דבר תורה על פרשת משפטים

בס"ד

דבר תורה לפרשת משפטים

בפרשתנו אנחנו קוראים את דיני החובל: “עין תחת עין, שן תחת שן, יש תחת יד, רגל תחת רגל. כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה” (שמות כא, כד-כה). משמע מהפסוקים האלה שאם בן אדם חובל בחברו ומוציא לו את העין, אז היינו צריכים להוציא גם את העין של החובל.

אומנם במציאות לא כך אנו נוהגים. חז"ל (ב"ק פד.) למדו שהכוונה של תורה איננה כפשוטה "עין תחת עין", אלא לשלם תשלומים לנחבל. נשאלת השאלה למה כתוב בתורה "עין תחת עין" ולא "ממון תחת עין" כפי שאנחנו נוהגים למעשה.

המשנה הראשנה במסכת אבות אומרת: “משה קיבל תורה מסיני”. כשמשה רבנו קיבל את התורה, הוא לא רק קיבל את התורה שבכתב אלא גם את התורה שבעל פה, שתיהן ביחד. הוא ידע את כל המצות והלכות. “ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם” (שם, כד, יב). חז"ל (ברכות ה.) מפרשים ש"לוחות האבן" הן עשרת הדברות, "התורה" – המקרא, "המצוה" – המשנה, "אשר כתבתי" – נביאים וכתובים ו"להורותם" – זה הגמרא. התורה שבעל פה אינה פירוש על תורה שבכתב אלא חלק בלתי נפרד מאותה התורה. הרב צבי יהודה זצ"ל אומר ש"חיי עולם שנטע בתוכנו" זה תורה שבעל פה שלומדים וחוזרים עליה עד בלי סוף - “עץ חיים היא למחזקים בה ותומכיה מאושר”. ככל שבן אדם – וכל כלל ישראל - לומד אותה היא גודלת כמו עץ שצומח.

הרב מסביר עיקבות הגמרא והזוהר: “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך” (משלי א,ח). הקב"ה וכנסת ישראל נקראים אבא ואימא (ברכות לה:). אביך זה הקב"ה ותורה שבכתב. אימך זאת כנסת ישראל ותורה שבעל פה. בעל ואשה הם אחד, אין מחלוקת ביניהם אלא שלום בית. פתאום הבן לא מתנהג כראוי ואביו לוקח רצועה להלקותו – קופצת מיד האימא שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא ואומרת: “חכה! נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את עניינים החינוכיים שבבית”. למעשה, הרצון של האבא לא היה להכות אלא רק לאיים. ולכן כתוב בתורה "עין תחת עין": לחבול את השני היא עבירה חמורה ביותר,ומין הדין היה ראויה להוציא את העין של החובל בעין חברו – מידה כנגד מידה. זאת הדרך היחידה כך שהוא יבין איזה נזק הוא גרם לשני. אבל במציאות הוא משלם, נותנים לא אפשרות לכפר את מעשיו.

עוד פירוש נוסף המשלים הוא פירוש של המהר"ל (גור אריה, סוף פרשת אמור): כתוב בתורה "עין תחת עין" להראות שלמרות שהוא שילם לנחבל, עדיין יהיה חייב לו עיין, כי כל הכסף שבעולם לא יחזיר את עינו. עד שהנחבל יסלח לו, עוונו לא יכופר.

שנזכה תמיד לאהוב את השני ושלא ניתקע בדינים אלו.

שבת שלום!

בס"ד                                                                                                     לע"נ של הרב יוסף בן אברהם

דבר תורה לפרשת יתרו

בפרשתנו אנחנו פוגשים את מתן התורה ועשרת הדברות. הדיבור הראשון ”אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” (שמות כ, ב), הוא הציווי להאמין בקב"ה. הרמב"ם בספר המצוות מונה אותו כמצווה הראשונה: “היא הציווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש - שם (הכוונה שהוא נמצא בכל מקום) - עילה וסיבה, הוא פועל לכל הנמצאות” (ספר המצוות, מצות עשה א’). הרמב"ם גם פותח את חיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" בהלכות יסודי התורה העוסקות באמונה, להראות לנו, לע"ד, שהאמונה היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שבלעדיה התורה לא יכולה להתקיים.

באור היסוד הזה, יש לשאול למה הקב"ה בחר להציג את עצמו כה’ המוציא את עם ישראל מארץ ישראל ולא כה’ שברא את העולם. אכן, אם האמונה - שפותחת את מתן התורה - היא יסוד היסודות, היה ראוי לקשר את מתן תורה לבריאת העולם שהיא בעצם היסוד ממנו הכל התחיל, הבריאה מ"אין" ל"יש”. ועוד אפשר לחזק את השאלה ע"י המדרש (ב"ר א,א) האומר שבשביל התורה הקב"ה ברא את העולם, וגם ע"י האגדה המפורסמת במסכת שבת (פח.): “ואמר להם (הקב"ה): אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”. אנחנו רואים מכאן שמתן התורה היא המטרה של מעשה בראשית. ולכן יש צד לחשוב שהיה יותר נכון שהקב"ה מציג את עצמו כה’ שברא את העולם!

הרבה מחכמי ישראל עסקו בשאלה הזאת ובמיוחד ר’ יהודה הלוי: בפירושו על עשרת הדברות, אבן עזרא מעיד שריה"ל שאל אותו את השאלה הזאת, והשיב שמפני שהרבה מהעם לא היו בעלי אמונה חזקה, היה יותר קל להאמין בה’ שהוציא אותם מארץ מצרים באותות ומופתים שהם ראו מאשר בה’ שברא את העולם שאינם יכולים להעיד עליו. הרי שלפי דעתו, מפני חולשת העם הקב"ה נאלץ להציג את עצמו כך.

אבל בכוזרי (שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו, לפי הגר"א), ריה"ל עונה תשובה אחרת: הוא מביא את המשל של מלך הודו (שהיה אז הקצה השני של העולם) שאומרים עליו שהוא מלך טוב, איש חסד ושראוי לרוממו. האם אנחנו חייבים להאמין בו? הרי, זאת רק שמועה, אפשר שהוא לא קיים, אפשר שהוא קיים אבל שהוא אינו צדיק, מי אומר שהשמועה נכונה? אבל אם אותו מלך שולח מלאכים בידם כתבים מפורסמים שבאים ממלך הודו, רפואות הרופאות מכל חולי... אז לא ניתן להמחיש את קיומו וצדקתו של מלך הודו. וכן אותו דבר במעמד הר סיני: הקב"ה מציג את עצמו כה’ שהוציא אותם מארץ מצרים, לא בלית ברירה בגלל שהעם לא יכול להגיע לאמונה בזכות שכלם כפי שסובר אבן עזרא, אלא כי כל העם ראו את אותותיו ומופתיו וכי אכפת לו מהעם (לפי הביטוי של הרב חנן פורת זצ"ל) וזה המסר שנמסר מדור לדור מאב לבן: לא רק שהקב"ה קיים אלא שהוא גם פועל למעננו.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת בשלח

בס"ד

דבר תורה לפרשת בשלח

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה של הרב קרוב"

בפרשתנו עם ישראל עד לנסי נסים, כמו קריעת ים סוף והורדת המן. כיצד ניתן להסביר שעם ישראל רואה כ"כ הרבה נסים ועם כל זה לא מאמין בקב"ה ובמשה עבדו? וכיצד ניתן להסביר שאחרי שכל העם רואים את יד ה’ במכות ועמוד הענן מלווה אותם, ואחרי כל זה הם פתאום מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם? איפה הביטחון בה'’?

אפילו בדורנו, אלפים שנה אחרי יציאת מצרים השאלה הזאת עומדת: הקב"ה החזיר אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה לארץ ישראל, ואנו מפחדים מה- "מה יגידו" של המדינות האחרות. על זה יש משפט האומר שקשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים מאשר להוציא את היהודים מהגלות – ניסוח חדש למה שאומר ר’ אבן עזרא על פרשתנו: "וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?". כשאדם – או עם – מתרגל למצב של שפלות, למצב בו הקיום שלו תלוי באחרים, קשה לו מאוד לתפוס את עצמו כבן חורין. שיעבוד מצרים השפיעה על הנפש של בני ישראל באותו אופן שאלפיים שנות גלות משפיעים עלינו.

זה מאוד נדיר שהקב"ה משנה את סדרי בראשית ומתגלה בניסים גלויים, אך ביציאת מצריים הקב"ה הרבה בנסים גלויים. ריה"ל בכוזרי (מאמר שני, סוף פיסקה ב’) מסביר שזה דווקא מפני שהיה לע"י ספק באמונה שהקב"ה עשה להם ניסים, בניגוד לאבות – שהקב"ה לא עשה להם נסים – והם האמינו בה’ בלב שלם.

ובכן המטרה של הניסים היא לחזק את האדם באמונה: אחת המשמעויות של המילה נס, זה דגל גבוה כפי שקוראים בפרשת חוקת "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי” (במדבר כא, ח). על הפסוק הזה, מסבירים במסכת ראש השנה (משנה ח, פרק ג), שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, הם משעבדים את לבם לאבינו שבשמיים. מצב האמונה של העם היה כ"כ ירוד – מעין פיקוח נפש הדוחה את השבת – ולכן הקב"ה נאלץ לעשות נסים כמו קריעת ים סוף והורדת המן.

בסוף פרשתנו, במלחמת עמלק, אנו רואים הנהגה אלוקית שונה: אין ניסים גלויים, אלא רואים את העם יוצא להילחם: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות יז, יא). הנס כאן (מלשון דגל) הוא משה רבנו: היו מסתכלים על ידיו למעלה ומפנים את לבם לאבינו שבשמיים ומנצחים במלחמה.

ישנה מחלוקת מפורסמת על איך ייבנה בית המקדש: רש"י סובר שהוא ירד שלם ומשוכלל מן השמיים והרמב"ם סובר שהוא ייבנה בידי אדם. הרב אביגדור נבנצל שליט"א מתרץ בצורה מפתיעה: אם ישראל זכו יש נחת לקב"ה במעשה ידיהם, ייבנה בידיים שלמטה ואם לא זכו אז הוא ייבנה בידי שמיים. אם ישראל לא זכו, אמונתנו ומעשינו ירודים אז בהגיע קץ הימים, לא תהיה ברירה אחרת לקב"ה מלהתגלות ולבנותו בעצמו. אבל אם ישראל זכו שזה אומר שאם הצלחנו להגיע לאמונה שלמה של האבות, ו ואםמעשנו ראויים אז עצם מעשה ידיהם של הצדיקים ישקף למטה מעשה ידיו של הקב"ה למעלה.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת בא

בס"ד

דבר תורה לפרשת בא

בפרשה שלנו אנחנו מצווים על קידוש החודש: “החודש הזה לכם ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחודשי השנה” (שמות יב, ב). מה כ"כ מיוחד במצוות קידוש החודש להיות המצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל? ולמה הקב"ה ציווה את עם ישראל לקדש את החודש אפילו לפני יציאת מצרים?

כידוע במצרים היינו עבדים. לעבד אין מושג של זמן: בכל עת שהיא, רבו יכול לקרוא לעבדו ולצוותו לעשות מלאכה, אפילו באמצע הלילה. וגם כשהעד מתבטל, הוא לא יכול לנצל את זמנו כראוי, משום שרבו תמיד יכול לקרוא לו.

מה שמיוחד בקביעות החודש הוא שנעשה ע"י בני אדם. עדים צריכים להגיע לבית הדין להעיד, ורק אחר כך הדיינים יכולים לקדש אותו. גם ביכולתם של הדיינים, לדחות את העדויות אפילו כשכולם ראו את הלבנה בחידושה! המצווה הזאת באה ללמד אותנו על החשיבות לשלוט על הזמן! וזה כל המושג של חרות: בני חורין הם אלה שיודעים לשלוט על הזמן.

כשבן חורין עובד, זה שברצון הוא מקדיש את זמנו לעבודתו. השם עבודה הוא גם השם שניתן בפרשתנו לקרבן פסח: “ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה” (שם יג, ה). ככל שאנו שועבדנו לפרעה, לא יכולנו להיות עבדי ה’. במסכת מגילה שואלים למה לא אומרים את ההלל בפורים: אחד התירוצים הוא שהיהודים היו בשושן והיו עבדי אחשורוש ולא עבדי ה’. כדי לעבוד את הקב"ה אנחנו מחויבים להיות חופשים.

בהגדה של פסח, הבן הרשע שואל: “מה העבודה הזאת לכם?”. במילים פשוטות: “מה השטויות האלה?! למה אני צריך את כל זה כדי להיות חופשי?” - הוא לא מבין מה הוא מושג של חופשיות. בשבילו, חופשיות זאת הפקרות, לעשות כל מה שחפץ ביקרו. הרב בוצ’קו מסביר בתשובות שנתנה לרשע בהגדה ש"ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל": עצמו - זה הקב"ה (עקבות רש”י בגיטין נו:) - כפר בעיקר. הוא לא הבין שמטרת יציאת מצרים זאת "העבודה הזאת", לעבוד את השם, כפי שמסביר אבן עזרא על הפסוק “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” (שמות יג, ח): בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצות, ולא לאכול חמץ שהוא תחילת המצוות, הוציא אותנו הקב"ה ממצרים. זאת עצם יציאת מצרים – להיות עם חופשי - שמאפשר לנו לקבל את התורה ולקיים מצוות - “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה’ אלוקיכם” (במדבר טו, מא). קרבן פסח הוא גם המצוות עשה היחידה עם ברית מילה שהעובר עליהן חייב כרת. אם לא מבינים מה זאת חופשיות אז מוטב שלא יצאנו ממצרים.

והלקח לזמננו: אנחנו חיים בחברה שדורשת מאתנו הרבה. צריכים לעבוד ולהתפרנס – ויש בזה מצווה גדולה. אבל, בקלות האדם הופך להיות עבד עבודה. חובתנו לדעת שהעיקר זה לעבוד את ה’, ולהבין שהפרנסה זאת דרך להתקיים, אבל המטרה היא לעבוד את ה’ ובכך חשוב מאוד לשלוט על זמננו, ולקבוע עתים לתורה. בכך האדם הופך להיות עבד ה’ אמיתי.

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של שלמה בן מרדכי ישראל ז"ל

דבר תורה לפרשת וארא

מבוסס על "אחים – גם יחד" של הרב חנן פורת זצ"ל

על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" שבתהלים (קל"ג, א), המדרש מסביר: “אחים גם יחד” - זה משה ואהרן!

לכל אורך ספר בראשית אנחנו עדים לסכסוכים בין אחים, רק בסופו של הספר אפרים ומנשה (בני יוסף) מראים שאפשר לשני אחים לחיות בלי סכסוך. אבל, יותר מכל אחים אחרים, משה ואהרן מראים מה זאת אחווה אמיתית.

כשבפתח פרשתנו הקב"ה אומר למשה לדבר אל פרעה, משה מגיב: “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים” (שמות ו, יב). על הפסוק הזה דורש ר’ ישמעאל בשמות רבה: “זה אחד מעשרה קלין וחמורין שבתורה”. משמע, משה סובר שמכיוון שבני ישראל לא שמעו אליו, אז קל וחומר שפרעה לא ישמע לו. אבל, הקל וחומר הזה, לא ברור: התורה מסבירה למה העם לא שמע לקול משה: “מקוצר רוח ומעבודה קשה” (שם שם, ט), פרעה לא נמצא בשעבוד, כך שהקל וחומר לא עומד. כדי להבין את הקו"ח הזה, יש להתמקד על הפגם של משה: “ואני ערל שפתיים”. יש המסבירים (ר’ אברהם אבן עזרא) שמדובר על פגם גנטי, ואחרים המסבירים שמשה אינו בקי בשפת מצריים (רשב"ם). אומנם יש עוד דעה: לפי המהר"ל (חידושי אגדות הש"ס נדרים) משה לא היה מסוגל לגשר בין השגותיו העליונות לבין יכולתו להוריד אותן ולתרגמן לשפת אמת. במילים פשוטות הוא לא היה מסוגל להעביר את המסר שלו בשפת העם. דעת המהר"ל, גם מסבירה יפה את הקו"ח של ר’ ישמעאל: אם עם ישראל בהיותו בשעבוד שהוא מזרע אבות היה אמור להבין מסר יותר עליון ורוחני ולא הבין את משה, קו"ח שגם פרעה, שבכלל לא קשור לעם ישראל, לא יבין.

לאור ההסבר הזה, מובן היטב תפקידו של אהרן: “ויאמר ה’ אל משה: ראה נתתיך אלוקים לפרעה ואהרן יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה” (שם, ז, א-ב). אונקלוס מתרגם "יהיה נביאך" ב"יהי מתורגמך". בעצם, אהרן מתרגם את דברי משה לשפה בגובה העיניים המובנת ע"י פרעה. וזה הכישרון של אהרן: יש לו את היכולת להסביר רעיונות עליונים לדיבור פשוט המובן ע"י כל אחד לפי מעלתו. לאהרן היתה קירבה לא רק לכל כלל ישראל אלא גם לכל פרט ופרט שבו ויכולת לדבר איתו עם המילים המתאימות לו ביותר.

ואכן בסיום פרשת הייחוסים אנחנו קוראים: “הוא אהרן ומשה אשר אצר ה’ להם...הוא משה ואהרן” (שם, ו, כו-כז). התורה משתמשת ב"הוא" – לשון יחיד – לתאר את שניהם. פעם כתוב אהרן ומשה ופעם כתוב משה ואהרן, להראות לנו, כפי שמסביר רש"י, שהם שקולים כאחד. וזאת אחווה אמתית: שניהם יודעים עד כמה שניהם נזקקים ומשלימים אחד לשני כדי לקיים את שליחותם.

שנזכה לאחווה אמתית בכל עם ישראל בקרוב ובמהרה,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שמות

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א

בפרשתנו אנחנו לומדים הרבה על הגבורה: דוגמא לכך זאת הנשים היולדות למרות הגזרה והקושי שזה גורם, ואפילו מרבות בילדים: חז"ל מספרים שהיו שישה תינוקות בכרס אחד.

אבל בלי שום ספק, הדוגמא של גבורה ניתנת ע"י משה רבנו. משה רבנו שאינו יכול להתאפק כשהוא רואה מצרי שמכה יהודי.

כתובה במסכת נדרים (לח.) שהגבורה היא אחת מארבע התכונות שאין הקב"ה משרה את שכינתו על האדם אם אינן מצויות בו. אמירה זאת מפתיעה ביותר: מה הקשר בין הרוחניות של האדם לגבורה?

בדרך כלל מתייחסים לגבורה כגבורת מלחמה, אבל תכונת הגבורה לא מצומצמת רק לשדה הקרב אלא לכל החיים: כפי שחז"ל אומרים באבות (ד,א), איזהו גיבור? הכובש את יצרו. לפי חז"ל בן אדם שמסוגל להתמודד עם יצריו הוא נקרא גיבור, מכאן אנחנו רואים שלא חייבים להיות חייל בשדה הקרב כדי להיות גיבור, אלא שהחיים הם בעצמם שדה קרב בהם אדם יכול לבטא את גבורתו: בן אדם שיודע מה מטרתו בחיים, ומשקיע כדי להגשים אותה אז הוא גיבור, בניגוד לבן אדם שאינו יודע למה הוא חיי ומקדיש מרץ רב לדברים שוליים שלא מובלים אותו לשום מקום.

הרב קוק במוסר אביך מסביר שהגבורה החיובית הזאת היא גבורת הנפש שהיא מצטרכת לכל קניין השלמות, בין בפרט ובים בכלל, ומעטים הם הקונים אותה על טהרתה: המידה הזאת גם מצרנית למדות רעות כמו הכעס, הגאווה או הנקימה.

וזה דווקא ממשה רבנו שאנחנו לומדים על מידת הגבורה הזאת: משה היה רועה צאן... במדרש רבה מוסבר איך הוא רדף אחרי גדי קטן והרכיבו על כתפיו כדי להחזירו לעדר: איך ייתכן שהמנהיג הגדול של עם ישראל כ"כ שפל עד כדי כך שהוא סוחב על כתפיו גדי חלש? משה רבנו בא ללמד אותנו שמנהיג צריך להיות ענו מאוד ובעל אהבת הבריאה גדולה.

המוטיבציה של מנהיג אמתי אינה כבוד ותאוות השלטון, אלא רצון לשרת את העם ובשביל ולהטיבו זה הוא צריך להיות רגיש לצורך וקשיים של האנשים. וזה משה רבנו.

לאור ההסבר הזה, אפשר להבין את התגובה של משה רבנו אחרי שהוא דבר עם פרעה: “וישב משה אל ה ויאמר: ה’ למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?” (שמות ה, כב). ר’ עקיבא בשמות רבה מסביר את תגובת משה: כך אומר משה להקב"ה: “יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה וכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין”.

משה לא חושש ביכולת של הקב"ה לגאול את העם, אלא הוא לא סובל שילדים קטנים נהרגים יום אחר יום באכזריות רבה. ועונה הקב"ה: “עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו”. עתה – עכשיו הגיעה הזמן של הגאולה!

שבת שלום