בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח

דבר תורה לפרשת כי תבא

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו אנחנו מצווים על מצווה מיוחדת: הבאת הביכורים. הבאת הביכורים לירושלים היתה מלווה בקריאה מיוחדת: “ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו...” (דברים כו, ה-ט). התורה מכנה את קריאה זו כהגדה: “הגדתי היום לה' אלוקיך” (דברים כו, ג), ומילים אלו מאוד דומות לתחילת הגדת מליל פסח. מה הקשר בין הבאת הביכורים (שתקופתה בין שבועות לחנוכה) לפסח? ומה בכלל הקשר בין ההגדה הזאת להבאת הביכורים?

מנהג העולם הוא שהאדם שמח ליהנות מהפרות שהוא כ"כ טרח עבורם. אנו אפילו מברכים "שהחיינו" על אכילת פרי חדש. אולם התורה דורשת יותר מזה: היא מבקשת מהחקלאי הטרוד בעבודתו, לקחת את ביכורי פרותיו ולהעלותם לירושלים ולהזכיר את גלות מצריים ויציאתה. הביכורים הופכים להיות נושא לדרשה על היסטורית עם ישראל.

לגבי ליל הסדר, התורה מצווה: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים” (שמות יג,ח). ר' אברהם איבן עזרא מסביר: שבשביל זה – בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך – הקב"ה הוציא אותך ממצרים. ליל הסדר אינה רק זכר ליציאת מצרים אלא מטרתה. כדי להיות בני חורין היינו צריכים לעבור את שעיבור מצרים.

בביכורים, הדבר דומה: הבאת הביכורים אינה רק אמצעי להזכיר את כל הטוב שהקב"ה גמל איתנו אלא מטרה. כל פרי של ארץ ישראל נושא איתו אלפים שנות היסטוריה מ"ארמי אובד אבי" עד עתה. בשונה לשאר הארצות, שהפרות הנם דברי חולין לגמרי ואכילתם מעשה פשוט בלי שום משמעות, בארץ ישראל המשמעות שונה: הפרות הם קדושים, ובכך יש צורך להתנהג כלפיהם בדרך מיוחדת: יש בכורים להביא למקדש, יש תרומות ומעשרות לכהונים וללווים, יש מעשר עני לעניים וכו. יש לפרות של א"י ישראל ברכה החלה עליהם שמתפשטת על כל האומה (כוהנים, לוים, עניים, וכו), ועם ירושלים הלב של האומה. וזה המטרה של הפרות שלנו. בכך, החיים הארציים תופסים משמעות רוחנית גם. לאכול מפרי ארץ ישראל זה מעשה המוסיף רוחניות לחומריות.

שנזכה לחיות בימי בית המקדש ולהביא שוב ביכורים,

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של משה מנחם בן צלאח

דבר תורה לפרשת כי תצא

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו אנחנו קוראים על מצוות שילוח הקן. במשנה במסכת ברכות (ה,ג) נאמר שמי שבתפילה אומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו. בגמרא (ברכות לג:) חז"ל נחלקו על סיבת השתקה זו: “חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשי בראשית” - כלומר, אתה אומר שרק על אלה חס הקב"ה ולא על שאיר הבריות? “וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות” - המצוות הן גזרות מהקב"ה שעל האדם לקיים אותן כעבד המשרת את אדוניו ולא ביטוי למידותיו של הקב"ה.

הרמב"ם במורה נבוכים תולה את המחלקת הנ"ל על המחלוקת המפורסמת האם יש למצוות טעם הגיוני או לא. מי שאומר "מפני שמטיל קנאה במעשי בראשית" סובר שיש טעם למצוות אך שטעם מצוות שילוח הקן שהקב"ה מרחם על הציפורים אינו טעם מספיר כי הקב"ה "מרחם על כל מעשיו". ומי שאומר "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות" סובר שאין לדרוש בטעמי המצוות. הרמב"ם בעצמו נוקט כדעה הראשונה, שיש טעם הגיוני למצוות.

הרמב"ן בפרשתנו מודה שיש למצוות טעם, אלא שלדעתו הטעם הוא השיפור של הבן אדם. לדוגמא, בשילוח הקן, הטעם אינו שהקב"ה מרחם על הציפור, אלא לחנך את האדם למידת הרחמים. התורה מצווה אותנו להתנהג ברחמים עם ציפור על מנת שגם עם הזולת נתנהג ברחמים.

לעומת הגישות הגישות האלה, המהר"ל סובר (תפארת ישראל ו-ז) שאין לחפש טעם למצוות. שכל המצוות הן גזרות כמלך המצווה לעמו ואין ביכולתנו להבין למה הקב"ה גזר כך. ובכן אם נקיים מצוות על סמך טעם שכלי או אנושי אנחנו מתנתקים מהמקור האלוקי המצווה לקיים מצוות כגזרה אלוקית.

לאמיתו של דבר, יש צדק גם עם אלה שטוענים שיש טעם למצוות – הרי זה מאפשר לאדם להזדהות נפשית עם המצוות ולהתרומם, וגם עם אלא שטוענים שאין טעם למצוות, הרי לתת טעם למצוות, עלול לגרום לאדם לקיים מצוות כדבר שכלי ולא כדבר אלוקי חו"ש. אפשר למצוא גישה המתאימה גם לאלו וגם לאלו: לצורך העניין, נבחין בין סיבה לטעם. טעם לא אמור לשמש כסיבה של המצווה אלא מוסיף לו טעם. זה דומה ללחם – הלחם הוא חלק מרכזי מהאכילה שלנו. הלחם הוא כ"כ חשוב, שחז"ל אפילו מציעים לאכול אותו כל בקר (פת שחרית) וקבעו עליו ברכה מיוחדת. אבל ללחם כפי שהוא אין טעם וקשה מאוד לאוכלו. צריכים לצרף אליו ריבה מתוקה, או גבינה טעימה. המטרה אינה הריבה או הגבינה, אלא לאכול אל הלחם. כך גם המצוות: אנחנו מקיימים מצוות כי כך צווה אותנו הקב"ה. עם זאת, על מנת להזדהות יותר עם המצוות, על מנת להתרומם אז יכולים להוסיף טעם ככל שהטעם הוא טעם (ומוצדק) ולא סיבה, כי רק הרב"ה יודע את הסיבה האמיתית של כל מצווה.

שבת שלום

דבר תורה לפרשת שפטים

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח ושל מלכא בת שרה

דבר תורה לפרשת שופטים

בתחילת פרשתנו אנו קוראים ”צדק צדק תרדף” (דברים טז, כ). מה כוונת הכפלות "צדק צדק"?

חז"ל במסכת סנהדרין (לב:) דרשו שעל האדם ללכת אחר חכמים לישיבה. אחר ר' אליעזר בלוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל וכו... ורש"י מפרש על אתר שמדובר על המקומות שהיו בית דין קבוע (לאחר החורבן). וגם נשמע כך מהספרי (קמד). גם בפרשתנו רש"י מסביר שהאדם צריך ללכת אחר בית דין יפה. אבל פירוש זה קשה להבנה. הרי, יש לנו חובה לדלג על בתי הדין של העיר כדי ללכת אל בית הדין הטוב ביותר? וגם, לפי שמות הרבנים המופיעים במסכת סנהדרין מדובר על ראשי הסנהדריות שהיו שופטים על דיני נפשות ולא על דינו ממונות כפי פשט הכתוב.

הר"ן בדרשותיו (יא) מציע פירוש אחר על הכפלות של “צדק צדק”: ידוע כי המין האנושי (לא דווקא יהודים) הם זקוקים למשפט כדי לחיות בחברה. אם לא, כל אחד עושה מה שהוא רוצה וחוזרים לתוהו ובהו. בנוסף לסיבה הזאת, לעם ישראל יש סיבה נוספת על הצורך של דיינים: להעמיד את חוקי התורה על תילם. מוסיף הר"ן שאין ספק שבדין יש שני עניינים: הראשון להעניש את המורשע כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו על פי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מידינו וצורך השעה. ולכל אחד מהעניינים האלה, הקב"ה ייחד מערכת שיפוט מיוחדת. דיינים דנים לפי משפט צדק אמיתי כפי שמפורש בתורה ובהלכה, אבל לא מעבר לזה. והוא גם ייחד משפט מיוחד של המלך שביכולתו לדין לפי מה שנראה לו. לדוגמא מי שהרג את חברו, והיה רק עד אחד, או לא התריאו אותו, לא יכולים להורגו לפי דין תורה. לפי דין תורה, להרוג בן אדם דורש תנאים מאוד ספציפיים כך שלמעשה קשה מאוד להרוג רוצח. הר"ן ממשיך ואומר שמצב כזה עלול לגרום לריבוי שופכי הדמים. אבל לצורך הסידור המדיני התורה נתנה למלך רשות להעניש את הרוצחים האלה.

גם הרמב"ם כתב להלכה את הדינים האלה: “גזירת הכתוב היא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שני עדים” (סנהדרין י"ח, ו). אבל בנוגע למלך: “כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, …, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה” (ה' מלכים ג"י). וגם הרשב"א (ח"ג, שצג) מסביר כך את אמירת ר' יוחנן: “לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה” (ב"מ ל:) ומסביר: “שהעמידו את דינן רק על פי דין תורה ולא הפעילו את משפטי המלוכה כמערכת שיפוט לתקן את סדרי המדינה”.

לאחר חרבן הבית ואובדה של המלוכה, אז ניתנה לדיינים את הסמכות של שתי מערכות השיפוט הנה"ל: “תניא ר"א בן יעקב: שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה” (סנהדרין מו.).

מצינו למימר שהכפלות "צדק צדק" באה על שתי מערכות השיפוט: הזאת של המלך בדומה לשאר אומות העולם שתפקידו לטפל בתיקון המדיני, והזאת של השופטים השופטים לפי דיני תורה, דיני צדק אמיתי המורידים למטה את השפע האלוקי.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת ראה

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח

דבר תורה לפרשת ראה

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו מופיע האיסור להתגודד: “לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים יד,א). חז"ל למדו מהפסוק הזה שאסור לשרוט את הגופנו על מות קרובים. אמנם, חז"ל למדו (יבמות יג:) מהפסוק הזה גם את האיסור לעשות אגודות אגודות. לפי הרמב"ם (ה' ע”ז יב, יד ובספר המצוות ל”ת מ”ה), האיסור הזה אפילו דאורייתא מדין עבודה זרה! לדוגמא, יש להעדיף להתפלל במקום ציבורי ברוב עם מלהתפצל במניינים קטנים. מה כ"כ חמור בזה?

עיון בפסוקי פרשתנו מבהיר לנו את הקשר בין הדברים: הכנענים היו רגלים להתפצל בעבודת הגילולים שלהם: “על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (שם יב,ב). לעומת זאת, לנו יש דרך אחרת: “לא תעשון כן, לה' אלוקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם וגו...” (שם יב,ד-ה). עבודת ה' שלנו צריכה להיות מרוכזת. על המושג הזה פרשתנו חוזרת הרבה פעמים: “השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך”(שם יג-יד). למה עבודת ה' לא יכולה להיות מפוזרת? הרי יש בה גם פרסום של גודלת הקב"ה! “כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו” (מלאכי א,יא).

עבודת גילולים היא מאוד שטחית: הכל בא מהפירוד: האלילים שלהם מולידים עוד אלילים ולכל אליל ואליל יש כוח מסוים. כך שכל אחד עובד אליל או אלילים שמתאים לו. בעצם, בעבודת אלילים שכזאת, האדם הפרטי נמצא במרכזה של העבודה שלו, עבודה שיכולה להשתנות לפני מצב הרוח של האדם ונטיותיו. כל העבודה שלהם אינה אלא דבר פרטי עם האדם במרכז.

אליבא דאמת הדבר שונה: בנקודת המבט של הקב"ה “השמים כסאי והארץ הדום רגליי. אי-זה בית אשר תבנו לי” (ישעיהו סו, א)? כל השמיים והארץ מקומם של הקב"ה. גם בציווי בניית המשכן, אנו רואים דבר דומה: “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם” (שמות כה,ח). לא כתוב בתוכו – בתוך המקדש אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד, בזכות המקדש. הסכנה היא שכל אחד יבנה במה בראש גגו, ויעבוד את הקב"ה כפי שנראה לו, כפי מצבו הרוח, כפי האינטרסים שלו. עבודת ה' הפרטית היא דבר חשוב, אבל היא לא באה כתחליף של עבודת ה' הציבורית, אלא בנוסף לה.

בציבור, יש כל מיני אנשים שונים. יש אנשים שיודעים להתפלל ויש שאינם. יש רבנים וצדיקים ויש שפחות. “כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל נקרא רשע” (רמב"ם הלכות תפילה ח,ב). בן אדם שחושב שהציבור לא ברמה שלו ועדיף לו להתפלל לבד הוא רשע. “תפילה בציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטאים. אין הקב"ה מואס תפילתן של רבים” (שם). אותו בן אדם יהיה זקוק לציבור.

כולנו שונים, לכולנו יש בקשות שונות, אבל אנחנו עם אחד והאחדות שלנו היא נצרכת לעבודת ה'. האינטרס הראשי שלנו הוא האמת. אנו לה' ולה' עינינו. ודווקא בתוך הציבור, בתוך הידעה שכולנו מתפללים לה' שהוא אחד ומקורו של הכל, יש חשיבות לפרטים.

שבת שלום!

בס"ד                                                                                                 לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת עקב

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו, אנו מצווים על ברכת המזון: “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך” (דברים ח,י). שורש המצווה הזאת היא להודות לה'. ה' נתן לנו ארץ חמדה, ומן הארץ הטובה הזו אנחנו ניזונים, ועלינו לדעת להודות לה'. אומנם מתעוררות כמה שאלות: מברכים את ברכת המזון אחרי האוכל. אומנם, איננו מודים על המזון אלא על הארץ! ועוד, מחויבים לברך את ברכת המזון לא רק בארץ ישראל אלא גם בחו"ל, למרות שהתודה היא על הארץ! הכיצד?

קודם כל, יש להקדים שמן הראוי שתהיה ברכה ספונטנית ונובעת בצורה טבעית מן הלב. באותו אופן שבצורה טבעית עלינו להכיר בטוב שהורינו נותנים לנו, גם צריכים לדעת להכיר בצורה טבעית בטוב שהקב"ה גומל איתנו. אדם אינו מודה בדבר שהוא שלו אלא על דבר שנותנים לו. אפילו שקונים את המזון, אפילו שהחקלאי בזעת אפו זרע ואסף את התבואה, צריכים להכיר במקור של הטוב ושזה בעצם הקב"ה המפרנס את הכל.

וזה דווקא בארץ ישראל שאפשר לראות את זאת. חז"ל אמרו במסכת כתובות (קיא:): “כל הדר בא"י דומה כמי שיש לא אלוקה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה”. בא"י הקשר בין האדם להקב"ה הוא קשר ישיר, ומרגישים יותר בקלות את דרכי הפעולות של הקב"ה. וזאת הרעיון המרכזי של פרשתנו: “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים” (דברים יא, י). בא"י ישראל ההשגחה האלוקית היא ישירה. רש"י מסביר: “ארץ מצריים, היית צריך להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, וצריך אתה לנדוד משנתך ולעמול...” שם במצרים האדם צריך לעמול רב כדי לטעום מפרי מצריים. כאן, בא"י הדבר שונה: “אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת”. כאן בא"י האדם עושה את המינימום, הצעד הראשון, אבל זה בעצם הקב"ה שעושה את הכל. ומה שנכון לגבי הגשם והחקלאות גם נכון לגבי כל רובדי החיים בארץ ישראל (ביטחון, כלכלה, וכו...).

הסכנה, זה כששוכחים שהמקור של כל הטוב הוא הקב"ה. “השמר לך פן תשכח את ה' אלקך... פן תאכל ושבעת... וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל”. כשבן האדם שבע, בקלות הוא יכול להגיע לגאווה: אין הארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ייעודה של ברכת המזון להחזיר את האיזון הנפשי של האדם, להזכיר לו שלא הוא המוציא את הלחם מן הארץ אלא הקב"ה זן את העולם כולו בטובו ונותן לחם לכל בשר. הקב"ה משגיח על כל היקום כולו, אלא ארץ ישראל היא מרכז העולם, מעין אבן השתייה של כל העולם כולו. השפת אמת מסביר כי באמצעות הזריעה וקיומה בא"י מתברך כל העולם.

יהי רצון שנזכה תמיד לכבד את ארץ ישראל ואת הקשר הישיר שלנו עם הקב"ה בזכותה.

שבת שלום!