בס"ד

דבר תורה לפרשת נח

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

בסוף פרשתנו אנחנו קוראים את פירוט צאצאי נח שהם בעצם השורשים של שבעים אומות העולם, גם קוראים את סיפור מגדל בבל ואת בירור משפחת אברהם אבינו מתוך שאר האנושות. יש לשאול מה הקשר בין כל המאורעות האלה.

בתחילת סיפור מגדל בבל אנחנו קוראים: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית יא, א). קודם לכך, בפירוט משפחות בני יפת, אנחנו קוראים: “מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחתם בגויהם” (בראשית י, ה). מחד גיסא התורה מדברת על שפה אחת ומאידך גיסא על לשונות רבים. מה התורה באה ללמד אותנו?

יש הבדל מהותי בין שפה ללשון. השפה היא איבר חיצוני של הגוף בניגוד ללשון שנמצא בפנים. השפה היא הביטוי החיצוני והלשון התוכן הפנימי. ההבדל בין העמים אינו רק נמצא בשפה המדוברת אלא בעיקר בתרבות, אופו ומנטליות שלהם. לדבר על שפה אחת, זה להתמקד על אחדות חיצונית בלי להתחשב בתוכן הפנימי של העמים, מה שמסוכן מאוד, כי לכל עם יש מהות שונה.

בסיפור מגדל בבל, מטרתם של כל בוניו היה "לעשות לנו שם". הכבוד היה מה שעניין אותם. אין יקום באחדות המבוססת רק על תוכן חיצוני. (דרך אגב גם בפסיקת הלכה יש כלל שאומר שאין הלכה כשיטה: שיטה היא קיבוץ של רבנים הסוברים כלל אחד, אבל לכולם הכלל מתבטא על דבר אחר, ואין הלה כאף אחד מהם.). אחדות כזאת מסוכנת, כי היא לא מבוססת על רעיון פנימי נשגב אלא רק על תוכן חיצוני כמו כבוד או שנאה.

יש לכל אומה ואומה את המהות שלה, והשאיפות שלנו היא הבנייה האיכותית המבוססת על ערכים ומוסר. מהפיצול הלאומי אנחנו רוצים אנושות אחת המבוססת על דברים הטובים של כל אומה ואומה.

אומנם ישנה אומה אחת שאינה דומה לחברותיה: האומה הישראלית. “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה” (בראשית יב, א-ב). בניגוד לאנשי לאנשי דור הפלגה שכוונתם הייתה - "לעשות לנו שם" – הכבוד שלהם, ה’ בוחר באברהם אבינו למען האנושות: “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (שם שם, ג). בניגוד לאומות האחרות, מה שמאחד אותנו זה לא המנטליות, והמוצא שלנו -“לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”- אלא מהותנו - ”אל הארץ אשר אראך”: אנחנו עם ה’, העם של התורה והנבואה. עם ישראל הוא שלב נוסף בתהליך בריאת העולם. העם של ההתקשרות בין הקב"ה לאנושות כולה. מכאן והלאה, התורה רק מדברת על היצירת עם ישראל והיעוד שלנו.

שבת שלום וחודש טוב!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בראשית

כתוב במסכת אבות (ה,א): “בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להיבראות”? הקב"ה יכול לעשות את הכל. נשאלת השלמה למה הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות אם הוא היה יכול לברוא אותו במאמר אחד? המשנה עונה: ”להיפרע מן הרשעים שמאבידין את העולם שברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שברא בעשרה מאמרות”.

העולם נברא בהדרגה: שישה ימים, אחד אחרי השני. מתחילים עם בריאת שמיים וארץ ביום הראשון עד בריאת האדם ביום השישי. ביום השביעי שבת הקב"ה: העולם נברא! לעומת זאת העשייה ממשיכה, והאדם הוא מוביל את העשייה: במדרש תנחומא נשאל לר’ עקיבא מה יותר נאים? מעשי הקב"ה ומעשי אדם בשר ודם? ר’ עקיבא עונה: מעשי אדם, והביא שיבולים וגלוסקאות: אלו מעשי ה’, ואלו מעשה אדם. וגם בברית מילה: מוהלים את התינוק הרך ומשלימים בכך את בריאת ה’. הכוונה אינה שהקב"ה בורא דברים שאינם מושלמים אלא הוא חפץ שהאדם יהיה שותף במעשיו.

ישנה מחלוקת (חגיגה יב.) מפורסמת בין ב"ה לב"ש: מה נברא תחילה: השמיים או הארץ? בית שמאי סוברים השמיים כי כתוב: “בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ” (בראשית א,א), ובית הילל סוברים הארץ כי כתוב: “ביום עשות ה’ אלוקים ארץ ושמיים” (בראשית ב,ד). וחכמים סוברים ששניהם נבראו ביחד. בית הילל מסתכלים על העשייה, על היציאה מהכח אל הפועל: לשיטתם, להגיד ששמיים קדמו לארץ, זה כמו לבנות עלייה לפני בניית הבית. בית שמאי מסתכלים על הרעיון, על המחשבה. שהארץ קדמה לשמיים זה כמו לעשות שרפרף לפני כיסא. לפי שיטת חכמים שנהם נבראו ביחד: היציאה מהכח אל הפועל נמצאת כבר במחשבה ההתחלתית. כשהקב"ה ברא את העולם היה בתכנון הדברים שהאדם במעשיו יהיה שותף בבריאה: הוא לא רק ברא טבע במוציא שיבולי חיטים, אלא גם כל עשר המלאכות המסובכות המאפשרות לאדם לאפות לחם.

אפשר להגיד שאנחנו ממשיכים את המאמר העשירי: “נעשה אדם” (בראשית א, כו). כל אחד מאיתנו נושא את האחראיות של להמשיך את בריאת העולם, לתקן אותו ולהמשיך אותו. המהר"ל בדרך החיים (פירוש המהר"ל על מסכת אבות) מסביר שהמספר עשר הוא המספר השייך לקדושה (צריכים עשרה גברים כדי להתפלל תפילה בציבור ולהגיד קדיש). בזכות המאמר האחרון, שבו האדם גם שותף כל המאמרים הקודמים מקבלים את ערכם.

ולכן כשרשע עושה את מעשיו הרעים הוא מקלקל את העולם שה’ ברא בשבילו. בגלל מעשיו הוא נעשה שותף רע ומקלקל את כל הקדושה של בריאת העולם. אבל כשבן אדם עושה דברים טובים, מעשיו מקדשים את כל העולם.

שנזכה להיות צדיקים המקדשים את עולם בכל מעשינו,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת נצבים וילך

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

עוד כמה ימים אחדים ונחגוג את ראש השנה. כבר כמעט חודש שאומרים את הסליחות. שנה אחרי שנה כל התהליך הזה חוזר על עצמו, מבטיחים שנשתפר ולא תמיד מקיימים. קיימת התחושה שכל הסליחות ומערכת הימים הנוראים אינם אלא הצגה. ננסה להבין יותר את משמעותו של התקופה הזאת...

בראש השנה, בפיוט שנכתב לזכרו של רבי אמנון, אנחנו אומרים: ”ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”. מה כ"כ מיוחד בתשובה, בתפילה ובצדקה שכוחן מסוגל להעביר את רוע הגזרה?

הצדקה מייצגת את היחס בין אדם לחברו. מצוות צדקה אינה זריקת כמה מטבעות בצורה קרה. צדקה היא חינוך הלב לנתינה. לדעת לתת בלב שלם!

התפילה מייצגת היחס בין אדם לעצמו. אומנם מתפללים לה’, אבל עיקר התפילה היא העבודה שבלב. תפילה אינה דיבור בעלמא, אלא עבודה שמטרתה לגרום שינוי אצל הבן אדם ולהפוך אותו לבן אדם אחר, לבן אדם יותר טוב.

והתשובה מייצגת את היחס בין אדם לבראו. בדומה לצדקה ולתפילה, תשובה אינה שינוי חיצוני: זקן או כובע, אפילו בנוגע לקיום המצוות המצוות. התשובה היא קודם כל שינוי פנימי.

ולכן, כאשר בן אדם חוזר בתשובה, מתפלל בכל לבו ונותן צדקה מתוך אהבת החסד הוא נהפך לבן אדם חדש שרמתו עליונה בלי שום קשר למי שנגזר עליו גזר הדין.

אצל הנוצרים מספיק לחוטא להתוודא מול כומר. אצלנו הווידוי המילולי הוא רק חלק מהתשובה שעיקרה הוא השינוי הפנימי הגורם לשיפור מעשי הבן אדם. הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם” (ב,ב). מכאן, שהתשובה אינה רק התחרטות על העבר אלא גם קבלה לשינוי לעתיד.

אנחנו יודעים שטבעו של האדם כבד מאוד. כוח רב נדרש כך שאדם ישתנה אפילו קצת. איפה אדם יכול למצוא את הכוח הנדרש להשתנות? כתוב בפרשתנו על מצוות התשובה: ”כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” (דברים ל, יא). הקב"ה שם באנושות את תקוות הבריאה, ועם ישראל יושב בראשה. הקב"ה שם בתוכנו כח גדול להשתנות לטובה. הכח הזה נמצא תחת הרבה קליפות, וצריכים לעמל רב כדי להשתמש בכח הזה "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה,ז) אבל במשימה הזאת הקב"ה מסייע לנו: “פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות בו” (ילקוט שמעוני יתרו, רפט). כדי להצליח בזה, חובה על האדם לגלות את פנימיותו ולעבוד עליה בכל כחו.

יהי רצון שנדע לנצל את ימי הסליחות והימים הנוראים כדי לעבוד על הפנימיות שלנו, שנבין שיש בתקופה הזאת כוחה עצום להשתפר ולשוב אל ה’.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!

בס"ד

דבר תורה לפרשת כי תבא

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרבה זאב קרוב שליט"א

בפרשתנו מופיעה פרשת הקללות. הקללות הקשות והנוראות האלו כבר התקיימו בהיסטוריה שלנו: הרמב"ן מסביר שרובן ככולן התקיימו בבית שני, וגם בהיסטוריה הלא רחוקה שלנו, הרבה מהצרות יכולות להתאים למה שכתוב בקללות. לצערנו, אמונתם של רבים מאיתנו נחלשה מפאת הצרות, ותמיד נשאלת את אותה השאלה: כיצד ייתכן שיש בורא ומנהיג לעולם והוא אינו מונע רע שכזה? אפשר עוד לחזק את השאלה בזה שהקב"ה הוא רחמן: “ורחמיו על כל מעשיו” (תהלים קמה ,ט). איך ייתכן שיש מציאות של רע בעולם?

ראשית לכל דבר, חשוב להבין שהרע אינו מקרה. הרמב"ם בהלכות תעניות כותב: “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. ” (הלכות תעניות א, ג). זוהי דרך אכזריות, לחשוב שהאדם מושלם ושהאדם זך לצרות הנופלות עליו.

שנית, הקב"ה ברא ומנהיג את עולמו, וזה גם כולל בריאת הרע: “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה” (ישעיהו מה,ז). ואכן, אנחנו רואים שבתורה קיימת מציאות כזאת: בימי נח כל העולם נחרב פרט למשפחה אחת, במכת חושך ארבע מחמישה של עם ישראל נהרגו...

ולכן איש אמונה לא צריך להיות מופתע ממציאות הרע ומהצרות, אלא הוא צריך לדעת איך להגיב עליהן.

ולכן, מכיוון שמקורו של הרע מהקב"ה, זה ברור שהוא אינו מקרי. הקב"ה ברא את העולם לשם תכלית אחת, ויש לרע מקום בתכלית הזאת. הרבה פעמים ייסורים באים לכוון אותנו לדרך נכונה: “כי כאשר ייסר איש את בנו, ה’ מיסרך” (דברים ח,ה). העולם בנוי כזה, שהטוב צומח מהקשיים, שהאור מופיע אחרי החושך. בדרך כלל דברים שהאדם מתקשה לבנות מחזיקים מעמד זמן רב, כי הקשיים, והרע הם חלק מבנייתו. הקב"ה הוא טוב, ולכן כל הרע שהקב"ה מפיל עלינו מטרתו להטיב את הבן אדם. ועל זה אנחנו מצווים לברך: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטוב” (ברכות פ"ט מ"ה).

מציאות הרע אינה באה רק כתוצאה של חטאים, אלא היא יותר עמוקה מזה. הרע קיים כדי להשלים את האדם ואת העולם. הן כי הוא חטא, והן כי האדם או העולם יכולים להגיע למדרגה יותר גבוהה מהמדרגה בהם הם עכשיו. במסכת יבמות (סד ע”א), הגמרא שואלת למה אבותינו היו עקורים ועונה כי הקב"ה מתאווה לתפילה של צדיקים. היה צורך של תפילה שאפשר לספק רק בזכות תפילתם של צדיקים.

נחזור לפרשתנו: כתוב שהקללות תבאנה עלינו “תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה ובטוב לבב מרב כל” (דברים כח, מז). יש לשמחה מקום עיקרי בעבודת ה’. בניגוד למה שיכולים לחשוב, שמחה אינה מין הרגשה חיצונית אלא פנימית ביותר: השמחה נובעת מהביטחון בה’, מהידיעה ש"טוב ה’ לכל", שכל מה קורה הוא לטובה. שיש מטרה לכל רע ושבזכותו אנחנו לומדים, משתפרים ובונים את העתיד.

חז"ל אמרו על תקופת בואו המשיח שהיא מלאה קשיים וייסורים. “חבלי משיח” מתארים מצב של סבל לא רק פיזי אלא גם רוחני. במאה השנים האחרונות, חווינו שואה שבה נהרגו שש מאוד ריבוא מאחינו. בניסי נסים חזרנו לארצנו, וכל יום אנחנו פוגשים חילול ה’. לא תמיד מבינים למה כל זה קורה, אלא צריכים להאמין שגם לזה היה חלק בבנית הטוב ובביאת המשיח. יום אחד הכל יהיה ברור, נבין את מקומן שכל המאורעות האלה.

שנזכה בקרוב,

שבת שלום! 

בס"ד

דבר תורה לפרשת כי תצא

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

יש מלחמות בעולם. החיילים עוסקים בדבר ירוד מאוד שהוא שפיכות דמים. ידוע עד כמה אווירת הצבא גסה, ואין בה מקום למוסר כפי שמתאר הרמב"ן: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב” (רמב"ן על דברים כג, י).

לעומת זאת, לא כמו כל צבא הוא צבא ישראל: “כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע” (דברים כג, י). לא בגלל שיוצאים למלחמה הדלת פתוחה לעבור על עבירות. קדושתה של מחנה צבאי דומה ברמתה לרמה של קדושה בבית הכנסת: “כי ה’ אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” (שם שם, טו). מהפסוק הזה חז"ל לומדים על הנקיות של המקום בו האדם מתפלל ועוסק בדבר תורה. איך ייתכן שמחנה צבאי שהוא לכאורה ההפך הגמור של הקדושה הופך למקום קדוש?

כשעם ישראל נלחם זה לשם ה’, נלחמים על האמת והצדק האלוקי, כפי שאומרת המשנה במסכת סוטה על הנאום של הכהן המשיח לפני הקרב: “הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום” (סוטה ח,א). וגם הרמב"ם כותב: “ומאחר שייכנס בקשרי מלחמה יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה’ הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה” (הלכות מלכים ז,טו). הרב יעקב אריאל מסביר שההבטחה "שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה" מתייחסת גם במשמעות הנפשית ורוחנית, כשאדם נלחם בשם ה’, הוא לא ייפגע ברוחניות שלו מהצבא, הוא לא יתקלקל מהאווירה הכללית שיכולה להיות גסה ולא כשרה.

בצבא לא רק חשוב לדעת לאחוז את הנשק, אלא גם לטהר את הנשק. החייל צריך להיות מוכן, לבנות את עצמו, ללמוד בישיבה כדי לדעת מה מטרתו של הצבא והנשק שהוא אוחז בידו. חייל כזה שבא לצבא לשם שמיים, לא רק שהוא לא ייפגע אלא גם יחזק את הצבא, וגרום לטהרו ולקדשו.

גם בימינו, הדבר נכון מאוד. הדרך עוד ארוך מאוד עד שיהיה לנו צבא מתוקן ברוח התורה, אין שום ספק שצבא אינו מקומן של נשים. מעניין לראות שאונקלוס תרגם את הפסק ”לא יהיה כלי גבר על אשה” (דברים כב,ה) ב-. “לא יהי תקון זין דגבר על אתתא” שזה גם הדעה של ר’ אליעזר בן יעקב בגמרא שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה. לעומת זאת, אין שום ספק גם שהתרומה של תלמידי הישיבות הסדר שמתגייסים עוזרת המון לתת רוח כשר וטהר לצבא ולקיים את הכתוב “והיה מחנך קדוש”.

שבת שלום!