בס"ד

לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשת דברים

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

בספר שמות בתחילת נבואתו של משה, משה מעיד על עצמו ש“לא איש דבור אנוכי” (שמות ד,י). פתאום, בפרשתנו אנו רואים שמשה רבנו נהפך לאיש דיבור: “אלה הדברים אשר דבר משה” (דברים א,א) ועוד “דבר משה אל בני ישראל” (שם, ג). כל ספר דברים הוא בעצם דבור של משה רבנו. מה גרם למשה להיות פתאום איש דיבור דגול?

המדרש בדברים רבא שואל את אותה השאלה ומשיב: “כיוון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים” (דברים רבא א,א). לפי חז"ל זאת התורה שריפאה את משה ואפשרה לו להיות איש דיבור. עם זאת, נשאלת שאלה חדשה: כיצד רק עכשיו אחרי ארבעים שנים במדבר, יכולת הדיבור של משה נתגלתה ולא מיד אחרי מתן תורה?

כדי לענות לשאלה הזאת, יש להתבונן על מהות הדיבור. ידוע שהאדם הוא הנקרא "מדבר". התכונה המאפיינת את האדם זה הדיבור. דיבור זה לא רק אמצעי תקשורת, הרי גם בעלי חיים אחרים מתַקשרים בזכות העברת קול. הדיבור הוא היכולת לחבר בין העולם הפנימי הרוחני ואינסופי של האדם לעולם החיצוני המעשי והגשמי. ככל שהעולם הפנימי גדול אז יש קושי לבטאו בעולם הגשמי, כפי שמסביר הראי"ה קוק זצ"ל שאנשי מחשבה שאצלם המחשבה פועלת תדיר, בולעת את כישרון הדיבור (אורת הקודש ג'). למשה רבנו – איש האלוקים - היה עולם רוחני כה גבוה, שקשה היה לו להביא אותו לידי ביטוי בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שהתורה לא בשמיים היא. התורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לבני אדם בשר ודם. משה רבנו עולה להר סני לקבל את התורה ויורד איתה. החידוש הגדול של מתן תורה הוא שהתורה האלוקית והאינסופית שלנו שייכת לעולם הזה. התורה היא הדרך שבזכותה האדם יכול לתקשר עם העולם ממעל מתוך העולם הזה. ולכן, אחרי מתן תורה, יש אפשרות למשה להביא את עולמו הפנימי ורוחני לידי ביטוי בעולם הזה, מה שמסביר את כוונת חז"ל שבזכות התורה נתרפא לשונו של משה רבנו.

עדיין עומדת השאלה, כיצד רק עכשיו לפני כניסת הארץ נתגלה יכולת הדבור של משה רבנו. בכל אורך המשא במדבר, העם חיי במציאות על טבעית בה בכל יום מתרחשים נסים. אחרי שנכנסים לארץ המציאות הזאת אחרת. בארץ אנו חיים חיים יותר ארציים, יותר חומריים, יש צורך לעבוד את האדמה כדי לאכול. חי תורה הכרחים כדי להחיות במציאות החדשה הזאת, כדי לתקשר בין החומר לרוח. אומנם משה רבנו לא נכנס לארץ, אך יש צורך לדבור וללמד תורת ארץ ישראל. הרמב"ן בהקדמה לספר דברים, מסביר שהוא הספר של נוחלי ארץ ישראל, משנה תורה הוא חזרה על התורה לדור שייכנס לארץ. אלמלא היה משה מדברים אנשים בעם היו מחלקים בין תורת משה – במדבר לתורת הארץ. ולכן משה מדבר ומבהיר את דרכי קיום של התורה ושל העם בארץ ישראל.

שבת שלום!

בס"ד לע"נ של משה מנחם בן צדוק ז"ל

דבר תורה לפרשיות מטות מסעי

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

בסוף ספר במדבר – ספר הדרך שבין ארץ מצרים לארץ ישראל מופיע הביטוי של "דבקות" כדי לתאר הקשר בין האדם לארץ ישראל: “כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל” (במדבר לו, ז) ועוד: “כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל” (שם, ט). מה אנו לומדים מהביטוי הזה? לכאורה, ארץ ישראל אינה אלא אדמה, דומם ובמה שייך הביטוי "דבקות" בהתייחסות אליה?

הביטוי "דבקות" מופיע בתורה שלוש פעמים כדי לתאר קשרים מאוד מסוימים. נראה מה יתן ללמוד מההופעות האחרות מביטוינו ונפיק את לקחנו עבור יחסנו לארץ ישראל. הפעם הראשונה שביטוי מופיע זה בתחילת ספר בראשית: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב, כד). כאן הביטוי "דבקות" מתאר את החיבור הטהור בין איש לאשתו. רש"י מסביר ש"הוולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם – אחד". זה ברור שרש"י לא בא לתת לנו שיעור בביולוגיה, אלא אומר לנו דבר עמוק מאוד. הדבקות ביניהם אינה חיבור רגעי אלא היא הופכת אותם להוויה אחד לאורך כל החיים – הוולד הנולד.

הביטוי "דבקות" גם מופיע בספר דברים ביחס בינינו לרבש"ע: “את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע” (דברים י,כ). הקב"ה הנו המקור של כל חיים: “כי עמך מקור חיים, ואורך נראֶה אור” (תהלים לז, י). גם בדבקות בין אדם להקב”ה, הדבקות מבטאת קשר חיי שממנו האדם יונק את כל חיותו: “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד,ד). להידבק בהקב"ה זה להידבק ממקור החיים, וגם כאן הדבקות הזאת אינה רגעית אלא בכל אורך הזמן, כפי שמסביר הרמח"ל במסילת ישרים: “והנה תכלית המידה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה” (בביאור חלקי החסידות).

מהדבקות בין איש לאשתו ומהדבקות שבין אדם לבוראו, אנו לומדים שהדבקות היא קשר חיים לכל אורך הזמן. גם כך הוא הקשר בין כנסת ישראל לארץ ישראל, הוא קשר חיים בכל עת. זה דווקא על הקשר הזה שמר"ן הראי"ה קוק פותח את ספרו אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו רוחני. א"י היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. ארץ ישראל אינה רק ארץ כמו שוויץ או ארצות הברית, אלא מקור החיים שלנו היא זאת שמזינה אותנו.

רגילים לשמוע, שרק כשנשואים, ומבינים את מהותה של אהבה בין איש לאשתו אז אפשר להבין באמת מה זאת אהבת ה'. לענ"ד גם האהבה כלפי א"י מוצרכת כדי להבין אהבת ה', כי א"י היא המקום שחפץ בהקב"ה שנדור עליו (הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים על מנת להפזר באומות העולם), ורק עליה יכולים לקיים את רוצנו במלואו ולקבל עול מלכותו בצורה מלאה, כפי שמצינו אצל חז"ל (כתובות קי"א:): “כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלו-ה, וכל הדר בחו"ך דומה כמי שאין לו אלו-ה”.

שנזכה לדעת לעבוד על שלוש הקשרים האלה על מנת להידבק בהם,

שבת שלום 

בס"ד

דבר תורה לפרשת פינחס

מבוסס על שיחות הרב צבי יהודה

כשמסתכלים על תוכן פרשתנו אנחנו רואים הרבה פרשיות שונות שנראות ממש לא קשורות אחת לשניה: פרשת פינחס, הציווי להילחם נגד מדין, סמיכת יהושע ופרשת הקרבנות.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לדרוש על המיקום של הפרשיות, לפני שהוא דרש על הפרשיות עצמן. פרשת פינחס נמצאת בספר במדבר שהוא הספר הרביעי של התורה. חז"ל אמרו בנדרים ש"אלמלא חטאו ישראל, היו ניתנים להם חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שיש בו ערכה של א"י”. עניינם של חמישה חומשי תורה זה הקב"ה שבוחר בעם ישראל נותן לו את התורה (שהם בעצם קדמו את בריאת העולם). ספר יהושע הוא ספר כיבוש הארץ בו כל שבט נכנס לנחלתו וממש את תפקידו היחידותי המוצרך לכל עם ישראל.

ספר במדבר הוא הספר של המסע הגדול בתוך המדבר בו מתחרשים כל הסיבוכים גם פנימיים (עד פרשת קרח) וגם חיצוניים (עד פרשתנו). זה על סמך כל הסיבוכים האלה שהעם שעתיד לרכוש את הארץ נבנה. ביחס למעשה פינחס התורה מדגישה שהוא בא מתוך העדה : “וירא פינחס בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו” (במדבר כה,ז). הירושלמי מסביר שכוונת הביטוי מתוך העדה היא מתוך הסנהדרין. הוא היה כ"כ גדול וקדוש שכל מעשיו היו לשם שמיים ואך ורק התורה הניעה אותו.

גם בציווי על מלחמת מדין אנו רואים עיקר דומה: המילה צבא לא מתייחסת אך ורק לחיילי נושאי נשק אלא גם לעבודת הקודש של הלויים. משה שהנהיג את העם היה גם הנביא ורבו של כל העם ומי שימשיך את דרכו אינו אלא יהושע - מסדר הספסלים - בבית מדרשו של מושה רבנו, אותו יהושע שיצא להילחם בראש העם מול עמלק. בדומה לפינחס שהתורה הניעה את מעשיו גם בצבא ישראל התורה צריכה להימצא במרכז.

גם הרגלים הם כאן להראות שתורת ישראל נמצאת במרכז חיינו, גם בחיים הפרטיים וגם בחיי האומה. השבת אומנם היא היום השביעי של השבועי, אבל למעשה היא במרכזו: מיום ד' מתחילים להתכונן לשבת ובתחילת השבוע אנחנו עדיים תחת ההשפעה של השבת שללפניה. בשבילנו, השנה היא מעין מעגל בו יש מועדים מיוחד להתקרבות אל ה'. המקדש מקום הקרבת הקרבנות, הוא הלב של האומה הישראלית, הלב שבזכותו האומות יכולה לתפקיד כתיקונה, בלי מקדש אנחנו כחולים, כבן אדם שליבו לא עובד.

כל מטרתנו אינה לחיות כשאר העמים, אנחנו לא שואפים להידמות לגוים, אלא מדינה שהתורה נותנת לה את ערכה. כפי שאומר הרב סעדיה ארון: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.

שנזכה לגאולה שלמה בקרוב ולחיות עם התורה,

שבת שלום

בס"ד

דבר תורה לפרשת בלק

מבוסס על "תורת המקרא" של הגר"ש גורן זצ"ל

בתחילת פרשתנו אנחנו עוסקים בהליכתו ואי הליכתו של בלעם אל בלק. אחרי קריאה ראשונה, הדבר נשאר סתום: בהתחלה, הקב"ה אומר לבלעם לא ללכת: “ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא” (במדבר כב, יב). בהמשך הפרשה, הקב"ה מתגלה בחלום ואומר לבלעם: “קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה” (שם, כ). ובכן, יותר מאוחר: “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא” (שם, כב). מה קורה כאן? אמרת לו ללכת, אז למה לכעוס עליו כי הוא הולך?

פירושו של הגר"א בא לעזרתנו: אחרי קריאה חוזרת ויותר מעמיקה אנחנו מגלים שהתורה משתמשת בשני ביטוים שונים אבל דומים: הקב"ה אוסר על בלעם ללכת עם שרי בלק אבל מתיר לו ללכת איתם. הכוונה של הביטוי עם מראה על כוונה מאוחדת בפעולה של ההליכה, שהיא לקלל את עם ישראל חו"ש. הביטוי את מראה על הליכה משותפת אבל בלי מטרה אחידה. לפי פירוש זה, הקב"ה אוסר על בלעם ללכת איתם לקלל את עם ישראל, אבל נותן לו רשות ללכת איתם אבל בלי לקלל את עם. מאחר שתחילת הליכתו היתה בבחינת "עימם": “ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב” (שם, כא) אז הקב"ה כועס על על בלעם: “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא”.

אומנם קיימת קושיא על פירושו של הגר"א: בהמשך המלאך אחרי פגישתו עם בלעם אומר לו: “לך עם האנשים ואפס את את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר”. (שם, לה). לפי פירושו של הגר"א המלאך היה צריך להגיד לו: “לך את האנשים”. אפשר לתרץ כפי שאומר רש"י: “בדרך שאדם רוצה לילך בה, כל מוליכים אותו”. בלעם כ"כ התאווה לכבוד שהוא איבד כל בחירה חופשית. הרב גורן מציע דרך נוספת ומשלימה לתרץ: בפרקי דר' אליעזר מסופר שהחמור שעליו רכב אברהם בדרך לעקדה, הוא אתו החמור שעליו רכב משה דרך מצרימה ואותו החמור שעתיד עליו מלך המשיח ירכב, והוא החמור בן האתון שנברא בערב שבת בין השמשות, שהוא האתון של בלעם. בזוהר (פ' בלק ח"ד רז, ע"א), מסופר שהאתון מיועדת לשליחות שמימית לנביאי אומות העולם, והחמור מיועד לשליחויות שמימיות של נביאי ישראל.

ובכן בדרך זאת אפשר לתרץ את כל הפרשה: בהתחלה, הקב"ה אוסר לבלעם ללכת עם שרי בלק כי אין זו שליחות שמימית. בהמשך כשהקב"ה נותן לו אישור ללכת איתם זה כביקור פרטי, אלא לא כשליחות שמימית על מנת לקלל. אחרי שהוא יצא עם אתונו, הקב"ה כעס עליו כי היה אסור לו להשתמש באתון שהיא מיועדת לשליחות שמימית. ויותר מאוחר אחרי שהמלאך הרג את האתון (כפי שפירש רש”י), כבר לא קיימת נבואה אצל אומות העולם ולכן עכשיו מה שמוביל את בלעם, זה רק הכבוד: ”בדרך שהאדם רוצה לילך בה, כך מוליכים אותו”. ובכך הוא הולך איתם, לא מצליח להתנבא אלא בנס הקב"ה שם את ברכתו בפיו.

שבת שלום!