דבר תורה לפרשת בא

בס"ד

דבר תורה לפרשת בא

בפרשה שלנו אנחנו מצווים על קידוש החודש: “החודש הזה לכם ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחודשי השנה” (שמות יב, ב). מה כ"כ מיוחד במצוות קידוש החודש להיות המצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל? ולמה הקב"ה ציווה את עם ישראל לקדש את החודש אפילו לפני יציאת מצרים?

כידוע במצרים היינו עבדים. לעבד אין מושג של זמן: בכל עת שהיא, רבו יכול לקרוא לעבדו ולצוותו לעשות מלאכה, אפילו באמצע הלילה. וגם כשהעד מתבטל, הוא לא יכול לנצל את זמנו כראוי, משום שרבו תמיד יכול לקרוא לו.

מה שמיוחד בקביעות החודש הוא שנעשה ע"י בני אדם. עדים צריכים להגיע לבית הדין להעיד, ורק אחר כך הדיינים יכולים לקדש אותו. גם ביכולתם של הדיינים, לדחות את העדויות אפילו כשכולם ראו את הלבנה בחידושה! המצווה הזאת באה ללמד אותנו על החשיבות לשלוט על הזמן! וזה כל המושג של חרות: בני חורין הם אלה שיודעים לשלוט על הזמן.

כשבן חורין עובד, זה שברצון הוא מקדיש את זמנו לעבודתו. השם עבודה הוא גם השם שניתן בפרשתנו לקרבן פסח: “ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה” (שם יג, ה). ככל שאנו שועבדנו לפרעה, לא יכולנו להיות עבדי ה’. במסכת מגילה שואלים למה לא אומרים את ההלל בפורים: אחד התירוצים הוא שהיהודים היו בשושן והיו עבדי אחשורוש ולא עבדי ה’. כדי לעבוד את הקב"ה אנחנו מחויבים להיות חופשים.

בהגדה של פסח, הבן הרשע שואל: “מה העבודה הזאת לכם?”. במילים פשוטות: “מה השטויות האלה?! למה אני צריך את כל זה כדי להיות חופשי?” - הוא לא מבין מה הוא מושג של חופשיות. בשבילו, חופשיות זאת הפקרות, לעשות כל מה שחפץ ביקרו. הרב בוצ’קו מסביר בתשובות שנתנה לרשע בהגדה ש"ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל": עצמו - זה הקב"ה (עקבות רש”י בגיטין נו:) - כפר בעיקר. הוא לא הבין שמטרת יציאת מצרים זאת "העבודה הזאת", לעבוד את השם, כפי שמסביר אבן עזרא על הפסוק “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שמות יג, ח): בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצות, ולא לאכול חמץ שהוא תחילת המצוות, הוציא אותנו הקב"ה ממצרים. זאת עצם יציאת מצרים – להיות עם חופשי - שמאפשר לנו לקבל את התורה ולקיים מצוות - “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה’ אלוקיכם” (במדבר טו, מא). קרבן פסח הוא גם המצוות עשה היחידה עם ברית מילה שהעובר עליהן חייב כרת. אם לא מבינים מה זאת חופשיות אז מוטב שלא יצאנו ממצרים.

והלקח לזמננו: אנחנו חיים בחברה שדורשת מאתנו הרבה. צריכים לעבוד ולהתפרנס – ויש בזה מצווה גדולה. אבל, בקלות האדם הופך להיות עבד עבודה. חובתנו לדעת שהעיקר זה לעבוד את ה’, ולהבין שהפרנסה זאת דרך להתקיים, אבל המטרה היא לעבוד את ה’ ובכך חשוב מאוד לשלוט על זמננו, ולקבוע עתים לתורה. בכך האדם הופך להיות עבד ה’ אמיתי.

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של שלמה בן מרדכי ישראל ז"ל

דבר תורה לפרשת וארא

מבוסס על "אחים – גם יחד" של הרב חנן פורת זצ"ל

על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" שבתהלים (קל"ג, א), המדרש מסביר: “אחים גם יחד” - זה משה ואהרן!

לכל אורך ספר בראשית אנחנו עדים לסכסוכים בין אחים, רק בסופו של הספר אפרים ומנשה (בני יוסף) מראים שאפשר לשני אחים לחיות בלי סכסוך. אבל, יותר מכל אחים אחרים, משה ואהרן מראים מה זאת אחווה אמיתית.

כשבפתח פרשתנו הקב"ה אומר למשה לדבר אל פרעה, משה מגיב: “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים” (שמות ו, יב). על הפסוק הזה דורש ר’ ישמעאל בשמות רבה: “זה אחד מעשרה קלין וחמורין שבתורה”. משמע, משה סובר שמכיוון שבני ישראל לא שמעו אליו, אז קל וחומר שפרעה לא ישמע לו. אבל, הקל וחומר הזה, לא ברור: התורה מסבירה למה העם לא שמע לקול משה: “מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שם שם, ט), פרעה לא נמצא בשעבוד, כך שהקל וחומר לא עומד. כדי להבין את הקו"ח הזה, יש להתמקד על הפגם של משה: “ואני ערל שפתיים”. יש המסבירים (ר’ אברהם אבן עזרא) שמדובר על פגם גנטי, ואחרים המסבירים שמשה אינו בקי בשפת מצריים (רשב"ם). אומנם יש עוד דעה: לפי המהר"ל (חידושי אגדות הש"ס נדרים) משה לא היה מסוגל לגשר בין השגותיו העליונות לבין יכולתו להוריד אותן ולתרגמן לשפת אמת. במילים פשוטות הוא לא היה מסוגל להעביר את המסר שלו בשפת העם. דעת המהר"ל, גם מסבירה יפה את הקו"ח של ר’ ישמעאל: אם עם ישראל בהיותו בשעבוד שהוא מזרע אבות היה אמור להבין מסר יותר עליון ורוחני ולא הבין את משה, קו"ח שגם פרעה, שבכלל לא קשור לעם ישראל, לא יבין.

לאור ההסבר הזה, מובן היטב תפקידו של אהרן: “ויאמר ה’ אל משה: ראה נתתיך אלוקים לפרעה ואהרן יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה” (שם, ז, א-ב). אונקלוס מתרגם "יהיה נביאך" ב"יהי מתורגמך". בעצם, אהרן מתרגם את דברי משה לשפה בגובה העיניים המובנת ע"י פרעה. וזה הכישרון של אהרן: יש לו את היכולת להסביר רעיונות עליונים לדיבור פשוט המובן ע"י כל אחד לפי מעלתו. לאהרן היתה קירבה לא רק לכל כלל ישראל אלא גם לכל פרט ופרט שבו ויכולת לדבר איתו עם המילים המתאימות לו ביותר.

ואכן בסיום פרשת הייחוסים אנחנו קוראים: “הוא אהרן ומשה אשר אצר ה’ להם...הוא משה ואהרן” (שם, ו, כו-כז). התורה משתמשת ב"הוא" – לשון יחיד – לתאר את שניהם. פעם כתוב אהרן ומשה ופעם כתוב משה ואהרן, להראות לנו, כפי שמסביר רש"י, שהם שקולים כאחד. וזאת אחווה אמתית: שניהם יודעים עד כמה שניהם נזקקים ומשלימים אחד לשני כדי לקיים את שליחותם.

שנזכה לאחווה אמתית בכל עם ישראל בקרוב ובמהרה,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שמות

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א

בפרשתנו אנחנו לומדים הרבה על הגבורה: דוגמא לכך זאת הנשים היולדות למרות הגזרה והקושי שזה גורם, ואפילו מרבות בילדים: חז"ל מספרים שהיו שישה תינוקות בכרס אחד.

אבל בלי שום ספק, הדוגמא של גבורה ניתנת ע"י משה רבנו. משה רבנו שאינו יכול להתאפק כשהוא רואה מצרי שמכה יהודי.

כתובה במסכת נדרים (לח.) שהגבורה היא אחת מארבע התכונות שאין הקב"ה משרה את שכינתו על האדם אם אינן מצויות בו. אמירה זאת מפתיעה ביותר: מה הקשר בין הרוחניות של האדם לגבורה?

בדרך כלל מתייחסים לגבורה כגבורת מלחמה, אבל תכונת הגבורה לא מצומצמת רק לשדה הקרב אלא לכל החיים: כפי שחז"ל אומרים באבות (ד,א), איזהו גיבור? הכובש את יצרו. לפי חז"ל בן אדם שמסוגל להתמודד עם יצריו הוא נקרא גיבור, מכאן אנחנו רואים שלא חייבים להיות חייל בשדה הקרב כדי להיות גיבור, אלא שהחיים הם בעצמם שדה קרב בהם אדם יכול לבטא את גבורתו: בן אדם שיודע מה מטרתו בחיים, ומשקיע כדי להגשים אותה אז הוא גיבור, בניגוד לבן אדם שאינו יודע למה הוא חיי ומקדיש מרץ רב לדברים שוליים שלא מובלים אותו לשום מקום.

הרב קוק במוסר אביך מסביר שהגבורה החיובית הזאת היא גבורת הנפש שהיא מצטרכת לכל קניין השלמות, בין בפרט ובים בכלל, ומעטים הם הקונים אותה על טהרתה: המידה הזאת גם מצרנית למדות רעות כמו הכעס, הגאווה או הנקימה.

וזה דווקא ממשה רבנו שאנחנו לומדים על מידת הגבורה הזאת: משה היה רועה צאן... במדרש רבה מוסבר איך הוא רדף אחרי גדי קטן והרכיבו על כתפיו כדי להחזירו לעדר: איך ייתכן שהמנהיג הגדול של עם ישראל כ"כ שפל עד כדי כך שהוא סוחב על כתפיו גדי חלש? משה רבנו בא ללמד אותנו שמנהיג צריך להיות ענו מאוד ובעל אהבת הבריאה גדולה.

המוטיבציה של מנהיג אמתי אינה כבוד ותאוות השלטון, אלא רצון לשרת את העם ובשביל ולהטיבו זה הוא צריך להיות רגיש לצורך וקשיים של האנשים. וזה משה רבנו.

לאור ההסבר הזה, אפשר להבין את התגובה של משה רבנו אחרי שהוא דבר עם פרעה: “וישב משה אל ה ויאמר: ה’ למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?” (שמות ה, כב). ר’ עקיבא בשמות רבה מסביר את תגובת משה: כך אומר משה להקב"ה: “יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה וכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין”.

משה לא חושש ביכולת של הקב"ה לגאול את העם, אלא הוא לא סובל שילדים קטנים נהרגים יום אחר יום באכזריות רבה. ועונה הקב"ה: “עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו”. עתה – עכשיו הגיעה הזמן של הגאולה!

שבת שלום

דבר תורה לפרשת ויחי

מבוסס על "מה שמשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב

ספר בראשית נקרא אצל חז"ל בשם ספר הישר. ר’ יוחנן מסביר (ע"ז כה.) שאבותינו הקדושים נקראים ישרים. לומדים מהם על המוסר הנצרך כדי לקיים את התורה. הם מחברים את מעשה בראשית להולדת העם ולקבלת התורה, ובכך מראים לנו מהם חיים אמתיים. בפרשה שלנו יעקב אבינו, שליווה אותנו כבר פרשות רבות נפטר. לעומת זאת, אומר ר’ יוחנן מסכת תענית (ה.): “יעקב אבינו לא מת”. ומקשה הגמרא: “הספידו אותו, חנטו אותו וקברו אותו, איך אתה אומר שהוא לא מת?”.

כדי להבין את זאת, עלינו לשאול את השאלה: מה הם חיים? אנשים רבים חושבים שהמושג חיים נאמר על כח הגוף, על יכולתו לנשום ולהזיז איבריו. התורה מלמדת אותנו הגדרה אחרת לגמרי: “ויפח באפיו נשמת חיים”(בראשית ב, ז). המוגש חיים, לא נאמר על הגוף אלא על הנשמה, על הרוחניות של האדם.

במות יעקב אבינו, כתוב “ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים, וארבעים ומאת שנה” (שם, מז, כח) התורה מדגישה כפלות של ימים ושנים להראות לנו עד כמה חייו היו מלאים ומאוחדים. גם אצל אברהם אבינו רואים את אתה הכפלות: “ואלה ימי שני חיי אברהם שאר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים” (שם, כה, ז). וגם אצל יצחק אבינו מוצאים ביטוי מיוחד: “ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים” (שם לה, כט). כבר כתוב שהוא היה זקן, אז למה התורה באה להוסיף ושבע ימים? להראות לנו עד כמה הוא ניצל את חייו.

כשבן אדם חושב שהעולם נברא במקרה, אז האדם חיי בעל כרחו, הוא נולד, עתיד להיפטר ורק עליו לשרוד את החיים. וזאת ההשקפה של עשו: “הלעיטני נא מן האדום האדום הזה”, או בלשוננו: “קוקה קולה טעם החיים”.ניצול החיים הופך להיות סיפוק הנאות רגעיות, ולכן לא משאיר שום ירושה רוחנית לדורות הבאים. אחרי פטירתו האדם מת.

לעומת זאת, אנחנו יודעים שהעולם הזה הנו רק פרוזדור לעולם הבא ושלא ייתכן שהקב”ה ברא בריאה (האדם) כ”כ משוכללת רק כדי ליהנות בעולם הזה. העולם הזה הוא המקום בו ניתן לקנות את מצבו בעולם הבא, והדרך להצליח היא ע"י דבקות בהקב"ה כפי שכתוב במסילת ישרים של הרמח"ל, ולכן ניצול החיים, זה לחיות חיים אמתיים: חיים בהם מקיימים את שליחותנו בעלום הזה, ונדברים בהקב"ה. בן אדם כזה, משאיר ירושה רבה לכל הבאים האחריו, ולכן אחרי פטירתו האדם ממשיך לחיות בתוכנו. מספיק להיכנס לבית מדרש ולשמוע: “ר’ עקיבא אומר”, “ר’ יונן אומר”, “ר’ פלוני אומר”... כל התנאים ואמוראים ממשיכים לחיות!

וגם אצלנו, כשלאדם יש מידות מצוינות, ואנשים רבים נמשכים אליהן, אפילו אחרי מותם, אז האדם בזכות מידותיו ממשיך לחיות איתנו.

אפשר להבין עכשיו, מה משמעותה של האמירה של ר’ יוחנן: “יעקב לא מת”. עם ישראל חיי, לא רק מבחינה חומרית, אלא גם מבחינה רוחנית, זרעו ממשיך לחיות חיי תורה, חיי אמת.

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויגש

במסכת סנהדרין בפרק חולין אנחנו לומדים: “אמר ר’ יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב" אינו אלא לשון צער. אחד הדוגמאות שמביא ר’ יוחנן הוא הפסוק החותם את פרשתנו: “וישב ישראל בארץ גושן ...” (בראשית מז, כז) הסמוך לפסוק השני של הפרשה הבאה: “ויקרבו ימי ישראל למות” (שם, שם, כט).

לכאורה קשה להבין את הקשר בין הישיבה של יעקב אבינו בארץ גושן למותו. לא לחינם ר’ יוחנן דווקא אמר אמירה זאת וכדי להבין אותה עלינו להתמקד על חיי אומרה.

ר’ יוחנן היה אמורא גדול מאוד בארץ ישראל , יש אפילו שאומרים שהיה לו כח לחלוק על תנאים! ר’ יוחנן היה יתום מלידה ולא היה מתלונן על כך, ואפילו רואה בזה דבר חיובי כי הוא לא ייכשל במצווה כיבוד אב ואם! ולא מספיק שהוא היה יתום, אלא גם היו לו עשרה בנים וכולם נפטרו בגיל צעיר. הקטן מהם נפטר באופן טרגי ממנו נשאר רק עצם קטן... ר’ יוחנן לא התייאש ועם העצם הזאת היה מנחם אבלים שמתו קרוביהם בצורה טרגית. המדרש מספר שר יוחנן היה מהלך עם תלמידו רי חייא בר אבא. על כל שדה וכרם, מספר ר יוחנן שהיה שלו ומכר אותו כך שהוא יוכל לעסוק בתורה, עד שהם מגיעים לשדה האחרון... פרץ תלמידו בבכי ור’ יוחנן לא מצטער ולא מתלונן: “מכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום”. למרות כל הקשיים בחיים ר’ יוחנן תמיד הצליח לקחת את הטוב...

במסכת בבא קמא, מסופר שר’ יוחנן הקפיד על רב כהנא בגלל אי הבנה, הקפיד עליו ורב כהנא מת! מה עשה ר’ יוחנן כשראה בטעותו? הוא פשוט הלך לבית הקברות והחייה אותו! בזכות מה לר’ יוחנן היה כח להחיות מתים? כי כל ימיו היתה לו שמחה אמתית!

כולם יודעים שהחברותא של ר’ יוחנן היה ריש לקיש. הרב מקוצק שואל למה אם ר’ יוחנן היה מסוגל להחיות מתים למה הוא לא החייה את ריש לקיש? ולמה במקום זה תלמידיו התפללו שהוא ימות? התשובה היא שעם פטירת ריש לקיש ר’ יוחנן איבד את שמחת החיים ואיתה את סגולתו להחיות מתים! כעל כל אמירה של ר’ יוחנן ריש לקיש היה מקשה עליו כ"ד קושיות! זה נתן לו אתגר בחיים, כח להתמודד להתגבר ולהתעלות! והשמחה שלו היתה מובנת על זה, על הכח הזה לעלות שלבים שלבים.

הנקודה המאפיינת את האדם היא, שבניגוד למלאכים שעומדים, האדם הולך. האדם נע ממקום למקום, מחיל אל חיל. בזכות כל הניסיונות האדם מתגבר ובונה את עצמו ואת שמחתו, זה מה שמחייה האדם. אבל כשיושבים ומתייאשים אז לא מתקדמים, אין שמחה והחיים אינם חיים אמתיים.

אפשר עכשיו להבין מה הקשר בין "וישב ישראל" שבסוף פרשתנו ל"ויקרבו ימי ישראל למות" שבפתיחת הפרשה הבאה.

שנזכה תמיד להיות שמחים,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת מקץ

מבוסס על הגיוני משה של הרב משה בוצ’קו זצ"ל

בפרשת וישב שקראנו בשבת שעברה ובפרשתנו נושא החלומות הוא מרכזי: החלומות של יוסף בהם הוא חזה שאחיו ישתחוו לו, והחלומות שפרעה בהם הוא חזה את שבע שני השבע ושבע שני הרעב. החלומות האלה נותנים הרגשה של אפסותו של האדם: שהקב"ה מחליט את הכל למעלה ואין לאדם כל כח לשנות דברים. ההרגשה הזאת מתחזקת בסיפור בין יוסף לאחיו: כל מה שאחים ניסו לעשות נגד יוסף גרמו לקיום החלומות. ראיה כזאת מביאה לידי יאוש: אם הכל נגזר מראש מה נשאר לאדם לעשות?

לעומת זאת בחנוכה מתגלה בחינה הפוכה לגמרי: זה דווקא האדם – החשמונאים שהתעוררו ומרדו נגד היוונים. שום חלום או נבואה לא קדמו, אלא הרצון להחזיר את עטרת ליושנה. הם אפילו שינו כחות עליונים של חוקי הטבע בכך שברצונם שהמנורה תדלוק שמונה ימים עם פך שמן קטן. לכאורה היה מספיק להדליק כראוי ביום הראשון עם כל שמן הפך, ולשאר הימים "אונס רחמנה פטריה", בשום מקום אחר לא מצאנו שהקב"ה עושה נס על מנת שמצוות תקוימנה. אלא נס המנורה בא להראות לכל את המטרה הרוממה של החשמונאים, הניצחון של התורה על התרבות היוונית. כאן, בנס חנוכה האדם גרם לנס, “צדיק גוזר והקב"ה מקיים”.

ואולי אפשר להגיד שזאת המחלוקת בין שמאי להלל על מה שנברא ראשון: שמאי אומר השמיים נבראו ראשון והלל סובר שהארץ נבראה ראשונה. שיטת שמאי היא שהכל בא מלמעלה, בשמיים הכל שלם, והירידה אל הארץ – האדם - גורמת למיעוט, וכך גם שיטת בית שמאי בנרות חנוכה: הולך ופוחת. הלל סובר שהעיקר בארץ: יש לאדם כח לשפר מה שהקב"ה ברא לנו, כשאדם מתאמץ הוא יכול לפוצץ את השמיים! וכן שיטת בית הלל בנרות חנוכה: הולך ועולה!

במציאות יש גזרות בידי שמיים אבל יש גם כח לאדם לבטל אותן או למעט אותן: מה שמבדיל את האדם מכל שאר הבריאות זה החכמה והעשייה. ובכן ככל שהאדם מתאמץ בדרכי ה’ הוא גורם לכך שהעולם משתפר והגזרות מתמעטות, ויותר מזה: כשסובלים, כשמרגישים שפתאום השמיים נופלים עלינו, לא יכולים להיות פסיביים, אלא לאגור כחות ולהפוך את הרע לטוב: בסיפור בין יוסף לאחיו אנחנו לומדים לקח חשוב מאוד: האחים הבינו שתהליך ברירת האבות הסתיימה, שכל האחים ביחד הם הבסיס של עם ישראל, כולם עיקר בלי פסולת. ובכן כשהאחים אומרים ליעקב שעוד יוסף חיי, הוא חוזר להיות ישראל, ואפשר לרדת מצרימה ולסיים כדי לצאת משם כעם ולקבל את התורה.

שבת שלום וחנוכה שמח!