דבר תורה לפרשת ראה

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צלאח

דבר תורה לפרשת ראה

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו מופיע האיסור להתגודד: “לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים יד,א). חז"ל למדו מהפסוק הזה שאסור לשרוט את הגופנו על מות קרובים. אמנם, חז"ל למדו (יבמות יג:) מהפסוק הזה גם את האיסור לעשות אגודות אגודות. לפי הרמב"ם (ה' ע”ז יב, יד ובספר המצוות ל”ת מ”ה), האיסור הזה אפילו דאורייתא מדין עבודה זרה! לדוגמא, יש להעדיף להתפלל במקום ציבורי ברוב עם מלהתפצל במניינים קטנים. מה כ"כ חמור בזה?

עיון בפסוקי פרשתנו מבהיר לנו את הקשר בין הדברים: הכנענים היו רגלים להתפצל בעבודת הגילולים שלהם: “על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (שם יב,ב). לעומת זאת, לנו יש דרך אחרת: “לא תעשון כן, לה' אלוקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם וגו...” (שם יב,ד-ה). עבודת ה' שלנו צריכה להיות מרוכזת. על המושג הזה פרשתנו חוזרת הרבה פעמים: “השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך”(שם יג-יד). למה עבודת ה' לא יכולה להיות מפוזרת? הרי יש בה גם פרסום של גודלת הקב"ה! “כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו” (מלאכי א,יא).

עבודת גילולים היא מאוד שטחית: הכל בא מהפירוד: האלילים שלהם מולידים עוד אלילים ולכל אליל ואליל יש כוח מסוים. כך שכל אחד עובד אליל או אלילים שמתאים לו. בעצם, בעבודת אלילים שכזאת, האדם הפרטי נמצא במרכזה של העבודה שלו, עבודה שיכולה להשתנות לפני מצב הרוח של האדם ונטיותיו. כל העבודה שלהם אינה אלא דבר פרטי עם האדם במרכז.

אליבא דאמת הדבר שונה: בנקודת המבט של הקב"ה “השמים כסאי והארץ הדום רגליי. אי-זה בית אשר תבנו לי” (ישעיהו סו, א)? כל השמיים והארץ מקומם של הקב"ה. גם בציווי בניית המשכן, אנו רואים דבר דומה: “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם” (שמות כה,ח). לא כתוב בתוכו – בתוך המקדש אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד, בזכות המקדש. הסכנה היא שכל אחד יבנה במה בראש גגו, ויעבוד את הקב"ה כפי שנראה לו, כפי מצבו הרוח, כפי האינטרסים שלו. עבודת ה' הפרטית היא דבר חשוב, אבל היא לא באה כתחליף של עבודת ה' הציבורית, אלא בנוסף לה.

בציבור, יש כל מיני אנשים שונים. יש אנשים שיודעים להתפלל ויש שאינם. יש רבנים וצדיקים ויש שפחות. “כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל נקרא רשע” (רמב"ם הלכות תפילה ח,ב). בן אדם שחושב שהציבור לא ברמה שלו ועדיף לו להתפלל לבד הוא רשע. “תפילה בציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטאים. אין הקב"ה מואס תפילתן של רבים” (שם). אותו בן אדם יהיה זקוק לציבור.

כולנו שונים, לכולנו יש בקשות שונות, אבל אנחנו עם אחד והאחדות שלנו היא נצרכת לעבודת ה'. האינטרס הראשי שלנו הוא האמת. אנו לה' ולה' עינינו. ודווקא בתוך הציבור, בתוך הידעה שכולנו מתפללים לה' שהוא אחד ומקורו של הכל, יש חשיבות לפרטים.

שבת שלום!

בס"ד                                                                                                 לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת עקב

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו, אנו מצווים על ברכת המזון: “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך” (דברים ח,י). שורש המצווה הזאת היא להודות לה'. ה' נתן לנו ארץ חמדה, ומן הארץ הטובה הזו אנחנו ניזונים, ועלינו לדעת להודות לה'. אומנם מתעוררות כמה שאלות: מברכים את ברכת המזון אחרי האוכל. אומנם, איננו מודים על המזון אלא על הארץ! ועוד, מחויבים לברך את ברכת המזון לא רק בארץ ישראל אלא גם בחו"ל, למרות שהתודה היא על הארץ! הכיצד?

קודם כל, יש להקדים שמן הראוי שתהיה ברכה ספונטנית ונובעת בצורה טבעית מן הלב. באותו אופן שבצורה טבעית עלינו להכיר בטוב שהורינו נותנים לנו, גם צריכים לדעת להכיר בצורה טבעית בטוב שהקב"ה גומל איתנו. אדם אינו מודה בדבר שהוא שלו אלא על דבר שנותנים לו. אפילו שקונים את המזון, אפילו שהחקלאי בזעת אפו זרע ואסף את התבואה, צריכים להכיר במקור של הטוב ושזה בעצם הקב"ה המפרנס את הכל.

וזה דווקא בארץ ישראל שאפשר לראות את זאת. חז"ל אמרו במסכת כתובות (קיא:): “כל הדר בא"י דומה כמי שיש לא אלוקה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה”. בא"י הקשר בין האדם להקב"ה הוא קשר ישיר, ומרגישים יותר בקלות את דרכי הפעולות של הקב"ה. וזאת הרעיון המרכזי של פרשתנו: “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים” (דברים יא, י). בא"י ישראל ההשגחה האלוקית היא ישירה. רש"י מסביר: “ארץ מצריים, היית צריך להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, וצריך אתה לנדוד משנתך ולעמול...” שם במצרים האדם צריך לעמול רב כדי לטעום מפרי מצריים. כאן, בא"י הדבר שונה: “אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת”. כאן בא"י האדם עושה את המינימום, הצעד הראשון, אבל זה בעצם הקב"ה שעושה את הכל. ומה שנכון לגבי הגשם והחקלאות גם נכון לגבי כל רובדי החיים בארץ ישראל (ביטחון, כלכלה, וכו...).

הסכנה, זה כששוכחים שהמקור של כל הטוב הוא הקב"ה. “השמר לך פן תשכח את ה' אלקך... פן תאכל ושבעת... וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל”. כשבן האדם שבע, בקלות הוא יכול להגיע לגאווה: אין הארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ייעודה של ברכת המזון להחזיר את האיזון הנפשי של האדם, להזכיר לו שלא הוא המוציא את הלחם מן הארץ אלא הקב"ה זן את העולם כולו בטובו ונותן לחם לכל בשר. הקב"ה משגיח על כל היקום כולו, אלא ארץ ישראל היא מרכז העולם, מעין אבן השתייה של כל העולם כולו. השפת אמת מסביר כי באמצעות הזריעה וקיומה בא"י מתברך כל העולם.

יהי רצון שנזכה תמיד לכבד את ארץ ישראל ואת הקשר הישיר שלנו עם הקב"ה בזכותה.

שבת שלום!

בס"ד                                                                                   לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת ואתחנן

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בפרשתנו אנחנו קוראים שוב את עשרת הדברות. ישנם כמה הבדלים עם עשרת הדברות כפי שנכתבים בפרשת יתרו, במיוחד בדברה על השבת. שם, כתוב ”זכור את יום השבת לקדשו” (שמות כ,ח) וכאן ”שמור את יום השבת לקדשו” (דברים ה,יב). שם, הטעם שניתם לשבת הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וכאן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". שם, בפרשת הוזכרה הבהמה באופן סתמי: “וכל בהמתך” וכן בואתחנן באופן מפורט: “למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך”. איך ניתן להסביר את ההבדלים האלה?

אפשר להסביר את ההבדלים בהתבוננות על הדור: בפרשת יתרו היה דור המדבר, דור של ענני כבוד, דור שלא צריך לעבוד את האדמה אלא אוכל מן המן, דור שאין לו כרמים ושדות. בדור הזה לא כ"כ הוצרכה השבת כיום מנוחה, אלא יותר כ"זכור". להזכיר את ערכה של השבת, שהעולם אינו מקרה אלא הוא נברא ע"י הקב"ה. להזכיר את השאיפה שלנו אל "היום שכולו שבת לחיי העולמים". לעומת זאת, לדור שייכנס ארצה, לדור שיצטרך לעבוד את האדמה, יש צורך להזכיר את צד של "שמור": האיסור לעבוד במשך השבת, ובכן זאת גם הסיבה שהוזכרה את יציאת מצרים ששם הייתה עבודה בכל עת בלי שום מנוחה.

כשנתבונן על בריאת העולם ויציאת מצריים, נשים לב שהראשון הוא יותר מופשט: אף אחד לא ראה את בריאת העולם, ומאמינים בה כי התורה מעידה על כך. לעומת זאת, יציאת מצריים היא יותר מוחשית: זאת עובדה היסטורית שחווה כל האומה ומעידים על כך מדור לדור. לדור המדבר שחיי רק חיים רוחניים, הנימוק הראשון של בריאת העולם יותר מתאים, אבל לדור נוחלי הארץ, יותר מתאים נימוק מוחשי. לנימוק זה יש ערך רב מאוד: מלך הכוזרי מתפלא שהחבר מציג את הקב"ה כמי שהוציא את עם ישראל ממצרים ולא כמי שברא את העולם: כל האומה ראתה את יציאת מצריים מה שהופך אותה לבלתי מעורערת והיא דווקא שמחייבת להאמין בהקב"ה. האומה אינה רק דבר שכלי שעליו צריכים להאמין אלא היא גם חווייתית: “ראתה שפחה כל הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי”.

כפי שחז"ל אמרו (שבועות כ:) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. שמירה ללא זכירה זה כמו גוף ללא נשמה, וזכירה ללא שמירה – מחשבה בלי שום אחיזה במעשים זוהי מליצה נבונה שאין בה ממש. אבל שניהם בדיבור אחד נאמרו, אחד מחייב את השני.

השבת לא ללמד על עצמה יצאה, אלא כל כל התורה כולה יצאה. הכפילות של שמור וזכור מהווה יסוד באמונה. כפי שהסברנו קודם, הזכירה היא כנגד האמונה השכלית והשמירה כנגד האמונה המוחשית. האמונה מצריכה בסיס שכלית, עקרונות שבלתי אפשרי לערער עליהם. עם זאת האמונה אינה דבר יבש שנשארת בספרים, אלא היא צריכה להתבטא בכל המעשים שבחיים, כדם שזורים בכל האיברים ונותן להם חיים.

שבת שלום!

בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת דברים

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

בספר שמות בתחילת נבואתו של משה, משה מעיד על עצמו ש“לא איש דבור אנוכי” (שמות ד,י). פתאום, בפרשתנו אנו רואים שמשה רבנו נהפך לאיש דיבור: “אלה הדברים אשר דבר משה” (דברים א,א) ועוד “דבר משה אל בני ישראל” (שם, ג). כל ספר דברים הוא בעצם דבור של משה רבנו. מה גרם למשה להיות פתאום איש דיבור דגול?

המדרש בדברים רבא שואל את אותה השאלה ומשיב: “כיוון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים” (דברים רבא א,א). לפי חז"ל זאת התורה שריפאה את משה ואפשרה לו להיות איש דיבור. עם זאת, נשאלת שאלה חדשה: כיצד רק עכשיו אחרי ארבעים שנים במדבר, יכולת הדיבור של משה נתגלתה ולא מיד אחרי מתן תורה?

כדי לענות לשאלה הזאת, יש להתבונן על מהות הדיבור. ידוע שהאדם הוא הנקרא "מדבר". התכונה המאפיינת את האדם זה הדיבור. דיבור זה לא רק אמצעי תקשורת, הרי גם בעלי חיים אחרים מתַקשרים בזכות העברת קול. הדיבור הוא היכולת לחבר בין העולם הפנימי הרוחני ואינסופי של האדם לעולם החיצוני המעשי והגשמי. ככל שהעולם הפנימי גדול אז יש קושי לבטאו בעולם הגשמי, כפי שמסביר הראי"ה קוק זצ"ל שאנשי מחשבה שאצלם המחשבה פועלת תדיר, בולעת את כישרון הדיבור (אורת הקודש ג'). למשה רבנו – איש האלוקים - היה עולם רוחני כה גבוה, שקשה היה לו להביא אותו לידי ביטוי בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שהתורה לא בשמיים היא. התורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לבני אדם בשר ודם. משה רבנו עולה להר סני לקבל את התורה ויורד איתה. החידוש הגדול של מתן תורה הוא שהתורה האלוקית והאינסופית שלנו שייכת לעולם הזה. התורה היא הדרך שבזכותה האדם יכול לתקשר עם העולם ממעל מתוך העולם הזה. ולכן, אחרי מתן תורה, יש אפשרות למשה להביא את עולמו הפנימי ורוחני לידי ביטוי בעולם הזה, מה שמסביר את כוונת חז"ל שבזכות התורה נתרפא לשונו של משה רבנו.

עדיין עומדת השאלה, כיצד רק עכשיו לפני כניסת הארץ נתגלה יכולת הדבור של משה רבנו. בכל אורך המשא במדבר, העם חיי במציאות על טבעית בה בכל יום מתרחשים נסים. אחרי שנכנסים לארץ המציאות הזאת אחרת. בארץ אנו חיים חיים יותר ארציים, יותר חומריים, יש צורך לעבוד את האדמה כדי לאכול. חי תורה הכרחים כדי להחיות במציאות החדשה הזאת, כדי לתקשר בין החומר לרוח. אומנם משה רבנו לא נכנס לארץ, אך יש צורך לדבור וללמד תורת ארץ ישראל. הרמב"ן בהקדמה לספר דברים, מסביר שהוא הספר של נוחלי ארץ ישראל, משנה תורה הוא חזרה על התורה לדור שייכנס לארץ. אלמלא היה משה מדברים אנשים בעם היו מחלקים בין תורת משה – במדבר לתורת הארץ. ולכן משה מדבר ומבהיר את דרכי קיום של התורה ושל העם בארץ ישראל.

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשיות מטות מסעי

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

בסוף ספר במדבר – ספר הדרך שבין ארץ מצרים לארץ ישראל מופיע הביטוי של "דבקות" כדי לתאר הקשר בין האדם לארץ ישראל: “כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל” (במדבר לו, ז) ועוד: “כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל” (שם, ט). מה אנו לומדים מהביטוי הזה? לכאורה, ארץ ישראל אינה אלא אדמה, דומם ובמה שייך הביטוי "דבקות" בהתייחסות אליה?

הביטוי "דבקות" מופיע בתורה שלוש פעמים כדי לתאר קשרים מאוד מסוימים. נראה מה יתן ללמוד מההופעות האחרות מביטוינו ונפיק את לקחנו עבור יחסנו לארץ ישראל. הפעם הראשונה שביטוי מופיע זה בתחילת ספר בראשית: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב, כד). כאן הביטוי "דבקות" מתאר את החיבור הטהור בין איש לאשתו. רש"י מסביר ש"הוולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם – אחד". זה ברור שרש"י לא בא לתת לנו שיעור בביולוגיה, אלא אומר לנו דבר עמוק מאוד. הדבקות ביניהם אינה חיבור רגעי אלא היא הופכת אותם להוויה אחד לאורך כל החיים – הוולד הנולד.

הביטוי "דבקות" גם מופיע בספר דברים ביחס בינינו לרבש"ע: “את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע” (דברים י,כ). הקב"ה הנו המקור של כל חיים: “כי עמך מקור חיים, ואורך נראֶה אור” (תהלים לז, י). גם בדבקות בין אדם להקב”ה, הדבקות מבטאת קשר חיי שממנו האדם יונק את כל חיותו: “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד,ד). להידבק בהקב"ה זה להידבק ממקור החיים, וגם כאן הדבקות הזאת אינה רגעית אלא בכל אורך הזמן, כפי שמסביר הרמח"ל במסילת ישרים: “והנה תכלית המידה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה” (בביאור חלקי החסידות).

מהדבקות בין איש לאשתו ומהדבקות שבין אדם לבוראו, אנו לומדים שהדבקות היא קשר חיים לכל אורך הזמן. גם כך הוא הקשר בין כנסת ישראל לארץ ישראל, הוא קשר חיים בכל עת. זה דווקא על הקשר הזה שמר"ן הראי"ה קוק פותח את ספרו אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו רוחני. א"י היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. ארץ ישראל אינה רק ארץ כמו שוויץ או ארצות הברית, אלא מקור החיים שלנו היא זאת שמזינה אותנו.

רגילים לשמוע, שרק כשנשואים, ומבינים את מהותה של אהבה בין איש לאשתו אז אפשר להבין באמת מה זאת אהבת ה'. לענ"ד גם האהבה כלפי א"י מוצרכת כדי להבין אהבת ה', כי א"י היא המקום שחפץ בהקב"ה שנדור עליו (הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים על מנת להפזר באומות העולם), ורק עליה יכולים לקיים את רוצנו במלואו ולקבל עול מלכותו בצורה מלאה, כפי שמצינו אצל חז"ל (כתובות קי"א:): “כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחו"ך דומה כמי שאין לו אלו-ה”.

שנזכה לדעת לעבוד על שלוש הקשרים האלה על מנת להידבק בהם,

שבת שלום