בס"ד

דבר תורה לפרשת תולדות

מבוסס על מעט מן האור של הרב חנן פורת זצ"ל

כתוב בפרשתנו: “ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא” (בראשית כה, כא). על הפסוק הזה דורש ר' יצחק במסכת יבמות (סד.) שלא רק רבקה אימנו היתה עקרה אלא גם יצחק אבינו היה עקר. אנחנו יודעים מהתורה ששרה, רבקה ורחל היו עקרות. מהמדרש לומדים שגם לאה היתה עקרה ועכשיו מהגמרא אנחנו לומדים שגם יצחק אבינו היה עקר. נשאלת השאלה: למה אבותינו היו עקרים? לכאורה זה לא סימן חיובי בכלל...

אותה השאלה שואלת הגמרא (שם):“מפני מה אבותינו היו עקורים? מפני שהקב"ה מתהווה לתפילתן של צדיקים”. וכי הקב"ה מתהווה לתפילתן של צדיקים, הצדיקים צריכים לסבול?! עשרים שנה יצחק ורבקה חיכו לישועה. עשרים שנה הם התפללו מידי יום ביומו. צדיקים צריכים להיות עקרים כדי שהם יתפללו?

במסכת ברכות (לב:), בא ר' חמא בר' חנינא ואומר: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר: “קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'”. ניתן להסביר את אמירת ר' חמא בכמה אופנים שונים: אפשר להגיד, שהתפילה דורשת עקשנות ולא לוותר, בדומה לחוני המעגל: “אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך” (תענית י"ט.). גם אפשר להסביר בצורה אחרת: אם אדם מתפלל ולא נענה, זה סימן שתפילתו לא היתה ראויה, ועליו להמשיך עד שתפילתו תהיה ראויה כפי שאומרים חז"ל: “יגעת ולא מצאת – אל תאמין” (היינו אל תאמין שיגעת כהלכה, אלא שוב להתפלל תפילה יותר טובה, ואולי היא תהיה ראויה).

קיימת עוד דרך להסביר את האמירה: לפי דרך הראי"ה קוק: “אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוהות, אלא לשנות דמותו של המתפלל. ושינוי זה, הוא המפתח לשינוי יחסו של ריבון העולמים אליו”. אין בכוחם של האדם והתפילה לשנות את רצון ה’, אלא בכוחה של התפילה לשנות את הבן אדם. הפועל "התפלל" הוא בבניין "התפעל" המורה על פעולה שפועל האדם על עצמו. תפילה אינה אמירה קוסמת שפותחת שערי שמיים אלא עבודה בשורשו של הבן אדם, תיקון בעומק, שלב אחר שלב. כולנו יודעים שקשה מאוד לבן אדם להשתנות, בעבודה הזאת קל מאוד להתחלש. תפילתך עדיין לא נענתה? חזק ויאמץ לבך ותמשיך להתפלל, תמשיך בעבודה העמוקה הזאת!

ישנם עשרה לשונות של תפילה: אחד מהם הוא "עתירה", שאנחנו פוגשים בפרשה שלנו. עתר הוא כלי שתפקידו להפוך את האדמה, וכך היא התפילה: היא הופכת את הבן אדם, כך שלא דומה הבן אדם שאחרי התפילה לבן אדם שלפני התפילה. על זה הבעל שם טוב אומר: “אם אתה אחרי התפילה – כמו לפניה, אם כן לשם מה התפללת?”.

המדרש מספר שבלילה הראשון הגר נכנסה להריון לעומת זאת רק בגיל תשעים שרה נתנה חיים ליצחק אבינו, ללמדנו שזה קל מאוד להוליד ילד כמו ישמעאל. אבל להוליד יצחק, להוליד האבות של האומה שלנו זה קשה מאוד ודורש עבודה של חיים שלמים! זאת הסיבה שאבותינו היו עקרים. להוליד את עם ישראל צריכים הכנה רבה שיכולה להיעשות רק על ידי התפילה.

תפילה זה בירור פנימי על איך להוציא אל הפועל את הכוחות שהקב"ה נתן לנו ולקיים את תפקידנו בעולם הזה. הקב"ה מתהווה לתפילה של צדיקים, כי בזכות המעשים של הצדיקים הנובעים מתפילתם כל העולם מתעלה ומשתבח.

שנדע להתפלל, להתעלות ולשבח את כל הקיום,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת חיי שרה

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

קיים בהלכה איסור שנקרא "לא תנחשו". לדוגמא, אם אדם אומר שהואיל וראה שועל היום, זה סימן שיבואו לרמות אותו ובכן אינו יעשה מסחר היום, הוא עובר על האיסור הזה.

בפרשתנו אנחנו קוראים על מעשי אליעזר: “והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני” (בראשית כד, יב).

וכן, מוסיף הרמב"ם בהלכות ע"ז (פ’ י"א ה’ ד): “וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה“. הרי לפי הרמב“ם אליעזר עבר על איסור חמור! הראב"ד יוצא חוצץ נגד הרמב"ם במילים קשות ביותר: “זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא!”.

ננסה להבין מה סברת הראב"ד לסבור שאין שום איסור במעשי אליעזר: כדי להבין את זאת, עלינו להתמקד על חשיבותה של גמילות חסדים: בהמשך הפרשה אנחנו קוראים: “ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם” (בראשית כד, כב). רש"י מסביר שבקע זה רמז למחצית השקל, שני צמידים – רמז לשני לוחות הברית ועשרה זהב – רמז לעשרת הדברות. על זה מסביר המהר"ל ב"גור אריה", שהתכשיטים האלה מסמנים את העבודה ואת התורה. ורבקה שהיא העיקר ביחס לתכשיטים מסמנת את גמילות החסדים. זה בא להראות לנו עד כמה גמילות חסדים חשובה על מנת לקיים את התורה הקדושה.

אם נתבונן בפרשה, אנחנו רואים שהסימנים של אליעזר אינם בלי תועלת, הוא בעצם בוחן את מידת גמילות החסדים של רבקה אמנו, וכן מסביר בעל הבית יוסף במשנה כסף על המחלוקת הנ"ל. בשביל אליעזר, העיקר זה לא הייחוס אלא גמילות החסד של רבקה: הוא סוגר את השידוך אפילו לפני שהוא שאל מה שמה! וכן מסביר בעל הכלי יקר בעזרת מאמר חז"ל (תענית כד.): “כל כלה שעיניה יפות, כל גופה אינו צריך בדיקה”: עיניה יפות, זה עין טובה, גמילות חסדים. המידה הזאת היא סימן לשלמות בשאר המידות.

זה עדיין קשה על הרמב"ם מכיוון שלפי דברינו אין שום ניחוש במעשי אליעזר. הרב יעקב אריאל מסביר שדברי הרמב"ם מתייחסים לשחזור על מעשי אליעזר כשהוא מדבר למשפחת רבקה: אליעזר משנה את סדר הדברים: קודם כל הוא שואל בת מי את, ורק אחר כך הוא שם את הצמידים עליה. כלומר לבתואל ולבן שאינם בני תורה כמו אברהם אבינו, היה צורך להוכיח בצורה שונה שרבקה היא אכן האשה המתאימה ליצחק אבינו: הם לא היו מסוגלים להבין שאפשר להחליט על התאמה רק על גמילות חסדים, ולכן היה צורך להראות ניחוש: הוא מספר קודם כל שהוא שאל מה שמה, להוכיח שהוא קלע למטרה, וגם מספר להם שאברהם ציווה ממנו לקחת אישה מבית משפחתו, אך אברהם רק ביקש ממנו לקחת אשה מארצו ומולדתו.

אנחנו רואים עד כמה גמילות חסדים חשובה כבסיס לכל הולדת עם ישראל וקיום התורה. שנזכה להיות בעלי חסד, לדעת לתת לזולת בלב שלם,

שבת שלום! 

בס"ד

דבר תורה לפרשת וירא

בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את עקדת יצחק המהווה חלק חשוב גדול באמונה שלנו. פרשת העקדה היא אחת הפרשיות היחידות שאומרים כל יום בשלמותן בתוך התפילה. למה ניסיון העקדה כ"כ חשוב?

המשנה במסכת אבות (ה,ג) אומרת: “עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו”. למה הקב"ה צריך לנסות את אברהם אבינו? הרי הקב"ה יודע את כל מחשבותיו של בני אדם, ולכאורה הוא לא צריך לנסות את אברהם אבינו לדעת שהוא צדיק ובעל אמונה שלמה.

כדי לענות לשאלה הזאת, עלינו להתמקד על משמעותו של ניסיון: חז"ל במדרש משתמשים בדמיון בן השורש ‘נ.ס.ה’ של המילה ניסיון למילה נס: “הרי נתת ליראיך נס להתנוסס” (בראשית רבה, פרשת וירא). נס בעברית, זה סוג של דגל גבוה, כפי שכתוב בפרשת חוקת: “[...] עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי” (במדבר כא, ח). במשנה (ר"ה ג,ח) מוסבר שכמובן זה לא נחש הנחושת שממית ומחיה אלא שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה משעבדים את לבם לאביהן שבשמים והיו מתרפאים”. אפשר להגיד שמטרתו של נס היא שנסתכל כלפי מעלה, ונחזק את אמונתנו להקב"ה, ולכן גם מטרתו של ניסיון היא להתחזק באמונה.

ההסבר הזה יפה, אבל קשה מאוד על אברהם: אברהם היה צריך ניסיון מהקב"ה כדי להתחזק באמונה?! זה דווקא ממנו שלומדים על האמונה! המהר"ל בדרך החיים מסביר שהיה ידוע להקב"ה את גודל אמונתו של אברהם אבינו. כל עניין העקדה היה לפרסם לכל את צדקתו של אברהם אבינו. כדי להבין את הכוונה של המהר"ל צריכים להתבונן על האנשים הנוכחים בעת העקדה: היו רק אברהם ויצחק ע"ה! איך אפשר להגיד שמטרת העקדה היתה לפרסם לכל? אלא כפי שמסביר הרד"ק: לפרסם לדורות הבאים המאמינים בתורה! ולכן כל הלקח של העקדה הוא בשבילנו.

כבר אמרנו שמטרת הניסיון היא שנסתכל כלפי מעלה: “ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק” (בראשית כב ,ד). רש"י מסביר מה ראה אברהם: “ראה ענן קשור על ההר”. ענן הוא מעין שמיים היורדים כלפי הארץ והר הוא גידול של האדמה העולה למעלה, והקשר ביניהם הוא אחדות בין הארץ המסמן את החומר לשמיים המסמנים את הרוחניות. מכאן והלאה, רק אברהם ויצחק בינו יכולים להמשיך, ישמעאל ואליעזר לא יכולים להמשיך: “ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור” (בראשית כב, ה), הגמרא מסבירה (ב"ק מט.): “עם הדומה לחמור”, הם לא מסוגלים לראות את המראה הזה של הענן קשור להר, אלא רק את הצד החומרי (החמור מסמל את החומריות).

אנחנו עוד פוגשים את הרעיון הזה בפרשת ויצא: יעקב אבינו חולם על סולם מוצב ארצה ושראשו מגיע השמימה. יש סולם המקשר בין הארץ לשמיים. סולם בגמטריא (בכתיב חסר) שווה 130 כמו סיני: בזכות התורה שקבלנו בסיני ושמבדילה אותנו מהגוים, יכולים להתעלות.

הניסיון של העקדה בא ללמד אותנו שלמרות הצד החומרי שלנו, שלמרות שמין הדין – יצחק - איננו ראויים, בזכות מידת החסד- אברהם, בזכות זרע הקודש שלנו - זרע ישראל, אנחנו יכולים לקדש את ערך החיים – העקדה (יצחק אבינו לא נשחט).

שבת שלום! 

בס"ד לע"נ של הרב יהודא ליאון אשכנזי "מניטו".

דבר תורה לפרשת לך לך

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

פתיחת הדבור של הקב"ה לאברהם אבינו היא מאוד מפתיעה: “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב,א). הבחירה הזאת באברהם אבינו מהווה את ראשית ההיסטוריה שלנו, וראשית בנית זהותנו. בלי שום הסבר, בלי שום רקע קדם, הקב"ה מתגלה אליו ומצווה אותו לעזוב את הכל ולעלות ארצה.

כמה פסוקים קודם לכך, בסוף פרשת נוח, אנחנו קוראים: “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם” (בראשית יא, לא). בפרשה שלנו, הציווי האלוקי נותן הרגשה של עקירה ראשונה ומתעלם שקודם לכך כבר לתרח עלה הרעיון ללכת לארץ כנען. מדוע? ולמה ארץ ישראל מכונה ע"י תרח כארץ כנען וע"י הקב"ה כ"אל הארץ אשר אראך"?

שתי עליות עלה אברהם אבינו לארץ ישראל: הראשונה ביוזמת תרח אביו והשניה ע"פ ציווי אלוקי. התורה איננה מספרת מה גרם לתרח לעזוב את אור כשדים וללכת אל ארץ כנען. אפשר לדמיין ע"פ מה שמסופר במדרשים, שמשפחת תרח – משפחת העבריים – רצתה לברוח מהרדיפות והיעד היה ארץ כנען, הארץ המקורית של העבריים. לעומת זאת, בעליה השנית, הגורם הוא הציווי האלוקי (“לך לך”). היעד - “אל הארץ אשר אראך” - אינו ידוע לאברהם אבינו. זה הקב"ה שמראה לאברהם מה היא הארץ: “וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת”, ועוד: “שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה”. זאת התגלות הדרגתית עד שמגיעים לשיא הקדושה: “בהר ה’ יראה”. תרח מתייחס לארץ ישראל כארץ כנען: ארץ חומרית. אברהם מגלה את ארץ ישראל: בכל תחנה ותחנה הוא מגלה עוצמה של קדושה יותר גדולה, ודבקות בהקב"ה יותר חזקה.

מעשי אבות הם סימן לבנים: ביציאת מצרים אנחנו מוצאים שני סוגי אנשים: האלה שהעיקר הוא היציאה מארץ מצרים, הבריחה מעבדות מצרים, שעליהם נאמר ”מסעיהם למוצאיהם” (היציאה הוא העיקר), ואלה שהמטרה הייתה ארץ ישראל ודבקות ה’ שעליהם נאמר “מוצאיהם למסעיהם” (היעד הוא העיקר). על הפסוק ”מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם” (ישעיהו ס,ח) מסביר מר"ן הרב קוק זצ"ל: יש שני סוגי עולי ארץ ישראל: הראשון בחינת ”כעב תעופינה” שהרוח מעיפה אותו: רדיפות, אנטישמיות, וכו... והסוג השני בחינת ”כיונים אל ארובותיהם” כאפרוחים השבים אל אמם.

ולכן בא הכתוב ומבדיל בין הניסיון של עלית תרח לעלית אברהם אבינו כדי להראות שעלית אברהם אבינו איננה המשכה של עלית אביו אלא עליה חדשה שאין בה שום בסיס משותף עם עלית אביו. ההבדל הזה חשוב, כי הוא מאפשר להבין את מהותו של החוט המשולש (ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל). אם חס ושלום אחד ההרכבים פגום, אז כל החוט פגום: בלי להבין את מהותה של ארץ ישראל, עבודת ה’ שלנו פגומה ולא מושלמת.

שנזכה להבין את מהותה של ארץ ישראל ולהמשיך לגלות את כל העומק הרוחנית שלה ולעלות תמיד.

שבת שלום.