בס"ד

דבר תורה לפרשת תרומה

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א

בפרשתנו אנחנו קוראים על ציווי בניית המשכן. בניית המשכן מתחילה בהתנדבותו של העם: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל אישר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי” (שמות כה,ב). מצד אחד יש לנו ציווי ומצד השני יש התנדבות. איך הדברים הולכים ביחד?

האדם נמצא כל יום מול השאלה הזאת. מצד אחד יש הרצון הפנימי, ומהצד השני הצורך להקשיב לאחרים ולהתנהג לפי חוקי החברה. בן אדם שמתנדב לצבא לא יכול להחליט שהוא יצא לבד להילחם מול האויבים אלא למרות שהוא מתנדב הוא צריך להקשיב למפקדיו. יש נטייה אצל האדם – במיוחד בחברה המערבית - לעשות כל מה שהוא רוצה: העיקר זה הכיף! אבל כשזה נוגע לרבש"ע פתאום הוא אומר: “תשמע, אני עושה רק מה שאני מבין”. היינו כשזה נוגע לבן אדם עם עצמו אין מוגבלות, אבל אין לו בעיה להגביל את הקב"ה.

הפרשה שלנו עונה לשאלה הזאת: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שם שם,ח). כל מטרת התרומות היא בניית המשכן: קודם בא הציווי, בקיום הציווי הזה, כל אחד לפי נדיבת ליבו, הן בזהב, הן בכסף והן בנחושת. בהתחלה יש הקב"ה, שאין לו מוגבלות ובא אחר כך האדם לעבוד את השם כל אחד לפי מצבו. ככל שלא מבינים את ההבדל הזה לא יכולים לחיות חיים אמתים כי לא יודעים מה הוא האדם – מי אנחנו.

בהמשך הפרשה, מצווים על בניית הארון. ממנו, ממשכים ללמוד על הקשר בין האדם לבראו: במדרש (שמות רבא), חז"ל מסבירים למה הארון הוא הכלי הראשון שהקב"ה מצווה לבנות: הארון מייצג את התורה והיא קדמה לכל דבר אחר. התורה מן השמיים, היא אין סופית, ולכן האדם אף פעם לא יכול להבין אותה בשלמותה. אם זאת, התורה נתנה לבני אדם. בציווי בניית הארון נאמר "ועשו" בלשון רבים, בניגוד לשאר הכלים שכתוב "ועשית". ללמדנו שכל אחד יכול לזכות בה. אבל איך אפשר לקלוט דבר אינסופי כמו התורה ע"י בן אדם שהוא מוגבל? יש בפרשתנו איסור להוציא את הבדים מטבעות הארון. המהר"ל מסביר שזה המקביל במשכן לאיסור של חז"ל לאחוז ספר תורה ערום. רק עם לבוש, אפשר לאחוז אותה. זה דומה לשמש שאי אפשר לצפות בו בלי משקפי שמש כדי לסנן את אורו. ומה היא הלבוש הזה המאפשר לאחוז את התורה? זאת הענווה: הארון הוא הכלי היחיד שכל מידותיו אינן שלמות. ללמדנו שלא יכולה להיות שלמות בצד תפיסתנו.

זאת לא חולשה לדעת שאנחנו מוגבלים, אלא אדרבא זה יתרון: כך האדם יודע מי הוא, ומה הוא יכול לעשות, ומה אינו יכול לעשות. בכך הוא יודע הקב"ה ועל האדם עם היכולות שהקב"ה נתן לו לעבוד את הקב"ה.

שבת שלום!

דבר תורה על פרשת משפטים

בס"ד

דבר תורה לפרשת משפטים

בפרשתנו אנחנו קוראים את דיני החובל: “עין תחת עין, שן תחת שן, יש תחת יד, רגל תחת רגל. כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה” (שמות כא, כד-כה). משמע מהפסוקים האלה שאם בן אדם חובל בחברו ומוציא לו את העין, אז היינו צריכים להוציא גם את העין של החובל.

אומנם במציאות לא כך אנו נוהגים. חז"ל (ב"ק פד.) למדו שהכוונה של תורה איננה כפשוטה "עין תחת עין", אלא לשלם תשלומים לנחבל. נשאלת השאלה למה כתוב בתורה "עין תחת עין" ולא "ממון תחת עין" כפי שאנחנו נוהגים למעשה.

המשנה הראשנה במסכת אבות אומרת: “משה קיבל תורה מסיני”. כשמשה רבנו קיבל את התורה, הוא לא רק קיבל את התורה שבכתב אלא גם את התורה שבעל פה, שתיהן ביחד. הוא ידע את כל המצות והלכות. “ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם” (שם, כד, יב). חז"ל (ברכות ה.) מפרשים ש"לוחות האבן" הן עשרת הדברות, "התורה" – המקרא, "המצוה" – המשנה, "אשר כתבתי" – נביאים וכתובים ו"להורותם" – זה הגמרא. התורה שבעל פה אינה פירוש על תורה שבכתב אלא חלק בלתי נפרד מאותה התורה. הרב צבי יהודה זצ"ל אומר ש"חיי עולם שנטע בתוכנו" זה תורה שבעל פה שלומדים וחוזרים עליה עד בלי סוף - “עץ חיים היא למחזקים בה ותומכיה מאושר”. ככל שבן אדם – וכל כלל ישראל - לומד אותה היא גודלת כמו עץ שצומח.

הרב מסביר עיקבות הגמרא והזוהר: “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך” (משלי א,ח). הקב"ה וכנסת ישראל נקראים אבא ואימא (ברכות לה:). אביך זה הקב"ה ותורה שבכתב. אימך זאת כנסת ישראל ותורה שבעל פה. בעל ואשה הם אחד, אין מחלוקת ביניהם אלא שלום בית. פתאום הבן לא מתנהג כראוי ואביו לוקח רצועה להלקותו – קופצת מיד האימא שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא ואומרת: “חכה! נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את עניינים החינוכיים שבבית”. למעשה, הרצון של האבא לא היה להכות אלא רק לאיים. ולכן כתוב בתורה "עין תחת עין": לחבול את השני היא עבירה חמורה ביותר,ומין הדין היה ראויה להוציא את העין של החובל בעין חברו – מידה כנגד מידה. זאת הדרך היחידה כך שהוא יבין איזה נזק הוא גרם לשני. אבל במציאות הוא משלם, נותנים לא אפשרות לכפר את מעשיו.

עוד פירוש נוסף המשלים הוא פירוש של המהר"ל (גור אריה, סוף פרשת אמור): כתוב בתורה "עין תחת עין" להראות שלמרות שהוא שילם לנחבל, עדיין יהיה חייב לו עיין, כי כל הכסף שבעולם לא יחזיר את עינו. עד שהנחבל יסלח לו, עוונו לא יכופר.

שנזכה תמיד לאהוב את השני ושלא ניתקע בדינים אלו.

שבת שלום!

בס"ד                                                                                                     לע"נ של הרב יוסף בן אברהם

דבר תורה לפרשת יתרו

בפרשתנו אנחנו פוגשים את מתן התורה ועשרת הדברות. הדיבור הראשון ”אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” (שמות כ, ב), הוא הציווי להאמין בקב"ה. הרמב"ם בספר המצוות מונה אותו כמצווה הראשונה: “היא הציווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש - שם (הכוונה שהוא נמצא בכל מקום) - עילה וסיבה, הוא פועל לכל הנמצאות” (ספר המצוות, מצות עשה א’). הרמב"ם גם פותח את חיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" בהלכות יסודי התורה העוסקות באמונה, להראות לנו, לע"ד, שהאמונה היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שבלעדיה התורה לא יכולה להתקיים.

באור היסוד הזה, יש לשאול למה הקב"ה בחר להציג את עצמו כה’ המוציא את עם ישראל מארץ ישראל ולא כה’ שברא את העולם. אכן, אם האמונה - שפותחת את מתן התורה - היא יסוד היסודות, היה ראוי לקשר את מתן תורה לבריאת העולם שהיא בעצם היסוד ממנו הכל התחיל, הבריאה מ"אין" ל"יש”. ועוד אפשר לחזק את השאלה ע"י המדרש (ב"ר א,א) האומר שבשביל התורה הקב"ה ברא את העולם, וגם ע"י האגדה המפורסמת במסכת שבת (פח.): “ואמר להם (הקב"ה): אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”. אנחנו רואים מכאן שמתן התורה היא המטרה של מעשה בראשית. ולכן יש צד לחשוב שהיה יותר נכון שהקב"ה מציג את עצמו כה’ שברא את העולם!

הרבה מחכמי ישראל עסקו בשאלה הזאת ובמיוחד ר’ יהודה הלוי: בפירושו על עשרת הדברות, אבן עזרא מעיד שריה"ל שאל אותו את השאלה הזאת, והשיב שמפני שהרבה מהעם לא היו בעלי אמונה חזקה, היה יותר קל להאמין בה’ שהוציא אותם מארץ מצרים באותות ומופתים שהם ראו מאשר בה’ שברא את העולם שאינם יכולים להעיד עליו. הרי שלפי דעתו, מפני חולשת העם הקב"ה נאלץ להציג את עצמו כך.

אבל בכוזרי (שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו, לפי הגר"א), ריה"ל עונה תשובה אחרת: הוא מביא את המשל של מלך הודו (שהיה אז הקצה השני של העולם) שאומרים עליו שהוא מלך טוב, איש חסד ושראוי לרוממו. האם אנחנו חייבים להאמין בו? הרי, זאת רק שמועה, אפשר שהוא לא קיים, אפשר שהוא קיים אבל שהוא אינו צדיק, מי אומר שהשמועה נכונה? אבל אם אותו מלך שולח מלאכים בידם כתבים מפורסמים שבאים ממלך הודו, רפואות הרופאות מכל חולי... אז לא ניתן להמחיש את קיומו וצדקתו של מלך הודו. וכן אותו דבר במעמד הר סיני: הקב"ה מציג את עצמו כה’ שהוציא אותם מארץ מצרים, לא בלית ברירה בגלל שהעם לא יכול להגיע לאמונה בזכות שכלם כפי שסובר אבן עזרא, אלא כי כל העם ראו את אותותיו ומופתיו וכי אכפת לו מהעם (לפי הביטוי של הרב חנן פורת זצ"ל) וזה המסר שנמסר מדור לדור מאב לבן: לא רק שהקב"ה קיים אלא שהוא גם פועל למעננו.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת בשלח

בס"ד

דבר תורה לפרשת בשלח

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה של הרב קרוב"

בפרשתנו עם ישראל עד לנסי נסים, כמו קריעת ים סוף והורדת המן. כיצד ניתן להסביר שעם ישראל רואה כ"כ הרבה נסים ועם כל זה לא מאמין בקב"ה ובמשה עבדו? וכיצד ניתן להסביר שאחרי שכל העם רואים את יד ה’ במכות ועמוד הענן מלווה אותם, ואחרי כל זה הם פתאום מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם? איפה הביטחון בה'’?

אפילו בדורנו, אלפים שנה אחרי יציאת מצרים השאלה הזאת עומדת: הקב"ה החזיר אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה לארץ ישראל, ואנו מפחדים מה- "מה יגידו" של המדינות האחרות. על זה יש משפט האומר שקשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים מאשר להוציא את היהודים מהגלות – ניסוח חדש למה שאומר ר’ אבן עזרא על פרשתנו: "וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?". כשאדם – או עם – מתרגל למצב של שפלות, למצב בו הקיום שלו תלוי באחרים, קשה לו מאוד לתפוס את עצמו כבן חורין. שיעבוד מצרים השפיעה על הנפש של בני ישראל באותו אופן שאלפיים שנות גלות משפיעים עלינו.

זה מאוד נדיר שהקב"ה משנה את סדרי בראשית ומתגלה בניסים גלויים, אך ביציאת מצריים הקב"ה הרבה בנסים גלויים. ריה"ל בכוזרי (מאמר שני, סוף פיסקה ב’) מסביר שזה דווקא מפני שהיה לע"י ספק באמונה שהקב"ה עשה להם ניסים, בניגוד לאבות – שהקב"ה לא עשה להם נסים – והם האמינו בה’ בלב שלם.

ובכן המטרה של הניסים היא לחזק את האדם באמונה: אחת המשמעויות של המילה נס, זה דגל גבוה כפי שקוראים בפרשת חוקת "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי” (במדבר כא, ח). על הפסוק הזה, מסבירים במסכת ראש השנה (משנה ח, פרק ג), שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, הם משעבדים את לבם לאבינו שבשמיים. מצב האמונה של העם היה כ"כ ירוד – מעין פיקוח נפש הדוחה את השבת – ולכן הקב"ה נאלץ לעשות נסים כמו קריעת ים סוף והורדת המן.

בסוף פרשתנו, במלחמת עמלק, אנו רואים הנהגה אלוקית שונה: אין ניסים גלויים, אלא רואים את העם יוצא להילחם: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות יז, יא). הנס כאן (מלשון דגל) הוא משה רבנו: היו מסתכלים על ידיו למעלה ומפנים את לבם לאבינו שבשמיים ומנצחים במלחמה.

ישנה מחלוקת מפורסמת על איך ייבנה בית המקדש: רש"י סובר שהוא ירד שלם ומשוכלל מן השמיים והרמב"ם סובר שהוא ייבנה בידי אדם. הרב אביגדור נבנצל שליט"א מתרץ בצורה מפתיעה: אם ישראל זכו יש נחת לקב"ה במעשה ידיהם, ייבנה בידיים שלמטה ואם לא זכו אז הוא ייבנה בידי שמיים. אם ישראל לא זכו, אמונתנו ומעשינו ירודים אז בהגיע קץ הימים, לא תהיה ברירה אחרת לקב"ה מלהתגלות ולבנותו בעצמו. אבל אם ישראל זכו שזה אומר שאם הצלחנו להגיע לאמונה שלמה של האבות, ו ואםמעשנו ראויים אז עצם מעשה ידיהם של הצדיקים ישקף למטה מעשה ידיו של הקב"ה למעלה.

שבת שלום!