמו. בסוכות, יש מצווה ארבעת המינים, שכל מין הוא כנגד זהות שונה שקיימת בעם ישראל: מי שיש בו מצוות ומעשים טובים, או מצוות או מעשים טובים, ואף אחד מהם. בסוכות לוקחים את כולם, ומנענעים אותם.... כולם כאגודה אחת! אחדות בעם ואהבת ה' שלמה! “והיית אך שמח...”.

שבת שלום וחג שמח!

יום שני, 18 באפריל 2011

דבר תורה לליל הסדר


 בס"ד

דבר תורה לפסח

המספר ארבע הוא מרכזי בליל הסדר:
  • ארבע לשונות של גאולה.
  • ארבעה בנים.
  • ארבע שאלות במה נשתנה.
  • ארבע הכוסות.

המספר ארבע, זה ארבעה רוחות השמיים המקיפים את הכל. הוא מייצג את כל הקיים:
  • ארבעה אבות נזיקים: מהם נגזרים כל שאר הנזיקים.
  • ארבעה המינים: הם מייצגים את ארבעה סוגי האנשים.
  • וכו...

גם לעם ישראל יש ארבה אמהות, מהן קיימות כל נשמות ישראל, וגם לשנים עשרה שבטים יש ארבע אמהות: זה מייצג את כל הזהויות האפשרויות של האופי הישראלי.

לעומת זאת יש לשבטים אב אחד: הוא הנקודה המרכזית, הנקודה המותן את הכיוון, את השאיפה לכל הזהויות של עם ישראל. וזה המספר חמש. המספר הזה הוא מרומז בהגדה:
לפי המהר"ל ישנה כוס חמישית כנגד הלשון החמישית של הגאולה:

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'”.

הכוס הזאת, זאת הכוס של אליהו הנביא. בניגוד לכוסות האחרות, אין חיוב לכל אחד לשתותה (יש מנהגים שבעל הבית שותה אותה או ממחרת בבקר). פסח מייצג את תחילתו של התהליך הקשה של הגאולה. חוץ מהפיוט דיינו, לא מדובר בכלל על כניסתו של עם לארץ, למרות שהיא היתה גם בפסח! פסח זה ההתחלה: הדרך עוד ארוכה. יש מטרה, יש תקווה, יש יהושע.... אבל הדרך ארוכה. ודווקא "דיינו" בא להראות לנו שהגאולה באה בשלבים.

אמרנו למעלה שישנם ארבעה בנים:
  • הבן החכם: ברוך המקום: שבמעלתו הוא נותן מקום להשראת השכינה.
  • הבן הרשע: ברוך הוא. ברכתו בזה שיש בקיומו חלק של סגולת עם ישראל. אף על פי שחטא ישראל הוא.
  • הבן התם: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל: הוא מוכן לשמוע, מוכן ללמוד.
  • הבן שאינו יודע לשאול: ברוך הוא... אין לו מעלה חוץ מקיומו, כמו הרשע.

פחות ידוע, יש גם הבן החמישי, הבן שאינו נמצא בליל הסדר, הבן ששכח לבוא, שסירב לבוא...

שאר הבנים שואלים:”אבא! איפה ראובן?!”. האבא עונה:דעו שאתם באים ממשפחה מאוד בעייתית: מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק: וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂיו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.”. הסבא רבה אברהם היה בן ואח של עובדי עבודה זרה, לסבא היה אח ישמעאל גם בעייתי, לאבא יעקב יש עוד אח בעייתי – עשו. כל המשפחה ירדה למצריים, ירדה למ"ט שערי טומאה, ירדה לשיא הטומאה. עם זאת, ה' בא וגאל אותנו". ברוך שומר הבטחתו, אנחנו סומכים על ה' שבשם שהוא זכר אותנו וגאל אותנו, אז הוא גם יבוא לגאול את הבן החמישי ששכח את שייכותו לעם ישראל.

וזה המשמעות של המספר חמש בהגדה: התקווה בגאולה. למרות שהיינו במ"ט שערי טומאה, רחוק מאוד מהכל, זה דווקא כאן שה' בא לגאול אותנו. זאת התקווה שאליהו הנביא יבוא וייקח איתו את הבן החמישי...

חג פסח כשר ושמח!

יום שבת, 16 באפריל 2011

דבר תורה לפרשת אחרי מות


בס"ד

דבר תורה לפרשת אחרי מות
מבוסס על הרב יעקב אריאל שליט"א

מאיפה נובעת קדושתה של ארץ ישראל? האם יש לה קדושתה עצמית משלה או היא נובעת מהיחס שלנו אליה?

רואים בסוף פרשתנו שיש לארץ ישראל קדושה עצמית משלה:

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם"

יש לארץ ישראל קדושה אפילו לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ומוכחים לומר שיש לה קודשה עצמית משלה. קדושתה של ארץ ישראל כ"כ גדולה שהיא מקיאה כל מי שלא מתאים לה, כמו האדם הזורק כל גוף זר שאינו מסוגל לעכלו. ולכן שבעת העמים שדרכי החיים שלהם לא התאים לקדושתה של ארץ ישראל גם הוקאו.

יש שלוש עברות חמורות שאין הארץ סובלת אותן:
  1. עבודה זרה
  2. גילוי עריות
  3. שפיכות דמים

המצוות נתנו לחיות בהם, אפילו יש מצווה לדחות שבת על מנת להציל נפש מישראל, לעומת זאת, שלוש העבירות הנ"ל הן ייהרג ובל יעבור: החיים הם ערך חשוב מאוד, אבל יש ערכים מעל לחיים, בלי הערכים האלו, אין החיים של האדם נחשבים לחיים.

שלוש העברות האלה גם קיימות אצל הקרבנות: מן הבהמה – להוציא את הרובע ואת הנרבע, מן הבקר – להוציא את הנעבד ומן הצאן – להוציא את הנוגח שהמית (ב”ק מ:). אעפ"י שהבהמה אינה בת דעת, העברות האלו פוסלות אותה, כי אין מקום לקדושה ולטומאה ביחד.

עבודה זרה היא סתירה לאחדות של הקב"ה, גילוי עריות זאת כניעה ליצר הגס ביותר של האדם ושפיכות דמים פגיע בחיי אנוש – שלמותו של עם ישראל – ובה' עצמו כי בצלם אלוקים נברא האדם. ולכן א"י אינה יכולה לסבול את ההעברות האלה כי היא מקור חיים של עם ישראל.

בפרשתנו נעים בים שני הקצוות האלה שהם הקדושה בעבודות הכהן הגדול ביום הכיפורים, והטומאה שיש בעבודה הזרה ובגילוי עריות שהתורה אוסרת לנו בסוף פרשתנו. גם ההרגלה של שני השעירים מייצגת אותן: השעיר לה' שייכנס לפני ולפנים בקודש הקדשים, שיא מקום הקדושה והשעיר לעזאזל שיישלח החוצה, רחוק מירושלים.

הכהן הגדול הוא הניגוד לשלושת העברות האלה:
  1. ראשו נמשח בשמן המשחה המסמלת את מחשבותיו הקדושות – האמונה המושלמת לשי”ת.
  2. הכהן הוא דוגמא של אהבת חנים: "אוהב שלום ורודף שלום”.
  3. דוגמא של אהבה בן איש לאשתו.

הכהן הגדול צריך להיות נשוי: "וכיפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו" כפי שכתוב במסכת יומא. שבעת ימים קודם יום הכיפורים הכהן הגדול הוא מופרש מן אשתו, ובכן הקשר איתה הופך להיות קשר אך ורק רוחני. ובכן, יש לכהן הגדול קשר רוחני עם כל עם ישראל, וכשהוא נכנס בעיצומו של היום לקודש הקודשים הוא נושא איתו כל עם ישראל, כאילו כולנו איתו. הוא האיש הקדוש ביותר, בזמן הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר. הקדושה המשולשת של הזמן, המקום ושל האדם כולם תלויים זה בזה. יש בזמן אפשרות להשפיע על האדם – השבת הוא מעין עולם הבא, האדם מתעלה. המקום משפיע על האדם: ארץ ישראל הופכת עם ישראל לציבור, ובכך גם האדם יכול לקדש את הארץ. במעשיו, בהתנהגות בטובה שלו, כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים, יש ביכולתו של האדם לקדש את הארץ מעל הקדושה הראשונה שלה.

שבת שלום!