דבר תורה
לפרשת תרומה
כתוב בפתח פרשתנו "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מאת
כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת:
ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים: ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים"
(שמות כה, א-ה).
לצורך עשיית המשכן נדרשו חומרים יקרים
מאוד כמו זהב וגם נדירים כמו עורות של בעלי חיים, שלא היה ניתן למצוא בקלות במדבר.
אך למרבה הפלא, התורה אינה מחייבת להביא את כל החומרים האלה, אלא כל אחד לפי נדיבת
ליבו. בעיון פרשות בניית המשכן, שמים לב שהתורה לא מסתפקת אך ורק במעשה ההתנדבות,
אלא גם מטילה מס חובה שהוא מחצית השקל.
ובכן, רש"י בעקבות מסכת מגילה (כ"ט:) מסביר למה המילה תרומה
חוזרת על עצמה שלוש פעמים בריש פרשתנו: אחת – שהיא תרומת האדנים הנעשים ממחצית
השקל, השנייה - שהיא תרומת קרבנות הציבור שגם באה ממחצית השקל והאחרונה – תרומת
המשכן כל אחד לפי נדיבת לבו. נשאלת השאלה למה בחד גיסא התורה סמכה על נדיבת העם
לבניית המשכן, ובחרה מאידך גיסא להטיל מס ליציקת האדנים, שגם הם שייכים למשכן?
ראשית, יש לומר שהקב"ה – יודע מחשבות לבם של עם ישראל – מכיר
בפוטנציאל האדיר של בניו: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שם ל"ו ,ג) [הכפילות של המילה "הבקר" בא ללמד על הזריזות של העם להביא את
הנדבה]. הם התנדבו כ"כ הרבה שמשה צווה להפסיק את הבאת התרומה: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה
לתרומת הקודש! וייכלא העם מהביא. והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה
והותר" (שם, ו-ח). מהפסוקים האלה נראה שנדיבת הלב של העם הייתה מספיק
גדולה כדי לכסות גם את עשיית האדנים. למה הקב"ה בכל זאת הטיל מס חובה לעשיית
האדנים?
כנראה שהעניין הכספי לא עומד בלב הדבר. האדנים הם יסוד המשכן וכנראה
שהם מסמנים את יסודות עבודת ה'. כשמדובר ביסוד, חייבים שבסיס יהיה קבוע ועמיד
המסוגל להחזיק עוד משהו. בסיס כזה הוא חובה לכל אחד ובאותה מידה: "העשיר
לא ירבה והדל לא ימעיט" (שם, לו, ט"ו). הבסיס החובה של עבודת ה'
הוא המצוות. כשם שהאדנים מחזיקים את הקרשים, גם המצוות מחזיקים את האדם. האדם לא
יכול לחיות רק לפי רצונו בלי להתייחס למסגרת בה הוא חיי. ארון הברית היה מורכב
משלושה ארונות שונים: שניים עשויים בזהב טהור וביניהם אחד עושי בעצי שטים. העץ הוא
משל לאדם, הוא מסמן את החיות. הארון עשוי עץ ונמצא בין שני ארונות זהב – קשיחים, שהם
המסגרת לחיות. מסביר המסילת ישרים: "אשרי אדם שעמלו
בתורה" – קודם כל תלמד תורה, תעשה מה שאתה צריך לעשות, כיון ש"לא
עם הארץ חסיד".
ורק אחר כך – "ועושה נחת רוח ליוצרו"
ועל הבסיס הזה, אפשר לבנות נדבכים נוספים
כל אחד לפי רצונו. יש לנדבכים האלה ערך רב מאוד. הרמח"ל ממשיך במסילת
ישרים ומסביר בבאור מידת החסידות, שמי שאוהב את הבורא, לא יעשה רק את המצוות על
מנת לצאת ידי חובה, אלא יעשה כבן שאוהב את אביו. כשאבא מבקש משהו מבנו. הבן רוצה
לתת נחת רוח לאביו, ולכן הוא יעשה כל מה שצריך כדי לשרת את אביו ולקיים את רצונו.
כך גם כלפי הקב"ה, בנוסף לקיום המצוות, יש עניין חשוב לגרום נחת רוח
להקב"ה.
שבת שלום.
