בס"ד

דבר תורה לפרשת ראה

מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א

כתוב בפרשתנו: “כי ירחיב יהוה אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן יהוה לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך” (דברים יב, כ-כא). משני הפסוקים האלה מתעוררות שתי שאלות: א. מה הקשר בין גבולות ארץ ישראל לאכילת בשר? ב. הרבה פעמים התורה מתייחסת לתאווה כדבר שלילי. כאן, ההתייחסות נשמעת קצת שונה. הכיצד?

ישנם שלושה כיווני פרשנות בנוגע לפסוקים האלה: הרמב"ן מסביר שבמדבר לא היתה אפשרות לאכול בשר כי אם בשר קרבנות. בארץ ישראל, לא כולם נמצאים סביב למשכן ובגלל הסיבה הזאת התורה התירה לאכול בשר חולין מחוץ למשכן. האור החיים הקדוש מסביר שההיתר הוא לא רק לאכול בשר חולין אלא גם להתאוות לבשר שכזה. משמע שבזכות הכניסה לארץ ישראל תאוות הבשר שהיתה אסורה במדבר נהפכת למותרת. רבנו סעדיה גאון מסביר שאכילת בשר חולין היא אחת מתרי"ג המצוות! הכניסה לארץ ישראל, וכל הטוב שהקב"ה נתן בה, מחייבת אותנו מלהינות ממנה! כפי שכתוב בירושלמי בסוף מסכת קידושין: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל”.

מחד גיסא אנחנו רואים שיש התייחסות שלילית בתורה לתאווה. בקברות התאווה העם נענש על זה שהוא התאווה לאכילת בשר. מאידך גיסא, רואים שיש גם מובן חיובי בתאווה: בפרשתנו, מוסבר פדיון מעשר: “ונתתה הכסף בכול אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך...” (דברים יד, כו). המילה תאווה היא מלשון אווה, כלומר רצון. התאווה היא כח הרצון, הגורם לאדם לעשות דברים או לא לעשותם.

מכאן, אפשר להגיד שיש שני סוגים של תאווה. האחת שלילית והשנייה חיובית. התורה גם משתמשת במילה תאווה בחטא של חוה: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים” (בראשית ג,ו). יש תאווה שנובעת מהעיניים. היא לא צורך טבעי של האדם אלא באה מבחוץ. לעומת זאת, בפרשתנו, התורה מגדישה שהתאווה נובעת מהנפש: “תאווה נפשך”, “אוות נפשך”, התאווה הזאת היא פנימית.

יש תמיד טוב במה שנובע מנפש האדם. “ואהבתי את ה’ אלוקיך בכל לבבך”. חז"ל בברכות מסבירים, “שבכל לבבך”, הכוונה היא לעבוד את הקב"ה בשני היצרים, ביצר הטוב וגם ביצר הרע. ועוד יותר מזה, על הפסוק ”וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד” (בראשית א,לא) בקהלת רבה מוסבר שטוב זה היצר הטוב ומאוד היצר הרע. יצר המין לדוגמא, הוא תאווה שיש בה משהו שמוביל אל הרע. מצד שני, במסגרת כשרה, הוא קדש קודשים ובזכותו העולם מתקיים! חז"ל ביקשו לבטלו, ואפילו תרנגולות לא הטילו ביצים!

נחזור לעניין בשר חולין: יש לארץ ישראל מעלה שהיא יכולה להעלות בקדושה דברי חולין. הב"ח מסביר למה יש לחתום בברכת מעין ז’ על פרותיה בא"י במקום על הפירות: “כי באכילת פירותיה של א"י, אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה”. יש בארץ ישראל מעלה מעבר לחומר, יש קדושה, קרבה להקב"ה שלא נמצא בשום מקום אחר. במדבר, התאווה של בשר זה היתה תאווה חיצונית, זה היה “בשר לבטן”. בא"י התאווה לבשר נובעת ממקור יותר פנימי, המאפשר קרבה אלוקית.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת עקב

בדרך כלל כשהקב"ה מנסה את האדם במקרא זה במצב של חיסרון: עקדת יצחק לאברהם אבינו, חוסר מים לעם לשתות במדבר, וכו... לעומת זאת בפרשתנו אנחנו קוראים: “המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך” (דברים ח, טז), הנסיון כאן מתבטא בנתינת המן. איזה מן ענוי זה? היכן הנסיון בכך שהקב"ה נותן מן לעמו?

הספורנו מסביר: “אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער”. במציאות, אנחנו רואים שהאדם נוטה לפנות אל הקב"ה כשהוא נמצא במצב של קשיים, כשיש לו בעיות, מלחמות או אבלות ל"ע, אבל כשיש לאדם שיפע האדם מרגיש כמלך, ולא כ"כ משתף את הקב"ה בטובו. מדוע?

ישנן שתי סיבות מרכזיות לכך: ההרגל והגאווה. הבן אדם מתרגל. קמים בכל יום, אוכלים, פועלים, ומפסיקים להתפעל על דברים שנראים טבעיים כמו גידול העגבניות, ילידת הילדים, פעולות הגוף, ושוכחים שיד ה’ נמצאת בהם, שוכחים שגם בדברים טבעיים הקב"ה משתף פעולה. וזאת כוונת הספורנו, שבנסיון המן, נבחנים על אמונתנו בהקב"ה גם במצב ש“לא תחסר כל בה”.

הגאווה היא הסיבה השנייה של שיכחת ה’: “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך”. האדם לומד, עובד, בונה, לוחם ומרגיש כמלך, כבעל השדה. הוא עלול לחשוב שכל הצלחותיו הן רק בזכות מעשה ידיו - “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ולהתנתק מהקב"ה. ולכן כנגד שתי הסיבות האלה הקב"ה צווה לנו לברך על האוכל, להזכיר לנו שהוא המקור של כל הטוב.

ולכן אפשר לחשוב שמכיוון שהקב"ה הוא המקור של כל הטוב, אפשר להיות פסיבי, להתפלל ולקבל את הכל ממנו! בגמרא במסכת נידה, נשאלת השאלה: מה יעשה האדם ויתעשר? ירבה בבסחורה, וישא ויתן באמונה. הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. אם האדם צריך להתפלל כדי להתעשר, למה הגמרא הזכירה שהאדם גם צריך להרבות בסחורה? אלא שיש שני רכיבים: ההשתדלות האישית – החלק האנושי, והתפילה - החלק האלוקי. הרב קוק זצ"ל על השאלה, מה היחס בין ביטחון בה’ להשתדלות עצמית, עונה ששניהם אינם חילופיים אלא מצטרפים: האדם צריך גם לעשות את כל ההשדלויות וגם לבטוח בכל כוחו בה’.

הר"ן (דרשה עשירית) וגם רבנו אברבנאל (דברים ח) מקשרים את הפסוק: "כחי ועצם ידי עשה לי את החייל הזה” לפסוק שלאחריו: ”וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל”, ואומרים שאין להבין שאסור להגיד "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא יש מצווה לאומרו! מה פשט הדברים? להבין שה’ פועל בכל מעשי אדם, להבין שה’ לא רק נמצא במקור, אלא גם באמצעים, ולכן במצב תקין אדם צריך להיות מודע על כל הכוחות שה’ נתן לו, וגם לדעת שדרכם הקב"ה פועל. במצב כזה אדם חיי דבקות ה’ אמיתית כי הוא מצליח לשתף את הקב"ב בכל מעשה ידיו.

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת ואתחנן

מבוסס על הרב זאב קרוב שליט"א

בפתיחת פרשתנו משה רבנו מתחנן להיכנס לארץ. משה רבנו הוציא את העם ממצרים, קיבל את התורה, הקים את המשכן וגם הנהיג את העם במשך ארבעים שנה במדבר. הרי שהוא זכה להגיע לרמה שאף אחד לא הגיע אליה, יש לשאול למה כ"כ חשוב לו להיכנס לארץ ישראל? מה חסר לו?

בכל ספר דברים בכלל ובפרשתנו בפרט אנחנו מוצאים הרבה פסוקים המגדישים את החשיבות של ארץ ישראל בקיום המצות, בדוגמה: “ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' אלוקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה” (דברים ד,ה). משמע שכל המצוות מתקיימות דווקא בארץ ישראל.

לפי ההסבר הזה, מובנת הסיבה שמשה מתאווה להיכנס לארץ, אבל הסברה הזאת דורשת בכל זאת בירור: למה ארץ ישראל כ"כ חשובה בקיום המצוות?

בעשרת הדברות, בשני הדברות הראשונים הקב"ה פונה לבני ישראל בגוף ראשון (“אנוכי ה' אלוקיך...”, “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני”). הכלי יקר מסביר מדוע למה בדני הדיברות הראשונים הקב"ה מכונה בגוף הראשון בשאר הדברות בלשון נסתר: לפי שכל המצוות האלה הן חובת הגוף, וחייבים בהם בין בא"י, בין בחו"ל. לעומת זאת, שני הדברות הראשונים לא מתקיימים כשישראל לא על אדמתם, כי כבר אמרו חז"ל ש“כל הדר בחו"ל דומה למי שאין לא אלוק.“ (כתובות קי:). ולכן המצווה הראשונה, מצוות האמונה בה' יכולה להתקיים רק בארץ ישראל.

שייך להגדיר מה זה אמונה: יש לאדם כלים כמו חושיו, רגשו ושכלו ויש לו גם פעולה מתמדת שלעולם לא נפסקת, שהיא החיים. מקור החיים הנו הקב"ה כמו שכתוב בפרשתנו: “ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום” (דברים ד,ד). האמונה זה קשר חיים שבין הקב"ה שהוא המקור לאדם, ואדם עובד על האמונה בעזרת הכלים שלו. ולכן ככל שהאדם משקיע בקשר הזה, כך הוא יהיה דבוק בה', ואמונתו יותר גדולה. “ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך” (שם, ו,ה). בניגוד לאהבה כלפי בשר ודם, האדם צריך להשקיע את הכל לאהבת ה', ובכך הוא זוכה שחייו דבוקים לבוראו.

נחזור לעניינו, איך כל זה קשור לארץ ישראל? הקב"ה קבע שמקום הדבקות בו נמצא בארץ ישראל: “כי בחר ה' בציון אווה למושב לו” (תהלים קלב). “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” (כלים א,ו). הקדושה היא מציאות של קרבת אלוקים. רבים הם מדרשי חז"ל המסבירים את הקשר הזה בין עם ישראל לארץ ישראל: “ישראל נאים לארץ, והארץ נאה להם” (במדבר רבה כג, ו), “אמר לו הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עליי... וישראל חביבין עלי... אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי (שם, ז). רואים עד כמה הזיווג בין עם ישראל לארץ ישראל חביב בעיני הקב"ה!

מר"ן הרב קוק כותב ברש אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה.” (אורות, ארץ ישראל, א). פשט דבריו שארץ ישראל היא קודם כל קושרה לעם ישראל בקשר חיים עמוק מאוד. קשר החיים הזה מאפשר לנו להידבק עוד יותר בהקב"ה, ובכן אמונתנו בו עוד יותר גדולה. וכך מסביר הרב חרל"פ (מעיני הישועה עמ' שד): “ארץ ישראל היא הצינור לכל המושגים העליונים, נבואה ורוח הקודש וכיוצא באלו, ומבלעדי ארץ ישראל אין שום גילוי מתגלה בעולם... ומבלעדי הצינורות האלה אין קדושה ואין אמונה”.

כל מטרתם של יציאת מצרים ומתן תורה היא דבקות בה'. ולכן משה רבנו התחנן להיכנס לארץ ישראל כדי להידבק עוד יותר בהקב"ה ולחיות את קשר החיים הזה במלואו, כפי שכותב הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (שהיה המשגיח בישיבת פונוביץ' בסוף חייו): “כי הארץ הקדושה היא נקודת לבנו באמת, כי אין לחלק הארץ מהתורה... והשגת הארץ היא באמת קודם התורה.”.

שנזכה לשבת תמיד על ארצנו הקדושה ובאוהלי של תורה ביחד,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת דברים

מפי שיעור של הרב אורי עמוס שרקי שליט"א

פרשתנו פותחת את החומש החמישי בו משה רבנו נואם לפני כניסת העם לארץ ישראל. משה רבנו חוזר על דברים שנאמרו וקרו קודם, וזאת הסיבה שספר דברים נקרא משנה תורה בלשון חז"ל.

ידוע שבט' באב נגזר עלינו להישאר ארבעים שנה במדבר בגלל חטא המרגלים. בפרשת דברים שתמיד קוראים בשבת לפני ט' באב, משה רבנו חוזר על חטא המרגלים שהוציאו דיבה רעה כי חששו ביכולת של בני ישראל לנצח במלחמה מול יושבי הארץ: “אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם” (במדבר יג,כח), “לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו” (שם שם, לא).

בפרשתנו, רואים את התגובה של משה רבנו למרגלים. תגובה זו מעוררת תמיה חזקה כי בפרשת המרגלים לא מסופר על תגובת משה רבנו אלא על תגובת כלב בן יפונה: “ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה.” (שם שם, ל). כלומר, נהיה אמיצים ניקח נשקים ונצא למלחמה! לעומת זאת, בפרשתנו לא מסופר על תגובת כלב אלא משה מדבר: “ה אלקיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם” (דברים א, ל), “ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם” (שם שם, לג). כלומר, ה' יעשה לכם ניסים באותה צורה שהוא עשה ביציאת מצרים ובמדבר.

בהמשך הדיבור של משה רבנו, מובאת התגובה של הקב"ה: “אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבתיכם”, "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי יהוה.” (שם שם, לה-לו). רק כלב הלך בדרכי ה'! לו ולא אחר: “גם בי התאנף יהוה בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם” (שם שם, לז). כאן, התורה מגלה לנו את הסיבה האמתית שמשה לא נכנס לארץ (מי מריבה הוא רק סיפור כיסוי כך שלא נחשוב שמשה היה חלק מעצת המרגלים) ! זה ברור שמשה לא טעה בחטא המרגלים, אלא בגלל חטא המרגלים, בגלל חולשת העם משה לא עלה ארצה. הוא קיבל את חולשת העם, והציע להם הנהגה שהייתה מתאימה למדבר – הנהגה ניסית, במקום שצריכים הנהגה טבעית.

כדי לחיות בארץ ישראל, צריכים להבין שהחומר, הטבע והארציות גם הם שייכים לקודש ואינם נפרדים ממנו. זאת הדרך היחידה להגיע לאחדות ה' האמתית, אם לא כך, זה כמו לקבל שיש שתי רשויות: הטבע בצד אחד, והאלוקות בצד שני. ביציאת מצרים, העם היה חלש, והקב"ה נאלץ להנהיג את העם לפי הנהגה ניסית, המטרה של המדבר זה היה לבנות את העם, לבנות את האמונה של העם. רואים את התוצאה אחרי ארבעים שנה במדבר בני ראובן ובני גד שלכאורה היו שבטים מאוד חומריים (בעלי צאן רב, ולכן החליטו להישאר בעבר הירדן), מציעים לצאת לקרב לפני העם, מה שמראה שהם לא מפחדים ומבינים שה' איתם גם במלחמה.

וגם בדור שלנו זה נכון: אנחנו נוטים לחשוב שיש בצד אחד הקודש, ובצד השני החומריות. צריכים לנסות לראות גם את הקודש כשאנחנו עוסקים בחומריות. גם כשעובדים, שעוסקים בדברים אחרי מלימוד תורה - או דברים רוחניים אחרים צריכים לחשוב שעוסקים בקודש, כי האלוקות נמצאת גם שם.

שבת שלום!