בס"ד

דבר תורה לפרשת במדבר

מבוסס על "הגיוני משה" של הרב משה בוצ'קו זצ"ל

בפרשה שלנו הקב"ה מצווה למשה רבנו לפקוד את מטה לוי בנפרד לשאר השבטים. למרבה הפלא, שבט לוי – המובחר משאר השבטים - הוא השבט המצומצם ביותר! אפשר לומר שהטעם לכך הוא טעם לשבח. הרבה פעמים הכמות המספרית והאיכות הן שתי מהויות נוגדות: ככל שדבר הוא מיוחד אז הוא מצומצם במספרו.

אותו עיקרון אנו מוצאים בין עם ישראל לשאר העמים: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים” (דברים ז,ז). עם ישראל הוא עם סגולה. להיות עם סגולה זה אתגר שאי אפשר לבקש מכל העולם אלא רק בעם יחידי ומיוחד. ובכן בתוך העם, כל פעם שיש בחירה אלוקית, המספר של הנבחר מצומצם: שבט הלוי הוא השבט הקטן ביותר, הכוהנים הם חלק קטן משבט לוי, בתוך כל הכוהנים רק אחד הוא כהן גדול שיכול להיכנס לפני ולפנים לכפר על חטאי ישראל, אחת בשנה.

ובפרשתנו, אנו קוראים את הציווי לפקוד את העם: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם” (במדבר א,ב). התורה משתמשת בביטוי מאוד מוזר: “במספר שמות”. ידוע שהשם הוא המהות והזהות של האדם. לכל אחד מאיתנו יש מהות אחרת שעושה שהוא מיוחד. כל אחד ואחד הוא עולם מלא, וכן ידוע מאמר חז"ל (סנהדרין לז.) שכל המאבד נפש מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ובכך התורה לא הסתפקה במספר הכללי של הנפשות אלא הדגישה את חשיבות הפרטים שבכלל.

ובאמת זה תמיד מאוד קשה לדעת איך להתייחס לכלל: האם לטפל באנשים המעולים ביותר – כרבן גמליאל המכניס בשיבה רק את יחידי הסגולה שתוכם כבורם או לטפל בכל הכלל כולו כר' אלעזר בן עזריה שבמנותו כנשיא פתח ברווחה את שערי הישיבה וקבל כל מי שרצה.

גם ר' עקיבא בשל האבלות הנוראה של העומר החליף את שיטתו: בהתחלה היו לו שנים עשר אלפים תלמידים ואחר כך רק שבעה, אבל שבעה מיוחדים בימינם, תנאים שהפכו להיות במרכז הש"ס. מבחינה מסוימת, בהמון כשאין אישיות מיוחדות כדי להעלות את הכלל יש סכנה של ירידה והתרסקות.

עדיין קשה להחליט מה עדיף: השיטה של רבן גמליאל או השיטה של ר' אלעזר בן עזריה? שתי הדעות האלה נכונות: הכלל – הוא העיקר, אבל יש לדעת שבכלל הזה כל אחד ואחד הוא מיוחד ויש לו תפקיד מיוחד שעליו תלוי כל הכלל. בניגוד לקומוניזם ששם הכלל מבטל את ערכו של הפרט, בעם ישראל הכלל הופך לכל פרט למיוחד ודורש ממנו להתעלות.

ובכן, אפשר להבין עם נקודה המבט הזאת אמירה מפורסמת של הלל הזקן: אם אין אני לי, מי לי? - אם אני לא מגשים את תפקדי שבתוך הכלל, אז מה אני? וכשאני לעצמי, מי אני? - ואם אני רק לעצמי – ולא לכלל, אז מי אני? כי זה דווקא אל הכלל שמעשינו מכוונות, ולא רק אל עצמו.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת בחוקותי

בס"ד לע"נ של אברהם ביצחק הלוי

דבר תורה לפרשת בחקותי

מבוסס על "טל חרמון" של הרב שלמה אבינר שליט"א

פרשתנו פותחת בברכות שמובטחות לנו אם הולכים בדרך התורה. גשם, אוכל, שלום בתוך העם ועם חזק. כלומר, העולם הזה יכול להיות גן עדן. יש בכוחו של העולם לתת חיי גן עדן, ואם לא חיים במציאות שכזאת, זאת לא כי הארץ איננה מסוגלת לזה אלא כי האדם מקלקל אותה. אבל, באותו אופן שהאדם מקלקל את העולם, הוא גם יכול להפוך אותו למה שהוא צריך להיות, וזאת ייעודנו.

בספר הכוזרי, מלך הכוזרים תמוה שהתורה מבטיחה שכר גשמי בעולם הזה למאמניה בניגוד לשאר הדתות שמבטיחות שכר בעולם הבא. המחבר – ריה"ל – משיב שמטרתנו אינה רק להיות אורחי הקב"ה בעולמות עליונים אלא שהעיקר הוא דבקות ה' כאן בעולם הזה: “ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום” (דברים ד ,ד). אנחנו רוצים שגם בעולם הזה הקב"ה יתהלך בתוכנו: “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים”.

התורה נותנת לנו את המתכון להצליח במשימה הזאת: “אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם” (ויקרא כו, ג). הדבר תלוי אך ורק ברצוננו ללכת בדרכי ה'. כפי שאומרת הגמרא בשבת (קנו.), “יש מזל לגויים ואין מזל לישראל”. אצל הגויים, יש מושג של דטרמיניזם, יש הכרחים (כלכליים, היסטוריים, פסיכולוגיים או אפילו מזלות) שמכתיבים את חייהם. עם ישראל הוא מעל זה, יש לנו כוח לשנות את העולם בייסודו. כשבן אדם חוזר בתשובה זאת מהפכה פנימית שאין מקבילה אצל הגוים. כשאדם חוזר בתשובה, אז הוא משתחרר מהכוחות המכריחים, והופך להיות בעל הבית האמיתי. ובכן, כשאדם חי חיי תורה, כשהוא עובד וקובע עתים לתורה, מפרנס ומעשר, הוא מראה שהוא מעל החיים האנושיים הטבעיים.

שנזכה להיות מודעים בכחות העצומים שהקב"ה נתן לנו ושנצליח תמיד ללכת בדרך הטובה.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בהר

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

בתחילת פרשתנו התורה מצווה אותנו על מצוות השמיטה: “דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,ב). התורה משתמשת במילה שבת כדי לתאר את השמיטה, ולכן נראה שיסוד השבת השבועית – שבת בראשית נמצא גם כן במצוות השמיטה.

אנחנו מצווים לשמור על השבת: “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת” (שמות לה,ב). בניגוד לגוים ששובתים ביום א', ונהנים ביום חופש לעשות בו כל מה שהם רוצים, אנחנו שובתים ביום השביעי כי זאת מצוות מאת ה'. איננו שובתים בשל אינטרסים אנושיים אלא כי ככה ציווה ה'. המרכז של השבת זה להידבק בה', להכיר בכוחות העליון ולהבין שהקב"ה מגלגל את הכל. ובכן שבת אינה יום רק יום מנוחה אלא בעיקר יום קדושה. להתבטל בשבת פירושו לא להיות עצלן אלא להתעלות.

אצל מצוות השמיטה אנו מוצאים נוסח דומה: “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” (ויקרא כה, ג-ד). ידוע שלארץ אין מנוחה: אפילו כשהאדם לא זורע, הארץ מוציאה חוחים או צמחים אחרים. המהר"ל בתפארת ישראל מסביר שהאדם נקרא על שם האדמה ובדומה לה, אין לו מנוחה: “אדם לעמל יולד”. בניגוד לשאר בעלי החיים שיכולים להתבטל שעות, התפקיד של האדם זה לעמול. ולכן משמעות השמיטה היא השבתה מעבודת האדם בקרקע. בדומה לשבת בראשית שמטרתו היא שנבין מי בעל העולם, גם מטרתה של השמיטה היא שנבין מי בעל הבית: האדם מתיישב בשדה, עובד את האדמה ועלול לחשוב שזה בכוחות עצמו שהתבואה יוצאת מן הארץ. ולכן התורה אוסרת על האדם לעבוד את האדמה: "את ספיח קצירך לא תקצור”. אבל אומרת לאכול את התבואה (אפילו מצוות עשה לפי הרמב”ן): “והיתה השבת הארץ לכם לאוכלה”. הכיצד ניתן לאכול בלי לעבוד את האדמה? “לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך”. בשנת השמיטה, כולנו שווים. אף בן אדם לא בעל של השדות, אלא יש לכל העם כולו זכות על האדמה בשווה. בעצם, השדות חוזרות להקב"ה, בעליה האמיתי, וכל העם הוא אורח של הקב"ה. כשבן אדם אורח אצל המלך, הוא לא יכול לעשות כל מה שחפץ ביקרו. הוא צריך לדעת להתנהג כראוי. הוא לא יכול לקחת פירות בסוף הקינוח ולהכניסם בכיסו על מנת לאכול אותם בבית. בשמיטה מכיוון שאנחנו אורחי ה', נופסת על היבול קדושה מיוחדת.

יהי רצון שנדע תמיד להבין מי בעל הבית האמיתי ולעבדו כראוי.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת אמור

מבוסס על מאהלי תורה של הרבה יעקב אריאל שליט"א

בפרשה שלנו אנחנו קוראים את פרשת המועדים בה מוזכרים כל המועדים. אחרי הפסוקים על חג השבועות מופיע פסוק מפתיע: “ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם” (ויקרא כג, כב). מה הקשר בין הפסוק לחג השבועות ולשאר החגים?

אם נתבונן על חג השבועות נראה שיש דברים שונים לשאר הרגלים: לחג השבועות אין תאריך קבוע, התורה קבעה אותו חמישים יום אחרי תחילת ספירת העומר ובזמן שמקדשים את הירח הוא יכול לחול גם בה' גם בו' וגם בז' בסיון. הבדל נוסף הוא שבשאר החגים יש משמעות גם חקלאית וגם דתית-לאומית: פסח הוא גם חג האביב ביחס לחקלאות, וגם יציאת מצרים, סוכות הוא גם חג האסיף בייחס לחקלאות וגם יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד שהוא טעם דתי. בתורה לא מוצאים שום קשר בין שבועות למתן תורה, ומוצאים בתורה רק יחס לחקלאות – חג הקציר.

הר סיני נזכר הרבה פעמים בתורה. בהר סיני קבלנו את התורה: עם שלם עומד, שומע את קול ה', משה עולה, מקבל את התורה... מעמד סיני מהווה מקום מרכזי תורה. ובנ"ך כמעט ולא רואים שום התייחסות להר סיני. אין להר סיני שום עליה לרגל או קדושה מיוחדת. בדומה למשה שהקב"ה העלים את מקום קבורתו שמא נעבוד את משה, יש סכנה גם שלהר סיני תהיה חשיבות מיוחדת שעלולה להזיק את תורתנו הקדושה. המסר היא שהתורה היא מעל למקום, התורה לא מוגבלת להר סיני אלא אין שום הגבלה, לא יכולים לצאת למקום בו לא מחויבים לתורה. והוא הדין גם בנוגע לזמן: אין זמן מיוחד לתורה כי היא מעבר לזמן. ובהקשר הזה אפשר להבין את סמיכות הפסוק על מצוות פאה, לקט ושכחה לחג השבועות: המבחן האמיתי של חג מתן תורה הוא למחרתו כשהבן אדם חוזר לשדה הוא מתחיל לקצור את תבואתו: על זאת אפו האדם עובד קשה בשדה, קוצר את התבואה שהוא חיכה לה כ"כ הרבה זמן אחרי שהוא זרע את הגרעינים והתפלל לגשם. זה בשדה שנמצא כל פרנסתו. וכן הציווי: אל תשכח את העני ואת הגר. התורה מוסיפה: “אני ה' אלוקיכם” - זה במצוות האלה, יראת ה' של האדם, וקבלתו של התורה נבחנים, כי בעצם קבלת התורה היא עוד יותר חשוב מנתינה התורה. אנו מוצאים את אותו הרעיון בשני הלחמים המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות: החמץ מסמל את הטבע החומרי של האדם, ועליו לקיים את התורה למרות הקשיים.

וכן בדרך הזאת הרמב"ן מסביר למה הרמב"ם השמיט את המצווה "לא לשכוח את מעמד הר סיני" מספר המצוות שלו: יש לרמב"ם כלל: הוא לא מונה בספר המצוות שלו כל מצווה שהיא כללית ושעליה כל התורה עומדת. ולכן הרמב"ן מסביר שלזכור מעמד הר סיני אינו מצווה פרטית כמו שאר המצוות, אלא כלל הנמצא בכלל מצווה.

שנזכה לדעת לקבל ולקיים את התורה כל יום מחדש,

שבת שלום!