בס"ד                                                                                   לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת ואתחנן

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו אנחנו קוראים שוב את עשרת הדברות. ישנם כמה הבדלים עם עשרת הדברות כפי שנכתבים בפרשת יתרו, במיוחד בדברה על השבת. שם, כתוב ”זכור את יום השבת לקדשו” (שמות כ,ח) וכאן ”שמור את יום השבת לקדשו” (דברים ה,יב). שם, הטעם שניתם לשבת הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וכאן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". שם, בפרשת הוזכרה הבהמה באופן סתמי: “וכל בהמתך” וכן בואתחנן באופן מפורט: “למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך”. איך ניתן להסביר את ההבדלים האלה?

אפשר להסביר את ההבדלים בהתבוננות על הדור: בפרשת יתרו היה דור המדבר, דור של ענני כבוד, דור שלא צריך לעבוד את האדמה אלא אוכל מן המן, דור שאין לו כרמים ושדות. בדור הזה לא כ"כ הוצרכה השבת כיום מנוחה, אלא יותר כ"זכור". להזכיר את ערכה של השבת, שהעולם אינו מקרה אלא הוא נברא ע"י הקב"ה. להזכיר את השאיפה שלנו אל "היום שכולו שבת לחיי העולמים". לעומת זאת, לדור שייכנס ארצה, לדור שיצטרך לעבוד את האדמה, יש צורך להזכיר את צד של "שמור": האיסור לעבוד במשך השבת, ובכן זאת גם הסיבה שהוזכרה את יציאת מצרים ששם הייתה עבודה בכל עת בלי שום מנוחה.

כשנתבונן על בריאת העולם ויציאת מצריים, נשים לב שהראשון הוא יותר מופשט: אף אחד לא ראה את בריאת העולם, ומאמינים בה כי התורה מעידה על כך. לעומת זאת, יציאת מצריים היא יותר מוחשית: זאת עובדה היסטורית שחווה כל האומה ומעידים על כך מדור לדור. לדור המדבר שחיי רק חיים רוחניים, הנימוק הראשון של בריאת העולם יותר מתאים, אבל לדור נוחלי הארץ, יותר מתאים נימוק מוחשי. לנימוק זה יש ערך רב מאוד: מלך הכוזרי מתפלא שהחבר מציג את הקב"ה כמי שהוציא את עם ישראל ממצרים ולא כמי שברא את העולם: כל האומה ראתה את יציאת מצריים מה שהופך אותה לבלתי מעורערת והיא דווקא שמחייבת להאמין בהקב"ה. האומה אינה רק דבר שכלי שעליו צריכים להאמין אלא היא גם חווייתית: “ראתה שפחה כל הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי”.

כפי שחז"ל אמרו (שבועות כ:) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. שמירה ללא זכירה זה כמו גוף ללא נשמה, וזכירה ללא שמירה – מחשבה בלי שום אחיזה במעשים זוהי מליצה נבונה שאין בה ממש. אבל שניהם בדיבור אחד נאמרו, אחד מחייב את השני.

השבת לא ללמד על עצמה יצאה, אלא כל כל התורה כולה יצאה. הכפילות של שמור וזכור מהווה יסוד באמונה. כפי שהסברנו קודם, הזכירה היא כנגד האמונה השכלית והשמירה כנגד האמונה המוחשית. האמונה מצריכה בסיס שכלית, עקרונות שבלתי אפשרי לערער עליהם. עם זאת האמונה אינה דבר יבש שנשארת בספרים, אלא היא צריכה להתבטא בכל המעשים שבחיים, כדם שזורים בכל האיברים ונותן להם חיים.

שבת שלום!

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת דברים

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

בספר שמות בתחילת נבואתו של משה, משה מעיד על עצמו ש“לא איש דבור אנוכי” (שמות ד,י). פתאום, בפרשתנו אנו רואים שמשה רבנו נהפך לאיש דיבור: “אלה הדברים אשר דבר משה” (דברים א,א) ועוד “דבר משה אל בני ישראל” (שם, ג). כל ספר דברים הוא בעצם דבור של משה רבנו. מה גרם למשה להיות פתאום איש דיבור דגול?

המדרש בדברים רבא שואל את אותה השאלה ומשיב: “כיוון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים” (דברים רבא א,א). לפי חז"ל זאת התורה שריפאה את משה ואפשרה לו להיות איש דיבור. עם זאת, נשאלת שאלה חדשה: כיצד רק עכשיו אחרי ארבעים שנים במדבר, יכולת הדיבור של משה נתגלתה ולא מיד אחרי מתן תורה?

כדי לענות לשאלה הזאת, יש להתבונן על מהות הדיבור. ידוע שהאדם הוא הנקרא "מדבר". התכונה המאפיינת את האדם זה הדיבור. דיבור זה לא רק אמצעי תקשורת, הרי גם בעלי חיים אחרים מתַקשרים בזכות העברת קול. הדיבור הוא היכולת לחבר בין העולם הפנימי הרוחני ואינסופי של האדם לעולם החיצוני המעשי והגשמי. ככל שהעולם הפנימי גדול אז יש קושי לבטאו בעולם הגשמי, כפי שמסביר הראי"ה קוק זצ"ל שאנשי מחשבה שאצלם המחשבה פועלת תדיר, בולעת את כישרון הדיבור (אורת הקודש ג'). למשה רבנו – איש האלוקים - היה עולם רוחני כה גבוה, שקשה היה לו להביא אותו לידי ביטוי בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שהתורה לא בשמיים היא. התורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לבני אדם בשר ודם. משה רבנו עולה להר סני לקבל את התורה ויורד איתה. החידוש הגדול של מתן תורה הוא שהתורה האלוקית והאינסופית שלנו שייכת לעולם הזה. התורה היא הדרך שבזכותה האדם יכול לתקשר עם העולם ממעל מתוך העולם הזה. ולכן, אחרי מתן תורה, יש אפשרות למשה להביא את עולמו הפנימי ורוחני לידי ביטוי בעולם הזה, מה שמסביר את כוונת חז"ל שבזכות התורה נתרפא לשונו של משה רבנו.

עדיין עומדת השאלה, כיצד רק עכשיו לפני כניסת הארץ נתגלה יכולת הדבור של משה רבנו. בכל אורך המשא במדבר, העם חיי במציאות על טבעית בה בכל יום מתרחשים נסים. אחרי שנכנסים לארץ המציאות הזאת אחרת. בארץ אנו חיים חיים יותר ארציים, יותר חומריים, יש צורך לעבוד את האדמה כדי לאכול. חי תורה הכרחים כדי להחיות במציאות החדשה הזאת, כדי לתקשר בין החומר לרוח. אומנם משה רבנו לא נכנס לארץ, אך יש צורך לדבור וללמד תורת ארץ ישראל. הרמב"ן בהקדמה לספר דברים, מסביר שהוא הספר של נוחלי ארץ ישראל, משנה תורה הוא חזרה על התורה לדור שייכנס לארץ. אלמלא היה משה מדברים אנשים בעם היו מחלקים בין תורת משה – במדבר לתורת הארץ. ולכן משה מדבר ומבהיר את דרכי קיום של התורה ושל העם בארץ ישראל.

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשיות מטות מסעי

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

בסוף ספר במדבר – ספר הדרך שבין ארץ מצרים לארץ ישראל מופיע הביטוי של "דבקות" כדי לתאר הקשר בין האדם לארץ ישראל: “כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל” (במדבר לו, ז) ועוד: “כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל” (שם, ט). מה אנו לומדים מהביטוי הזה? לכאורה, ארץ ישראל אינה אלא אדמה, דומם ובמה שייך הביטוי "דבקות" בהתייחסות אליה?

הביטוי "דבקות" מופיע בתורה שלוש פעמים כדי לתאר קשרים מאוד מסוימים. נראה מה יתן ללמוד מההופעות האחרות מביטוינו ונפיק את לקחנו עבור יחסנו לארץ ישראל. הפעם הראשונה שביטוי מופיע זה בתחילת ספר בראשית: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב, כד). כאן הביטוי "דבקות" מתאר את החיבור הטהור בין איש לאשתו. רש"י מסביר ש"הוולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם – אחד". זה ברור שרש"י לא בא לתת לנו שיעור בביולוגיה, אלא אומר לנו דבר עמוק מאוד. הדבקות ביניהם אינה חיבור רגעי אלא היא הופכת אותם להוויה אחד לאורך כל החיים – הוולד הנולד.

הביטוי "דבקות" גם מופיע בספר דברים ביחס בינינו לרבש"ע: “את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע” (דברים י,כ). הקב"ה הנו המקור של כל חיים: “כי עמך מקור חיים, ואורך נראֶה אור” (תהלים לז, י). גם בדבקות בין אדם להקב”ה, הדבקות מבטאת קשר חיי שממנו האדם יונק את כל חיותו: “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד,ד). להידבק בהקב"ה זה להידבק ממקור החיים, וגם כאן הדבקות הזאת אינה רגעית אלא בכל אורך הזמן, כפי שמסביר הרמח"ל במסילת ישרים: “והנה תכלית המידה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה” (בביאור חלקי החסידות).

מהדבקות בין איש לאשתו ומהדבקות שבין אדם לבוראו, אנו לומדים שהדבקות היא קשר חיים לכל אורך הזמן. גם כך הוא הקשר בין כנסת ישראל לארץ ישראל, הוא קשר חיים בכל עת. זה דווקא על הקשר הזה שמר"ן הראי"ה קוק פותח את ספרו אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו רוחני. א"י היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. ארץ ישראל אינה רק ארץ כמו שוויץ או ארצות הברית, אלא מקור החיים שלנו היא זאת שמזינה אותנו.

רגילים לשמוע, שרק כשנשואים, ומבינים את מהותה של אהבה בין איש לאשתו אז אפשר להבין באמת מה זאת אהבת ה'. לענ"ד גם האהבה כלפי א"י מוצרכת כדי להבין אהבת ה', כי א"י היא המקום שחפץ בהקב"ה שנדור עליו (הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים על מנת להפזר באומות העולם), ורק עליה יכולים לקיים את רוצנו במלואו ולקבל עול מלכותו בצורה מלאה, כפי שמצינו אצל חז"ל (כתובות קי"א:): “כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחו"ך דומה כמי שאין לו אלו-ה”.

שנזכה לדעת לעבוד על שלוש הקשרים האלה על מנת להידבק בהם,

שבת שלום 

בס"ד

דבר תורה לפרשת פינחס

מבוסס על שיחות הרב צבי יהודה

כשמסתכלים על תוכן פרשתנו אנחנו רואים הרבה פרשיות שונות שנראות ממש לא קשורות אחת לשניה: פרשת פינחס, הציווי להילחם נגד מדין, סמיכת יהושע ופרשת הקרבנות.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לדרוש על המיקום של הפרשיות, לפני שהוא דרש על הפרשיות עצמן. פרשת פינחס נמצאת בספר במדבר שהוא הספר הרביעי של התורה. חז"ל אמרו בנדרים ש"אלמלא חטאו ישראל, היו ניתנים להם חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שיש בו ערכה של א"י”. עניינם של חמישה חומשי תורה זה הקב"ה שבוחר בעם ישראל נותן לו את התורה (שהם בעצם קדמו את בריאת העולם). ספר יהושע הוא ספר כיבוש הארץ בו כל שבט נכנס לנחלתו וממש את תפקידו היחידותי המוצרך לכל עם ישראל.

ספר במדבר הוא הספר של המסע הגדול בתוך המדבר בו מתחרשים כל הסיבוכים גם פנימיים (עד פרשת קרח) וגם חיצוניים (עד פרשתנו). זה על סמך כל הסיבוכים האלה שהעם שעתיד לרכוש את הארץ נבנה. ביחס למעשה פינחס התורה מדגישה שהוא בא מתוך העדה : “וירא פינחס בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו” (במדבר כה,ז). הירושלמי מסביר שכוונת הביטוי מתוך העדה היא מתוך הסנהדרין. הוא היה כ"כ גדול וקדוש שכל מעשיו היו לשם שמיים ואך ורק התורה הניעה אותו.

גם בציווי על מלחמת מדין אנו רואים עיקר דומה: המילה צבא לא מתייחסת אך ורק לחיילי נושאי נשק אלא גם לעבודת הקודש של הלויים. משה שהנהיג את העם היה גם הנביא ורבו של כל העם ומי שימשיך את דרכו אינו אלא יהושע - מסדר הספסלים - בבית מדרשו של מושה רבנו, אותו יהושע שיצא להילחם בראש העם מול עמלק. בדומה לפינחס שהתורה הניעה את מעשיו גם בצבא ישראל התורה צריכה להימצא במרכז.

גם הרגלים הם כאן להראות שתורת ישראל נמצאת במרכז חיינו, גם בחיים הפרטיים וגם בחיי האומה. השבת אומנם היא היום השביעי של השבועי, אבל למעשה היא במרכזו: מיום ד' מתחילים להתכונן לשבת ובתחילת השבוע אנחנו עדיים תחת ההשפעה של השבת שללפניה. בשבילנו, השנה היא מעין מעגל בו יש מועדים מיוחד להתקרבות אל ה'. המקדש מקום הקרבת הקרבנות, הוא הלב של האומה הישראלית, הלב שבזכותו האומות יכולה לתפקיד כתיקונה, בלי מקדש אנחנו כחולים, כבן אדם שליבו לא עובד.

כל מטרתנו אינה לחיות כשאר העמים, אנחנו לא שואפים להידמות לגוים, אלא מדינה שהתורה נותנת לה את ערכה. כפי שאומר הרב סעדיה ארון: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.

שנזכה לגאולה שלמה בקרוב ולחיות עם התורה,

שבת שלום

בס"ד

דבר תורה לפרשת בלק

מבוסס על "תורת המקרא" של הגר"ש גורן זצ"ל

בתחילת פרשתנו אנחנו עוסקים בהליכתו ואי הליכתו של בלעם אל בלק. אחרי קריאה ראשונה, הדבר נשאר סתום: בהתחלה, הקב"ה אומר לבלעם לא ללכת: “ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא” (במדבר כב, יב). בהמשך הפרשה, הקב"ה מתגלה בחלום ואומר לבלעם: “קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה” (שם, כ). ובכן, יותר מאוחר: “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא” (שם, כב). מה קורה כאן? אמרת לו ללכת, אז למה לכעוס עליו כי הוא הולך?

פירושו של הגר"א בא לעזרתנו: אחרי קריאה חוזרת ויותר מעמיקה אנחנו מגלים שהתורה משתמשת בשני ביטוים שונים אבל דומים: הקב"ה אוסר על בלעם ללכת עם שרי בלק אבל מתיר לו ללכת איתם. הכוונה של הביטוי עם מראה על כוונה מאוחדת בפעולה של ההליכה, שהיא לקלל את עם ישראל חו"ש. הביטוי את מראה על הליכה משותפת אבל בלי מטרה אחידה. לפי פירוש זה, הקב"ה אוסר על בלעם ללכת איתם לקלל את עם ישראל, אבל נותן לו רשות ללכת איתם אבל בלי לקלל את עם. מאחר שתחילת הליכתו היתה בבחינת "עימם": “ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב” (שם, כא) אז הקב"ה כועס על על בלעם: “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא”.

אומנם קיימת קושיא על פירושו של הגר"א: בהמשך המלאך אחרי פגישתו עם בלעם אומר לו: “לך עם האנשים ואפס את את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר”. (שם, לה). לפי פירושו של הגר"א המלאך היה צריך להגיד לו: “לך את האנשים”. אפשר לתרץ כפי שאומר רש"י: “בדרך שאדם רוצה לילך בה, כל מוליכים אותו”. בלעם כ"כ התאווה לכבוד שהוא איבד כל בחירה חופשית. הרב גורן מציע דרך נוספת ומשלימה לתרץ: בפרקי דר' אליעזר מסופר שהחמור שעליו רכב אברהם בדרך לעקדה, הוא אתו החמור שעליו רכב משה דרך מצרימה ואותו החמור שעתיד עליו מלך המשיח ירכב, והוא החמור בן האתון שנברא בערב שבת בין השמשות, שהוא האתון של בלעם. בזוהר (פ' בלק ח"ד רז, ע"א), מסופר שהאתון מיועדת לשליחות שמימית לנביאי אומות העולם, והחמור מיועד לשליחויות שמימיות של נביאי ישראל.

ובכן בדרך זאת אפשר לתרץ את כל הפרשה: בהתחלה, הקב"ה אוסר לבלעם ללכת עם שרי בלק כי אין זו שליחות שמימית. בהמשך כשהקב"ה נותן לו אישור ללכת איתם זה כביקור פרטי, אלא לא כשליחות שמימית על מנת לקלל. אחרי שהוא יצא עם אתונו, הקב"ה כעס עליו כי היה אסור לו להשתמש באתון שהיא מיועדת לשליחות שמימית. ויותר מאוחר אחרי שהמלאך הרג את האתון (כפי שפירש רש”י), כבר לא קיימת נבואה אצל אומות העולם ולכן עכשיו מה שמוביל את בלעם, זה רק הכבוד: ”בדרך שהאדם רוצה לילך בה, כך מוליכים אותו”. ובכך הוא הולך איתם, לא מצליח להתנבא אלא בנס הקב"ה שם את ברכתו בפיו.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת חוקת

מבוסס על "מעט מן האור" של הרב חנן פורת זצ"ל

בפרשתנו אנחנו קוראים את פרשת מי מריבה. הפרשה סתומה עד מאוד ורבים הם הפרשנים החולקים אחד על השני על מהותו של חטאו של משה רבנו ע"ה.

בשמה פרקים, הרמב"ם אומר ששורש חטאו של משה רבנו היה הכעס: “וחטאו, ע"ה, כאשר נטה אל הכעס באומרו: “שמעו נא המורים”. דקדק עליו ה"י שיהיה אדם כמוהו כועס בפני קהל ישראל” (שמונה פרקים, ד'). הרמב"ן דוחה את הסבר זה בחריפות רבה: “הוסיף הבל על הבלים! שהכתוב אמר "מריתם פי", שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי", שלא האמינו בו. אין בעונש בעבור שכעס”. איך ייתכן שחטאו של משה רבנו הוא הכעס, הרי הכתוב במפורש תולה את החטא באימון של משה ואהרן להקב"ה.

רש"י מציע טעם אחר: “שלא ציווה אלא "ודברתם אל הסלע". שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום – קו"ח אנו” (רש"י במדבר כ, יא-יב). לפי רש"י, הטעם הוא שמשה הכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שציווה הקב"ה. ואף כנגד הסבר זה הולך הרמב"ן: “מאחר שציווה "קח את המטה" יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד, מה המטה הזה בידו? ואין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע”. הקב"ה בעצמו אומר לקחת את המטה, אז למה הוא ציווה את זה? ומה כ"כ משנה לסלע שמכים אותו או מדברים אליו?

כנראה שהאמת נמצאת איפשהו בין פירושו של רמב"ם לפירושו של רש"י. אפשר להגיד שעיקרו של החטא הוא שהוא הכה את הסלע כדברי רש"י, אבל חומרתו נובעת מכעסו – כפי שמסביר רמב"ם.

שמשה מכה את הסלע או שהוא מדבר אלין, זה לא משנה את גודלו של הנס, אבל לעיני העם יש הבדל גדול בין מכה לדיבור: כדי להבין את ההבדל הזה, יש לחזור אחורה תכף אחרי יציאת מצרים. בפרשת בשלח, העם מבקש מים, ואז מצווה הקב"ה להכות את הסלע במפורש: “הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל”. (שמות יז,ו).

ישנו מדרש (ילקוט שמעוני על פרשתנו) שמביא את המשל הבא: “כשנער קטן, רבו מכהו ומלמדו, כיוון שהגדיל – בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע”.

הצור או הסלע הם מעין משל ללב האבן של העם. ביציאת מצרים, העם היה עם של עבדים, ועם כזה יותר מבין מכות מדיבור: “לא בדברים יווסר עבד” (משלה כט, יט). עם שכזה לא בשל כדי להבין שפת הדיבור, אלא שפת הכוח. אבל אחרי שנים רבות במדבר, אחרי שהדור שיצא ממצרים התחלף עם דור חדש שייכנס לארץ, דור שלא ראה את שעיבור מצריים וכל ייסוריו אלא שראה ענני כבוד ועבודת ה' במשכן יש צורך בשפה אחרת. אומנם, עדיין יש מטה, עדיין יש את אפשרות של מכות, אבל היא עדיפות אחרונה. קודם לכך יש לדבר, לעודד... גדול מי שעובד את הקב"ה באהבת ה', ממי שעובד אותו רק מיראה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת קרח

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

המחלוקת של קרח ועדתו גרמה לעונש חמור מאוד: “וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה” (שם טז, לג). חז"ל אפילו למדו (סנהדרין ק"י.) מהמחלוקת של קרח שכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר “ולא יהיה כקרח וכעדתו” (שם יז ,ה). מה כ"כ רע במחלוקת של קרח?

כשמתבוננים, רואים שבעצם כל התלמוד מלא מחלוקות! בכל הדורות יש מחלוקות: מחלוקות בין תנאים, מחלוקות בין אמוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, וכו... העולם ההלכתי שלנו התעשר בזכות כל המחלוקות האלה. מה מבדיל בין מחלוקות אלו למחלוקת קרח?

במסכת אבות המשנה (ה, יז) אומרת "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח ועדתו”. יש שני סוגי מחלוקות: המחלוקת שהיא לשם שמיים, שכל מטרתה לגלות אמת ורצון אלוקי, והמחלוקת שאיננה לשם שמיים שכל מטרתה דברים חיצוניים כמו כבוד, שנאה וקנאה. הרבה פעמים, מי שחולק במחלוקת שכזאת מתלבש בבגדי צדיקים, וזה בדיוק מה שעושה קרח: “כי כל העדה כולם קדושם ומדוע תתנשאו על קהל ה'” (שם טז, ג). בעצם, קרח בא לחלוק על הצורך של הנהגה נבחרת לעם ישראל. הטענה שלו היא שאם כל העדה כלם קדושים אז אין צורך למנהיג.

התשובה של משה לטענת קרח מאוד מפתיעה: במקום להשיב לטענותיו הוא מציע לו את "מבחן המחתות". משה רבנו הבין שהטענה של קרח אינה שאלה אלא תירוץ, הוא היה יכול להראות לו באלפי דרכים שונות שהוא טועה וזה לא היה עוזר לו. ר' חיים מבריסק מביא סיפור: באו אליו שני תלמידים שפרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות ובקשו ממנו לתרץ להם קושיה באמונה. הרב השיב שזה תלוי במטרתם: האם הקושיה שלהם קושיה, ולכן הוא ישתדל להשיב תירוץ, או האם הקושיה אינה אלא תירוץ, ותירוצים לתירוץ אין לו.

עצם מבחן המחתות מראה לעיני הכל עד כמה טענת קרח אינה אלא תירוץ: אם הוא היה נאמן בטענתו הוא היא שולל מבחן שכזה. אם כל העדה כולם קדושים, אין בכלל מקום להנהגה, גם של משה ואהרן וגם של קרח! ולמה רק הוא ועדתו ישתתפו במבחן הזה? הרי כל העם יהיה זכאי להשתתף לפי טענתו, כי כולם קדושים! ואם באמת קרח היה מחפש מוסר או צדק, למה לא אמר שום דבר כשהקב"ה בחר בלויים לשרת בקודש? הרי קרח היה לוי! אלא המבחן הזה חשף לעיני הכל שטענת קרח לא היתה אלא תירוץ לקחת את הכהונה לעצמו. בשביל הכבוד קורח היה מוכן להקריב את עצמו וגם את כל עדתו.

יש בכולנו צד של קרח: תמיד יותר קל להמציא תירוצים, לשנות את האמת, יותר מלהתמודד מול המציאות. כשהמניע של האדם זה הכבוד, כשהאדם רודף אחריו, אז הוא מסוגל לשנות כל מציאות, מסוגל להקריב אף הוא לסיפוק רגעי של כבוד.

שנזכה תמיד לברוח מן הכבוד ולהיות אנשי אמת,

שבת שלום