בס"ד

דבר תורה לפרשת מסעי

פרשתנו חותמת את ספר במדבר. ספר במדבר מתאר את המסע של העם ממצרים עד גבול ארץ ישראל.

בניגוד למלאכים העומדים, בני אדם הם הולכים. התנועה אינה סתמית אלא מאפשרת לבן אדם להגיע ממקום מסוים למקום אחר, לא רק בצורה גאוגרפית אלא גם ובמיוחד במהלך החיים: האדם מתקדם. בזכות הניסיונות שה' שולח לנו ומשברים שאנחנו פוגשים, אנחנו בונים את עצמנו, מתחזקים ומתקדמים, כמו שכתוב במסכת גיטין (מג.): “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”. ומה שנכון לבן אדם פרטי, נכון גם לאומה כולה: לא דומה העם היוצא ממצרים לעם הנכנס לארץ ישראל.

מקום המסעות הוא המדבר. מדבר המבדיל בין מצרים המסמלת את הגלות לארץ ישראל המסמלת את הגאולה. בפרשה הקודמת, ביחס לנדרים, מתוארת החשיבות שיש לדיבור. הדיבור הוא תכונה המאפיינת את הבן אדם הנקרא "המדבר", אומנם אצל היהודי יש לדיבור כח נוסף המהווה מעין מעשה: דוגמא לכך זה הקידושין. אצל הגויים רק הביאה עצמה קובעת שאשה היא אשת איש. אצלנו בזכות מוצא פיו האדם ותמורה מעשה קניין שווה פרוטה אישה מתקדשת. יש לעם ישראל מסר לאומות העולם, תפקידנו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ולכן במדבר אנחנו לומדים איך לדבר.

ולכן כשבפרשתנו התורה מתארת את מ"ב המסעות, המטרה אינה רק לתת תיאור גאוגרפי של הנסיעה של עם ישראל במדבר, אלא קודם כל למנות את מ"ב המהלכים שעליהם הזהות היהודית נבנית לדורות.

ידוע שיש שמות רבים להקב"ה, וכל שם מייצג התגלות אלוקית בעולם. שם הויה הוא גילוי מידת הרחמים ושם אלוקים הוא גילוי מידת הדין. יש גם שם בעל מ"ב אותיות (רשאי תיבות של מילות המזמור "אנא בכח") שהוא הגילוי של הגבורה האלוקית. במדבר היו מסעות נפלאים ועליונים וגם משברים ונפילות אבל כולם מהווים גילוי של גבורת ה'. אפשר לחשוב שכל מסע הוא עניין בפני עצמו, לכאורה אין קשר בין קריעת ים סוף לקברות התאווה, אבל פרשתנו באה למנות את כל המסעות מחדש ברצף כך שנוכל להבין שכולם שייכים למסע אחד "על פי ה'", ה' מסובב את הכל מלמעלה, ה' מסובב את ההיסטוריה שלנו, למרות שמלמטה לא תמיד רואים את זה.

וגם ככה היא דרך הגאולה. מי היה חושב שממעשה זנות של יהודה יצאו דוד והמשיח?

וגם בדורנו, בתהליך אל הגאולה השלמה, אנחנו לא תמיד מבינים מה קורה, מה הקשר בין המאורעות: רואים דברים שסותרים אחד את השני. עם ישראל חוזר לארצו אבל רוב המנהיגים היו חילונים ואפילו שונאי תורת ישראל! רואים התחזקות של התורה, אנשים חוזרים בתשובה מהמקומות הכי לא צפויים, אנחנו בדור של צדקה, בצד השני, רואים פריצה חמורה בצניעות, בקלי קלות האדם יכול להיתקע עם כוחות הטומאה. עם ה' חוזר לארצו ומקים את מדינתו, ומצד שני אנחנו מוותרים על ארצנו הקדושה.

הקב"ה מסובב את הכל מלמעלה.

שנזכה לגאולה שלמה,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת מטות

פרשתנו נמצאת לקראת סוף ספר במדבר, תכף יסתיימו ארבעים שנות שהות בני ישראל במדבר והם עומדים להיכנס לארץ. אולי אפילו יכלו להרגיש את קדושתה ואת ריח פירותיה!

אחרי חטא המרגלים והעונש החמור שלו, אחרי שחנכו דור חדש שייכנס ארצה, שני שבטים עשירים במקנה מתקרבים למשה רבנו ושואלים אישור להישאר בעבר הירדן המזרחי.

משה רבנו תמוה על עצם השאלה ומגיב בכל תוקפו: “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה” (במדבר לב,ו) – איך אתם יכולים לשבת בשלווה בזמן שאחיכם יילחמו? זאת פגיעה חמורה על אחוות ישראל ושלמותה של הזהות היהודית. “ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם יהוה” (שם שם, ז) – לראות שהאנשים בורחים לפני כיבוש הארץ גם יכניס מורך לב בעם!

גם מעניין לראות שמשה עונה "אשר נתן להם" – ולא לכם, כאילו בני גד וראובן בבקשתם מוצאים את עצמם מכלל ישראל! ועוד יותר חשוב: משה מזכיר את חטא המרגלים וכל הרע שהוא גרם, כביכול להראות שהשבטים האלה חוזרים על אותו החטא!

בני גד ובני ראובן מנסחים מחדש את בקשתם: “גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, “ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם”, “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו” (שם שם, טז- יח). הם לא רק יצאו לקרב אלא יהיו גם בחוד החנית במלחמה!

בתנאים אלה משה מסכים: “בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו” (שם שם, כד), אלא בניגוד לבקשתם של בני גד ובני ראובן, משה מקדים את הטף לצאן. משה מלמד להם שיש סדר ערכים בחיים, שהמשפחה יותר חשובה מהכסף. וזה בעצם הטעות של בני גד ובני ראובן, הם שמו את הטפל לפני העיקר, ולא רק ביחסם למשפחה ולכסף אלא גם לארץ ישראל.

אני אסביר:

רואים שבהתחלה משה מתנגד בחוזק לבקשתם ואחר כך מסכים. נשאלת השאלה האם הבקשה שלהם היא מוצדקת או לא? ולמה משה לא הסכים ישר?

מהות של עבר הירדן המזרחי מיוחדת: בצד אחד, משה רבנו נקבר שם, ואף אחד לא יגיד שהוא נקבר בא"י! וגם דיני תרומות ומעשרות רק דרבנן, ואותו האזור רק נקדש בכיבוש יהושע אבל הוא לא נקדש ע"י עזרא. יש קדושה מסוימת לאזור הזה אלא רק בזכות הנוכחות של בני גד וראובן, ולכן בתקופה משה זה ברור שלא הייתה לה שום קדושה. אבל למרות הכל יש גם צד של צדק בבקשה שלהם: שני השבטים האלה היו שבטים של רועי צאן, וידעו שאסור הוא לגדל בהמות דקות בא"י שמא ירעו בשדות של אחרים.

בספר יהושע, אנחנו פוגשים שוב את שני השבטים האלה. אחרי תום המלחמה, יהושע משחרר את בני ראובן ובני גד, שלא ראו את משפחתם כבר 14 שנה (שבע שנים של כיבוש, ושבע שנים התנחלות). הם חוזרים לארצם ובונים מזבח: “וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה” (יהושוע כב, י). ובני ישראל מגיבים: “וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (שם שם, יא), ואפילו רצו לצאת למלחמה כנגדם, עד שהתברר מה היה הרצון של שני השבטים. הם לא רצו לבנות את המזבח אלא מזבח. אז המזבח היה במשכן בשילה, ואסור היה להקריב קרבנות במקומות אחרים. אבל בני גד וראובן בנו מזבח למראה ולא להקריב קרבנות! מעין גשר בני שני צדדי הירדן. כוונתם הייתה לאחדות עם ישראל ולא לפילוג, להראות שלמרות שהם גרים מעבר השני של הירדן הם עדיין שייכים לאותו העם... במעשה הזה, הם מודים שהעיקר זה ארץ ישראל – עבר הירדן המערבי - ולמרות שיש לה בחינה מסוימת של ארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי הוא הטפל.

וזאת הייתה הסיבה שמשה רבנו לא הסכים מיד לבקשה של בני גד ובני ראובן. הוא רצה להראות להם שיש עיקר – ארץ ישראל, המשפחה – ושיש טפל – עבר הירדן המזרחי והכסף, ושחשוב לא לערבב ביניהם.

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת פנחס

בס"ד

דבר תורה לפרשת פינחס

מבוסס על הספר "הגיוני משה" של הרב משה בוצ'קו זצ"ל

בסוף פרשתנו אנחנו פוגשים את ציווי הקרבת הקרבנות: קרבן התמיד וגם הקרבנות השונים של המועדים. כל יום מקריבים שני כבשים לעולה, בשבת מוסיפים עוד שני כבשים לעולה, ולכל חג וחג יש הקרבנות משלו. ננסה להבין מה מסתתר מאחורי הקרבנות האלה.

לכאורה מקומה של פרשת הקרבנות הזו, צריכה להיות בספר ויקרא עם שאר הקרבנות, ולא בספר במדבר: חלק גדול של ספר ויקרא זה פירוט של קרבנות שונים! אז למה הפרשה נכתבה כאן?

בספר ויקרא מדובר בקרבנות יחיד המובאים בשל נסיבות מיוחדות כמו נדר, נדבה, קרבן חטאת, וכו... בפרשתנו מדובר על קרבנות ציבור, קרבנות של כלל ישראל, המובאים כל יום תמיד בלי הפסק.

אפשר לחלק את הקרבנות שבפרשתנו בשני סוגים: קרבנות התמיד של ימי חול ושבתות, והקרבנות של המועדים.

כל יום, מקריבים שני כבשים: “את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” (במדבר כח, ד). הביטוי מיוחד: הכבש אחד, בלי ה' הידיעה לפני אחד. ללמדנו ששני הקרבנות האלה הם בעצם קרבן אחד, המובא גם בבקר ובגם בבין הערבים. קרבן התמיד מקושר לראשית הבריאה כשהכל היה מושלם, לפני כל מחלוקת וחטא: “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” (בראשית א,ה). בן אדם יחיד אינו יכול להגיע למדרגה הזאת של שלמות, “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז, כ). לעומת זאת, כלל ישראל מגלה את שלימות הבריאה, ובזכות זה, בזכות קדושת עם ישראל ככלל, יכולים להקריב את הקרבן הזה המייצג את השלמות. אנחנו גם רואים שלא מוזכר שום קרבן חטאת המראה מה שמראה את השלמות הזאת.

“וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים” (במדבר כח, ט). בשבת מוסיפים עוד שני כבשים - המסמלים האדם עם הנשמה היתרה שלו, האדם המתעלה ליום שכולו שבת, הכח התמידי והכח העליון, ביחד הכח של מטה עם הכח של מעלה!

לעומת זאת, מערכת קרבנות המועדים שונה: מקריבים שעיר עזים לחטאת: כל המועדים קשורים לראש חודש: כמו שהלבנה משתנה,ישגם כח לאדם להשתנות ולחזור בתשובה, ולכן לכל חג וחג יש חלק של תשובה (תשובה ביראה בימים הנוראים או תשובה באהבה בשלוש הרגלים).

מקריבים בכל ימי המועדים (פרט לסוכות שבו יש עוד יותר פרים כנגד שבעים אומות העולם) שני פרים כנגד שני היצרים, יצר הרע ויצר הטוב, אבל תמיד מקריבים איל אחד המסמל שליבו של האדם (עם שני יצריו) אחד הוא ולאביו שבשמיים מכוון. זה מלמד שגם ליצר הרע יש מקום בעבודת ה'. שדברים כמו אכילה ושתייה שבצד אחד הן תאוות של הגוף, גם יכולות להיות לשם שמיים (כדי להזין את הגוף כשהוא יהיה חזק ללמוד תורה, וגם לשמחה של החגים, וכו...).

שבע כבשים שמקריבים בכל מועד, באים כנגד שבע חלקי הנפש – הכוחות של יצירה ופעולה הסמלים את ההתחייבות של האדם בעולם הזה. האדם צריך להיות פעיל ולא פסיבי.

לעומת זאת במערכת של הימים הנוראים (ראש השנה, יום הכיפורים וגם שמיני עצרת) מקריבים רק פר אחד! בראש השנה, יום הזיכרון, זכר לבריאת העולם שעדיין היה אז רק מידת הדין ללא פגם ובלא חולשה. גם ביום הכיפורים שבו כל העם עומד כמלאכים, אין מקום לשטן. וגם בשמיני עצרת אחרי כל העליה של חגי תשרי מתאחדות מידות הדין והחסד, בכל המקרים האלה די בפר אחד!

שנזכה לגאולה שלמה בקרוב ולהקריב שוב את כל הקרבנות!

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת בלק

מבוסס על "הגיוני משה" של הרב משה בוצ'קו זצ"ל

אחרי קריאת פרשתנו שבה בלעם שרצה לרצה לקלל את ישראל בירך אותו, מתעוררת שאלה: מה כוחה של קללה או ברכה, ובמיוחד כשהיא באה מבן מושחת ובלי מוסר.

זאת בעצם השאלה של רבנו בחיי על דבר בלעם:

“יש לשאול, אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא, אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא ואם הבורא גזר על ישראל, שנאמר- 'כי ברוך הוא' (במדבר כב', ו') איך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר. ואם תאמר לא היה ממש בקללה אם כן למה מנעו הקב"ה כעניין שכתוב 'יקללו המה ואתה תברך' (תהילים ק', כ')?” - ועונה: “כי איו שום כח בברכתו או בקללתו, אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגיפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו: 'בשביל קללתו של בלעם באה המגיפה', על כן מנעו לקלל.”.

לפרוש זה לא היה שום כח לבלעם, והקב"ה לא נתן לבלעם לקלל את עם ישראל כך שלא יאמרו שהמגיפה שבאה על עוון פעור הגיעה בגלל קללתו של בלעם. תירוצו של רבנו בחיי שבעצם אומר שאין שום משמעות בדברי בלעם, דחוק עד מאוד כי סותר פסוק בדברים: “וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג,ו). ועוד פסוק הכתוב בספר יהושע: “וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ” (יהושע כד,י). משמע משני הפסוקים האלה שבלי שה' הפך את הקללה לברכה היא כן הייתה תופסת! ועוד, ישנו גם איסור לקלל בתורה: “כל המקלל אדם מישראל בשם, עובר בלא תעשה ומחוייב מלקות” (ברכות טז., רמב"ם סנהדרין יח,ב).

הרמב"ם מסביר שטעם האיסור לקלל, לא מכוון רק אל המקולל שישמע את הקללה וייפגע, אלא גם אל גם המקלל כי אפילו אם המקולל הוא חרש, זה אסור: “לא תקלל חרש” (ויקרא יט, יד).

ולכן אנחנו חייבים להגיד שיש בבן אדם כח נסתר לברך ולקלל, להשפיע מכח דיבוריו היוצאים מעומק נשמתו! בצלם אלוקים נברא האדם! האדם זה לא רק גוף ואיברים אלא גם נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל"! “הקב"ה רואה ואינו נראה והנפש הזו רואה ואינה נראית. תבוא הנפש שהיא רואה ואינה נראית ותקלס להקב"ה שהוא רואה ואינו נראה.” (דברים רבה פ' ב' ל"ז). ולכן לכל אדם יש בנשמתו חלק אלוקי שנותן כח לדברים היוצאים מהפה, כל אחד לפי מעלתו! וזה, אפילו כשהשימוש בנם שלילי ורע!

ובלעם לא היה סתם בן אדם, הוא היה נביא! כתוב עליו בספרי: “לא קם בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם! ואיזה זה? זה בלעם בן בעור!”. אמריה זאת מהווה תמיהה! איך לבן אדם נשחת כמו בלעם יש נבואה ברמה כה גבוהה? כדי להבין את זה, צריכים להבין את ההבדל בין הנבואה של משה, לנבואות אחרות: שאר הנביאים התנבאו מתוך חזון בחלום או מראה. הנביא צריך להבין את החזון. כשמשה מדבר, זה דיבור אלוקי נטו ברוטו!

לעומת זאת, בלעם מכיוון שהיה ירוד ביותר, לא היה לו כח להבין את החזון כמו שאר הניבאים, ולכן הוא היה נאלץ להגיד מה שהקב"ה מחליט לשים בפיו! ולכן נבואתי הייתה ברורה כמו נבואתו של משה רבנו אלא דווקא בגלל הרמה הגרועה שלו!

ולכן בלעם ניסה לחפש פגם, ניסה למצוא בני ישראל שעוברים עברות כי כך, אולי הוא לא יקבל ברכה בפה אלא קללה. הוא חשב שזה בלתי אפשרי שאומה כולה תחייה חיים עליונים.

הוא נישא להביט בתוך אוהלם של ישראל, כדי למצוא את מומם: “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל.” (במדבר כד,ה). הקב"ה שם בפה שלו ברכה שתמיד תחול על ישראל – ללמדנו "שבכחם של ישראל אף לחיות למעלה מדרגת המלאכים, ואם ישנם כשלונות הרי זה רק במבט החיצון, ואילו בפנימיותו ישראל הוא עם זך, מלא טוהר תבונה וחכמה.” (ציטוט מספרו של הרב בוצ'קו זצ"ל).

שבת שלום!

דבר תורה לפרשת חקת

בס"ד

דבר תורה לפרשת חוקת

ספר במדבר הוא ספר המשברים שבזכותם עם ישראל נבנה על מנת להיכנס לארץ. עד פרשת חוקת, אנחנו פוגשים משברים פנימיים כמו קברות התאווה, חטא המרגלים ומחלוקת קרח ועדתו. מכאן והלאה אנחנו פוגשים משברים חיצונים, משברים הנובעים מאומות העולם, כמו המלחמות, ומאורעות בלעם ובנות מואב.

בפרשתנו, עם ישראל מתחיל את המלחמות הראשונות לקראת כניסת לארץ ויציאה מן הגלות. בדרך לארץ ישראל העם צריך לעבור דרך ארצות אחרות. משה שולח מלאכים למלך אדום כדי לבקש רשות לעבור דרך ארצו: “וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ” (במדבר כ,יד). וכן, גם בהמשך משה שולח מלאכים כדי לבקש רשות לעבור דרך סיחון, אך שם התורה משתמשת בלשון אחר: “וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר” (במדבר כא,כא). בפסוק הראשון כתוב וישלח משה, ובפסוק השני כתוב וישלח ישראל. רש"י כותב ששני הכתובים האלה צריכים זה לזה להגיד לנו שמשה הוא ישראל, וישראל הוא משה, כלומר שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל עכ"ל. נשאלת השאלה, למה בפסוק הראשון דווקא כתוב וישלח משה ובפסוק השני דווקא וישלח ישראל: לומר לנו שבכל שמתקרבים לארץ ישראל, הערך של הכלל בולט על ערך הפרט: העם מתעלה, והאחדות יותר חזקה.

ולכן, זה גם קרוב לכניסת הארץ שמנהיגי העם הגדולים, משה אהרן ומרים מסתלקים. עניין החטא של משה הוא סתום בכתוב: יש מעשים, עונש ונענשים אבל החטא לא מפורט. רש"י מסביר שלא ציווה הקב"ה להכות את הסלע אלא לדבר אליו. לכאורה מעשה משה לא כ"כ חמור, ועוד שהקב"ה מצווה למשה לקחת את המטה!

הכוח המיוחד של האדם זה הדיבור, מה שמבדיל בן אדם משאר בעלי חיים זה האפשרות לדבר, וזה הסיבה שהאדם נקרא "המדבר" בניגוד לבעלי חיים שנקראים "החי". בפרשת בראשית, אונקלוס מתרגם את הביטוי "ויהי האדם לנפש חיה" ב"לרוח ממללא", ורש"י מסביר: “שיש בו דעה ודיבור”. הדיבור זה כלי תקשורת המאפשר קשרים בין אדם לסביבתו, זה אחד הדברים היחידים היוצאים מבן אדם ומגלה את פנימיותו. לבן אדם צדיק זה ברור שדיבורו יהיה איכותי ויתרום לסביבה.

בארמית מנהיג מתורגם "דבר", זה האיש שיכול להנהיג את העם בזכות כח הדיבור שלו. לעומת זאת, ישנם מקרים שהדיבור לא מספיק, יש מקרים שצריכים כפיה. גם אחד העונשים בתורה זה מלקות. עם של עבדים מבין את המכות (כי איתן הוא רגיל לחיות) בנוסף לדיבור. עם כזה זקוק למנהיג גדול, מעל הכל כמשה: “משה כפני החמה” (כשיש חמה בחוץ, אף אור אחרי לא נראה). לעומת זאת, לפני כניסת הארץ, רמת העם יותר גבוהה, ואפשר לסמוך על ערך הכלל, ולכן צריכים מנהיג שיותר מתאים להם: יהושע שהוא "כפני הלבנה" (אור הלבנה לא מונעת אורות אחרים להאיר). והנהגה זאת, היא הנהגה של מנהיג של ארץ ישראל!

שבת שלום!