בס"ד

דבר תורה לפרשת נצבים וילך

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

עוד כמה ימים אחדים ונחגוג את ראש השנה. כבר כמעט חודש שאומרים את הסליחות. שנה אחרי שנה כל התהליך הזה חוזר על עצמו, מבטיחים שנשתפר ולא תמיד מקיימים. קיימת התחושה שכל הסליחות ומערכת הימים הנוראים אינם אלא הצגה. ננסה להבין יותר את משמעותו של התקופה הזאת...

בראש השנה, בפיוט שנכתב לזכרו של רבי אמנון, אנחנו אומרים: ”ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”. מה כ"כ מיוחד בתשובה, בתפילה ובצדקה שכוחן מסוגל להעביר את רוע הגזרה?

הצדקה מייצגת את היחס בין אדם לחברו. מצוות צדקה אינה זריקת כמה מטבעות בצורה קרה. צדקה היא חינוך הלב לנתינה. לדעת לתת בלב שלם!

התפילה מייצגת היחס בין אדם לעצמו. אומנם מתפללים לה’, אבל עיקר התפילה היא העבודה שבלב. תפילה אינה דיבור בעלמא, אלא עבודה שמטרתה לגרום שינוי אצל הבן אדם ולהפוך אותו לבן אדם אחר, לבן אדם יותר טוב.

והתשובה מייצגת את היחס בין אדם לבראו. בדומה לצדקה ולתפילה, תשובה אינה שינוי חיצוני: זקן או כובע, אפילו בנוגע לקיום המצוות המצוות. התשובה היא קודם כל שינוי פנימי.

ולכן, כאשר בן אדם חוזר בתשובה, מתפלל בכל לבו ונותן צדקה מתוך אהבת החסד הוא נהפך לבן אדם חדש שרמתו עליונה בלי שום קשר למי שנגזר עליו גזר הדין.

אצל הנוצרים מספיק לחוטא להתוודא מול כומר. אצלנו הווידוי המילולי הוא רק חלק מהתשובה שעיקרה הוא השינוי הפנימי הגורם לשיפור מעשי הבן אדם. הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם” (ב,ב). מכאן, שהתשובה אינה רק התחרטות על העבר אלא גם קבלה לשינוי לעתיד.

אנחנו יודעים שטבעו של האדם כבד מאוד. כוח רב נדרש כך שאדם ישתנה אפילו קצת. איפה אדם יכול למצוא את הכוח הנדרש להשתנות? כתוב בפרשתנו על מצוות התשובה: ”כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” (דברים ל, יא). הקב"ה שם באנושות את תקוות הבריאה, ועם ישראל יושב בראשה. הקב"ה שם בתוכנו כח גדול להשתנות לטובה. הכח הזה נמצא תחת הרבה קליפות, וצריכים לעמל רב כדי להשתמש בכח הזה "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה,ז) אבל במשימה הזאת הקב"ה מסייע לנו: “פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות בו” (ילקוט שמעוני יתרו, רפט). כדי להצליח בזה, חובה על האדם לגלות את פנימיותו ולעבוד עליה בכל כחו.

יהי רצון שנדע לנצל את ימי הסליחות והימים הנוראים כדי לעבוד על הפנימיות שלנו, שנבין שיש בתקופה הזאת כוחה עצום להשתפר ולשוב אל ה’.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!

בס"ד

דבר תורה לפרשת כי תבא

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרבה זאב קרוב שליט"א

בפרשתנו מופיעה פרשת הקללות. הקללות הקשות והנוראות האלו כבר התקיימו בהיסטוריה שלנו: הרמב"ן מסביר שרובן ככולן התקיימו בבית שני, וגם בהיסטוריה הלא רחוקה שלנו, הרבה מהצרות יכולות להתאים למה שכתוב בקללות. לצערנו, אמונתם של רבים מאיתנו נחלשה מפאת הצרות, ותמיד נשאלת את אותה השאלה: כיצד ייתכן שיש בורא ומנהיג לעולם והוא אינו מונע רע שכזה? אפשר עוד לחזק את השאלה בזה שהקב"ה הוא רחמן: “ורחמיו על כל מעשיו” (תהלים קמה ,ט). איך ייתכן שיש מציאות של רע בעולם?

ראשית לכל דבר, חשוב להבין שהרע אינו מקרה. הרמב"ם בהלכות תעניות כותב: “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. ” (הלכות תעניות א, ג). זוהי דרך אכזריות, לחשוב שהאדם מושלם ושהאדם זך לצרות הנופלות עליו.

שנית, הקב"ה ברא ומנהיג את עולמו, וזה גם כולל בריאת הרע: “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה” (ישעיהו מה,ז). ואכן, אנחנו רואים שבתורה קיימת מציאות כזאת: בימי נח כל העולם נחרב פרט למשפחה אחת, במכת חושך ארבע מחמישה של עם ישראל נהרגו...

ולכן איש אמונה לא צריך להיות מופתע ממציאות הרע ומהצרות, אלא הוא צריך לדעת איך להגיב עליהן.

ולכן, מכיוון שמקורו של הרע מהקב"ה, זה ברור שהוא אינו מקרי. הקב"ה ברא את העולם לשם תכלית אחת, ויש לרע מקום בתכלית הזאת. הרבה פעמים ייסורים באים לכוון אותנו לדרך נכונה: “כי כאשר ייסר איש את בנו, ה’ מיסרך” (דברים ח,ה). העולם בנוי כזה, שהטוב צומח מהקשיים, שהאור מופיע אחרי החושך. בדרך כלל דברים שהאדם מתקשה לבנות מחזיקים מעמד זמן רב, כי הקשיים, והרע הם חלק מבנייתו. הקב"ה הוא טוב, ולכן כל הרע שהקב"ה מפיל עלינו מטרתו להטיב את הבן אדם. ועל זה אנחנו מצווים לברך: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטוב” (ברכות פ"ט מ"ה).

מציאות הרע אינה באה רק כתוצאה של חטאים, אלא היא יותר עמוקה מזה. הרע קיים כדי להשלים את האדם ואת העולם. הן כי הוא חטא, והן כי האדם או העולם יכולים להגיע למדרגה יותר גבוהה מהמדרגה בהם הם עכשיו. במסכת יבמות (סד ע”א), הגמרא שואלת למה אבותינו היו עקורים ועונה כי הקב"ה מתאווה לתפילה של צדיקים. היה צורך של תפילה שאפשר לספק רק בזכות תפילתם של צדיקים.

נחזור לפרשתנו: כתוב שהקללות תבאנה עלינו “תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה ובטוב לבב מרב כל” (דברים כח, מז). יש לשמחה מקום עיקרי בעבודת ה’. בניגוד למה שיכולים לחשוב, שמחה אינה מין הרגשה חיצונית אלא פנימית ביותר: השמחה נובעת מהביטחון בה’, מהידיעה ש"טוב ה’ לכל", שכל מה קורה הוא לטובה. שיש מטרה לכל רע ושבזכותו אנחנו לומדים, משתפרים ובונים את העתיד.

חז"ל אמרו על תקופת בואו המשיח שהיא מלאה קשיים וייסורים. “חבלי משיח” מתארים מצב של סבל לא רק פיזי אלא גם רוחני. במאה השנים האחרונות, חווינו שואה שבה נהרגו שש מאוד ריבוא מאחינו. בניסי נסים חזרנו לארצנו, וכל יום אנחנו פוגשים חילול ה’. לא תמיד מבינים למה כל זה קורה, אלא צריכים להאמין שגם לזה היה חלק בבנית הטוב ובביאת המשיח. יום אחד הכל יהיה ברור, נבין את מקומן שכל המאורעות האלה.

שנזכה בקרוב,

שבת שלום! 

בס"ד

דבר תורה לפרשת כי תצא

מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א

יש מלחמות בעולם. החיילים עוסקים בדבר ירוד מאוד שהוא שפיכות דמים. ידוע עד כמה אווירת הצבא גסה, ואין בה מקום למוסר כפי שמתאר הרמב"ן: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב” (רמב"ן על דברים כג, י).

לעומת זאת, לא כמו כל צבא הוא צבא ישראל: “כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע” (דברים כג, י). לא בגלל שיוצאים למלחמה הדלת פתוחה לעבור על עבירות. קדושתה של מחנה צבאי דומה ברמתה לרמה של קדושה בבית הכנסת: “כי ה’ אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” (שם שם, טו). מהפסוק הזה חז"ל לומדים על הנקיות של המקום בו האדם מתפלל ועוסק בדבר תורה. איך ייתכן שמחנה צבאי שהוא לכאורה ההפך הגמור של הקדושה הופך למקום קדוש?

כשעם ישראל נלחם זה לשם ה’, נלחמים על האמת והצדק האלוקי, כפי שאומרת המשנה במסכת סוטה על הנאום של הכהן המשיח לפני הקרב: “הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום” (סוטה ח,א). וגם הרמב"ם כותב: “ומאחר שייכנס בקשרי מלחמה יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה’ הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה” (הלכות מלכים ז,טו). הרב יעקב אריאל מסביר שההבטחה "שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה" מתייחסת גם במשמעות הנפשית ורוחנית, כשאדם נלחם בשם ה’, הוא לא ייפגע ברוחניות שלו מהצבא, הוא לא יתקלקל מהאווירה הכללית שיכולה להיות גסה ולא כשרה.

בצבא לא רק חשוב לדעת לאחוז את הנשק, אלא גם לטהר את הנשק. החייל צריך להיות מוכן, לבנות את עצמו, ללמוד בישיבה כדי לדעת מה מטרתו של הצבא והנשק שהוא אוחז בידו. חייל כזה שבא לצבא לשם שמיים, לא רק שהוא לא ייפגע אלא גם יחזק את הצבא, וגרום לטהרו ולקדשו.

גם בימינו, הדבר נכון מאוד. הדרך עוד ארוך מאוד עד שיהיה לנו צבא מתוקן ברוח התורה, אין שום ספק שצבא אינו מקומן של נשים. מעניין לראות שאונקלוס תרגם את הפסק ”לא יהיה כלי גבר על אשה” (דברים כב,ה) ב-. “לא יהי תקון זין דגבר על אתתא” שזה גם הדעה של ר’ אליעזר בן יעקב בגמרא שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה. לעומת זאת, אין שום ספק גם שהתרומה של תלמידי הישיבות הסדר שמתגייסים עוזרת המון לתת רוח כשר וטהר לצבא ולקיים את הכתוב “והיה מחנך קדוש”.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת שופטים

בפרשתנו אנחנו מצווים למנות מלך: “שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה’ אלוקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך” (דברים יז, טו). הציווי הזה מעורר כמה שאלות:

1. לכאורה הדת שייכת לתחום הרוחני, למה התורה מצווה אותנו למנות מלך? משטר מלוכני יותר שייך לתחום המדיני ולאומי.
2. האם התורה בהכריח מצווה על משטר מלוכני? בימינו אנחנו רואים שברוב המדינות המפותחות, יש משטר דמוקרטי.
3. עכשיו שעם ישראל חוזר ארצה, מה עלינו לעשות?

ספר דברים – שגם נקרא משנה תורה – הוא מעין חזרה על התורה טרם כניסת העם לארץ ישראל. בו, מודגשים הקשר החזק בין ארץ ישראל לתורת ישראל והרעיון של ערבות. התורה וקיום המצוות אינם רק עניין פרטי אלא עניין כללי. המטרה שלנו כעם הוא להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, תפקיד זה אינו מתקיים כשאנחנו מפוזרים בתוך הגויים אלא רק בתור אומה. ולשם זה, צריכים ארץ וגם משטר פוליטי כדי לנהל את החיים הלאומיים של העם.

ישנה מחלוקות בין הראשונים על הצורה הראויה ביותר של המשטר המדיני. ידועה הדעה של הרמב"ם – והלכה עמו – שיש מצווה למנות מלך, אומנם רבנו יצחק אברבנאל כותב שאין חיוב למנות מלך, אלא התורה דברה נגד יצר הרע, ואם רוצים לחקות את הגוים אז זה יהיה מותר, אבל לפי דעתו משטר דמוקרטי עדיף.

בכל התורה, אין ציווי שדומה למינוי המלך: לפני שהתורה מצווה :”שום תשים עליך מלך” מקדים התורה את הפסוק: “ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגוים אשר סביבותיי”. אם זאת מצווה, למה התורה צריכה לתלותה ברצון העם?

הנצי"ב מסביר שבאמת התורה אינה מחייבת על משטר מסוים, אלא תולה אותו ברצון העם. לעומת זאת, הרמב"ם מסביר, שהכוונה היא שרצונו של העם למנות מלך עלולי להיות מתוך חיקוי לעמים אשר מסביב, ולכן התורה מצווה: “שום תשים עליך מלך – אשר יבחר ה’ אלוקיך”.

הרב יעקב אריאל שליט"א מסכם את שתי הדעות האלה ואומר שאפשר להגיד שמשטר מלוכני עדיף רק במקרה שקיים מלך אידאלי. אבל אם לא קיים מלך שכזה, אז "אחרי רבים להטות", ודמוקרטיה עדיפה. הרב מסביר שמה שחשוב זה לא כ"כ הצורה של השלטון אלא יותר איכותו, והערכים שהוא מעביר.

מלך אידאלי הוא מלך דומה לדוד המלך: מלא ענווה "ואנוכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז), “והייתי שפל בעיני” (שמואל ב ו, כב). מלך שכל מעשיו הם לשם שמיים, מלך שיודע לשאת את עול העם, המצליח לרעות את העם כמו רועה רועה את צאנו (זה לא מקרה שמשה רבנו ודוד המלך היו רועי צאן...). מלך שיודע לעביר יראת שמיים ואהבת ה’ לעמו. זה מלך אידאלי.

כל המטרה של השלטון לפי התורה, זה לא דמות או קבוצה של אנשים השולטים בכח על העם אלא שלטון שיודע להטיב את העם, לתת לו מוסר ותורה, ואם קיים מלך מבית דוד שמתאים לזה הנה מטוב ומה נעים!

ומה קורה עכשיו?

בחסדו הגדול הקב"ה החזיר את עמו למקומו אחרי אלפיים שנות גלות. תנועת ההשכלה פגעה בלבו של העם וגרמה להפרדה בין קודש לחול, להתבוללות (שממשיכה להרוג נשמות יהודיות עד עצם היום הזה) ולהופעה של המושג החילוניות. זה עם כזה שהיגיע ארצה והקים את מדינת ישראל. כשמסתכלים על המצב הנוכחי ותקוותנו להחזרת מלכות בית דוד כואבת היא המציאות.

הראי"ה קוק, שאזכרתו בערב שבת, מתייחס הרבה למציאות הזאת. כל ספר אורות הוא מעין חזון על המצב הנוכחי. הוא לא רק שם דגש על החשיבות של ארץ ישראל באומה הישראלית והקשר שלה עם התורה ועם ישראל, אלא גם כותב על התחייה של האומה, על החשיבות להעמיד אנשי רוח על מנת לאחד דגל התורה ודגל הלאומיות. לא רוצים מדינה כמו כל המדינות של הגוים, אלא מדינת ה’, החזרת מלכות בית דוד עוברת דרך התורה, הנבואה והכהונה.

שנזכה להצליח בדרך הזאת, לתקן את המדינה ברוח התורה, להחזרת מלכות בית דוד ולקיים מה שכתוב:”ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, ושנדע שהכל להקב”ה אליו פונות עינינו ושהוא המלך: ה’ מלך, ה מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד!