בס"ד
דבר תורה לפרשת וישב
החל מפרשתנן עד סוף ספר בראשית, התורה עוסקת בבני יעקב. הקשר בין יוסף לאחריו מסובך ורוצים להבין מה תוכן המחלוקת בין יוסף לאחיו.
הברכה של יוסף בפרשת ויחי וגם בפרשת יזאת הברכה, היא הברכה הארוכה ביותר. « ברכות אביך גברו על ברכות הורי. », « תבואתה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו. ». יעקב נותן ליוסף יותר ממה שהוא קיבל. וכמו כן יוסף מתחלק לשני שבטים שנחשבים כשבט, יוסף הוא בן, אבל נחשב כאב. יעקב אבינו מכיר בכח של יוסף, ונותן לו כתונת פסים, בניגוד לאחיו שיש להם רק כתונת פס. יוסף מכיל הרבה גוונים, הוא דמות כללית.
יעקב אבינו קיבל שתי ברכות: ברכת אברהם, הברכה של עם ישראל, הברכה הגשמית, וגם קיבל הברכה הגשמית שהיתה מיועדת לעשו. הברכה הראשונה היא על המשך דרך אברהם בעולם, על יחודו של עם ישראל ותיקון העולם בתחום הרוחני, והשניה היא על תיקון העולם בתחום הגשמי, בתחום הלאומי, כלכלי וצבאי. גם החילוק הזה נמצא אצל שתי נשיו, רחל ולאה. רחל מהווה את העולם הגלוי הגשמי ולאה העולם הפנימי הרוחני והנסתר. יוסף, בנה של רחל, יורש את הכישרון של בניין העולם וסדר החיים. ולפי זה יוסף הוא שטנו של עשו, כי יש לו את כל הכשרונות שלו.
יעקב ידע את התכונות של יוסף ולכן מסר לו את החכמה, חכמת שם ועבר, שהיא בעצם החכמה האנושית הכללית המשותפת לגויים לנו. הם מלמדים כיצד לבנות עולם בדרך כשרה ומוסרית. לעומת זאת אחיו מתעסקים בבנין הרוחני של המציאות בבניין הירשאלי. המיוחד. משום כך, חכמת שם ועבר שייכת רק ליוסף, ולא לאחיו. יוסף מוכשר בסדר העולם, הוא מצליח בכל מעשי ידיו.
« והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכן ותשחוונה לאלומתי. » יוסף חושב שאחיו בטלנים, לא עוסקים בבניין העולם. אחיו חושבים: « ככמוכה כפרעה. »: עוד פרעה העוסק בחומר, אתה לא עוסק בבניין הרוחני של ישראל, למשול על החומר זה תפקיד הגויים לא התפקיד שלנו. כמו שהיה סינון אצל האבות, יצחק ולא ישמעאל המשיך הדרכו של אביו, יעקב ולא עשיו, הם חשבו שהוא היה הפסולת. « המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. ». למלוך – מתוך הסכמה, יש לדון, למשול בנו באופן מוחלט, אין דבר! כל השאלה היא, מי ימשיך את דרך עם ישראל?
הסכסוך של כתונת פסים של יוסף אינו סכסוך על כתונות עם פסים או לא אלא על הנגוד בין הנפשות הנוטות לבנין תוכן החיים ולנפשות הנוטות לסידור החיים!
