בס"ד

דבר תורה לפרשת ויגש

במסכת סנהדרין בפרק חולין אנחנו לומדים: “אמר ר’ יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב" אינו אלא לשון צער. אחד הדוגמאות שמביא ר’ יוחנן הוא הפסוק החותם את פרשתנו: “וישב ישראל בארץ גושן ...” (בראשית מז, כז) הסמוך לפסוק השני של הפרשה הבאה: “ויקרבו ימי ישראל למות” (שם, שם, כט).

לכאורה קשה להבין את הקשר בין הישיבה של יעקב אבינו בארץ גושן למותו. לא לחינם ר’ יוחנן דווקא אמר אמירה זאת וכדי להבין אותה עלינו להתמקד על חיי אומרה.

ר’ יוחנן היה אמורא גדול מאוד בארץ ישראל , יש אפילו שאומרים שהיה לו כח לחלוק על תנאים! ר’ יוחנן היה יתום מלידה ולא היה מתלונן על כך, ואפילו רואה בזה דבר חיובי כי הוא לא ייכשל במצווה כיבוד אב ואם! ולא מספיק שהוא היה יתום, אלא גם היו לו עשרה בנים וכולם נפטרו בגיל צעיר. הקטן מהם נפטר באופן טרגי ממנו נשאר רק עצם קטן... ר’ יוחנן לא התייאש ועם העצם הזאת היה מנחם אבלים שמתו קרוביהם בצורה טרגית. המדרש מספר שר יוחנן היה מהלך עם תלמידו רי חייא בר אבא. על כל שדה וכרם, מספר ר יוחנן שהיה שלו ומכר אותו כך שהוא יוכל לעסוק בתורה, עד שהם מגיעים לשדה האחרון... פרץ תלמידו בבכי ור’ יוחנן לא מצטער ולא מתלונן: “מכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום”. למרות כל הקשיים בחיים ר’ יוחנן תמיד הצליח לקחת את הטוב...

במסכת בבא קמא, מסופר שר’ יוחנן הקפיד על רב כהנא בגלל אי הבנה, הקפיד עליו ורב כהנא מת! מה עשה ר’ יוחנן כשראה בטעותו? הוא פשוט הלך לבית הקברות והחייה אותו! בזכות מה לר’ יוחנן היה כח להחיות מתים? כי כל ימיו היתה לו שמחה אמתית!

כולם יודעים שהחברותא של ר’ יוחנן היה ריש לקיש. הרב מקוצק שואל למה אם ר’ יוחנן היה מסוגל להחיות מתים למה הוא לא החייה את ריש לקיש? ולמה במקום זה תלמידיו התפללו שהוא ימות? התשובה היא שעם פטירת ריש לקיש ר’ יוחנן איבד את שמחת החיים ואיתה את סגולתו להחיות מתים! כעל כל אמירה של ר’ יוחנן ריש לקיש היה מקשה עליו כ"ד קושיות! זה נתן לו אתגר בחיים, כח להתמודד להתגבר ולהתעלות! והשמחה שלו היתה מובנת על זה, על הכח הזה לעלות שלבים שלבים.

הנקודה המאפיינת את האדם היא, שבניגוד למלאכים שעומדים, האדם הולך. האדם נע ממקום למקום, מחיל אל חיל. בזכות כל הניסיונות האדם מתגבר ובונה את עצמו ואת שמחתו, זה מה שמחייה האדם. אבל כשיושבים ומתייאשים אז לא מתקדמים, אין שמחה והחיים אינם חיים אמתיים.

אפשר עכשיו להבין מה הקשר בין "וישב ישראל" שבסוף פרשתנו ל"ויקרבו ימי ישראל למות" שבפתיחת הפרשה הבאה.

שנזכה תמיד להיות שמחים,

שבת שלום!

בס"ד

דבר תורה לפרשת מקץ

מבוסס על הגיוני משה של הרב משה בוצ’קו זצ"ל

בפרשת וישב שקראנו בשבת שעברה ובפרשתנו נושא החלומות הוא מרכזי: החלומות של יוסף בהם הוא חזה שאחיו ישתחוו לו, והחלומות שפרעה בהם הוא חזה את שבע שני השבע ושבע שני הרעב. החלומות האלה נותנים הרגשה של אפסותו של האדם: שהקב"ה מחליט את הכל למעלה ואין לאדם כל כח לשנות דברים. ההרגשה הזאת מתחזקת בסיפור בין יוסף לאחיו: כל מה שאחים ניסו לעשות נגד יוסף גרמו לקיום החלומות. ראיה כזאת מביאה לידי יאוש: אם הכל נגזר מראש מה נשאר לאדם לעשות?

לעומת זאת בחנוכה מתגלה בחינה הפוכה לגמרי: זה דווקא האדם – החשמונאים שהתעוררו ומרדו נגד היוונים. שום חלום או נבואה לא קדמו, אלא הרצון להחזיר את עטרת ליושנה. הם אפילו שינו כחות עליונים של חוקי הטבע בכך שברצונם שהמנורה תדלוק שמונה ימים עם פך שמן קטן. לכאורה היה מספיק להדליק כראוי ביום הראשון עם כל שמן הפך, ולשאר הימים "אונס רחמנה פטריה", בשום מקום אחר לא מצאנו שהקב"ה עושה נס על מנת שמצוות תקוימנה. אלא נס המנורה בא להראות לכל את המטרה הרוממה של החשמונאים, הניצחון של התורה על התרבות היוונית. כאן, בנס חנוכה האדם גרם לנס, “צדיק גוזר והקב"ה מקיים”.

ואולי אפשר להגיד שזאת המחלוקת בין שמאי להלל על מה שנברא ראשון: שמאי אומר השמיים נבראו ראשון והלל סובר שהארץ נבראה ראשונה. שיטת שמאי היא שהכל בא מלמעלה, בשמיים הכל שלם, והירידה אל הארץ – האדם - גורמת למיעוט, וכך גם שיטת בית שמאי בנרות חנוכה: הולך ופוחת. הלל סובר שהעיקר בארץ: יש לאדם כח לשפר מה שהקב"ה ברא לנו, כשאדם מתאמץ הוא יכול לפוצץ את השמיים! וכן שיטת בית הלל בנרות חנוכה: הולך ועולה!

במציאות יש גזרות בידי שמיים אבל יש גם כח לאדם לבטל אותן או למעט אותן: מה שמבדיל את האדם מכל שאר הבריאות זה החכמה והעשייה. ובכן ככל שהאדם מתאמץ בדרכי ה’ הוא גורם לכך שהעולם משתפר והגזרות מתמעטות, ויותר מזה: כשסובלים, כשמרגישים שפתאום השמיים נופלים עלינו, לא יכולים להיות פסיביים, אלא לאגור כחות ולהפוך את הרע לטוב: בסיפור בין יוסף לאחיו אנחנו לומדים לקח חשוב מאוד: האחים הבינו שתהליך ברירת האבות הסתיימה, שכל האחים ביחד הם הבסיס של עם ישראל, כולם עיקר בלי פסולת. ובכן כשהאחים אומרים ליעקב שעוד יוסף חיי, הוא חוזר להיות ישראל, ואפשר לרדת מצרימה ולסיים כדי לצאת משם כעם ולקבל את התורה.

שבת שלום וחנוכה שמח!

בס"ד

דבר תורה לפרשת וישב

מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א

הפרשה הקודמת מסתיימת עם פירוט השמות של כל אלופי עשו. פרשתנו פותחת עם הסיפור של יוסף: “אלה תולדות יעקב, יוסף ...” (בראשית לז, ב).

ישנו פירוש רש"י ישן המסביר את הסמיכות בין שתי הפרשיות האלה: “הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן זה?! פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה את כל האלופים הכתובים למעלה. תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולם? מה כתוב למטה? “אלא תולדות יעקב – יוסף” דכתיב: “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש” (עובדיה א, יח). ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם”.

ננסה להבין את פשר את פירוש הזה: פשתן תופס נפח גדול ודליק מאוד, בדיוק כמו קש. ולא לחינם עשו נמשל לקש: כשחיטה צומחת רק רואים את הקש. משקיף חיצוני חושב שהתכלית היא הקש ולא יכול לחשוב שיש גרגרים שבקושי רואים שסופם להיאסף. כך עשו ויעקב: עשו הוא איש שדה, הוא יוצא כבר שעיר, הוא עשוי וגמור כפי ששמו מזכיר לנו. לעומתו, יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, לא רואים אותו, לא יודעים מי הוא... הוא צנוע ומוסתר. אבל כל מהותו פנימה: והקול – קול יעקב.

חשוב מאוד להבין את השוני שבין יעקב ולעשו כדי להבין את המחלוקת שבין יוסף לאחיו. האחים ידעו שמשפחת אבותם עברה תהליך של בירור: יצחק המשך את דרך אביו ולא ישמעאל, יעקב המשיך את דרך אביו ולא עשו. ישמעאל ועשו היו בכורים, וגם ליוסף שהוא הבכור של רחל עקרת הבית של יעקב, בחינה מסוימת של בכור. יוסף מסלסל בשערו - מה שמראה סוג של משיכה אל החיצוניות, וגם יש לו כתונת פסים, המקביל של בגדי עשו החמודות. וגם בתפיסה ההלכתית: דאורייתא, ליהודים מותר לאכול אבר מן בהמה אחרי השחיטה כשהיא עדיין מפרכסת. יוסף רואה בפרכוסים סימני חיות ומחמיר. מפני המשיכה הזאת לחיצוניות, האחים של יוסף חשדו בו, ושבו שהוא הפוסלת כמו ישמעאל ועשו.

אבל, דווקא בזכות הנקודה הזאת זוכה יוסף להיות "שטנו של עשו". בניגוד לעשו שהוא בעל תאווה, שהחומר שולט עליו, יוסף מצליח לשלוט על החומר: כשהוא נמצא עם אשת פוטיפר, כשהוא נמצא מול התאווה הוא מצליח לעזוב את בגדיו: הוא מתגבר על החיצוניות.

וכן, בפרשת ויצא, יעקב מחכה ללידת יוסף כדי לשוב ארצה. רש"י מסביר את הטעם: “משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. אש בלא להבה אינו שולט למרחוק”.בית יעקב הוא כמו אש, כח פנימי שבוער בתוכו: התורה והזהות המיוחדת שלנו. יוסף הוא הלהבה שמאפשרת להתנגד לעשו ותפיסתו.

באותו אופן שיעקב היה צריך ליוסף כדי לשוב ארצה, אנחנו יודעים שמשיח בן יוסף בא קודם למשיח בן דוד. זה ברוח זאת שהגר"א החליט לשלוח את תלמידיו ארצה לעבוד את האדמה. הוא ראה במעשים האלה בחינה של משיח בן יוסף: להכין את הארץ כך שהיא תהיה מסוגלת לקבל משיח בן דוד. האתגר של הדור שלנו זה לדעת לשלב גם תורה וגם עבודה: להיות בני תורה לא רק כשלומדים תורה אלא גם כשמתעסקים בענייני דיומא.

שנזכה לגאולה שלמה במהרה ובימנו,

שבת שלום

דבר תורה לפרשת וישלח

בס"ד

דבר תורת לפרשת וישלח

אמר ר’ שמעון בר יוחאי: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב (ספרי במדבר סט).

הלכה זאת תמוהה ביותר! כשחז"ל באים ללמד הלכה, זה על דינים: דברים שאסורים לנו לעשות או דברים שעלינו לקיים! אבל אמירה זאת של ר’ שמעון בר יוחאי מדברת על הרגש של עשו כלפי יעקב. מה פשר הדברים? ולמה דווקא עשו ולא ישמעאל?

כדי לענות לשאלה הזאת עלינו להתמקד על השוני השורשי בין יעקב לעשו: עשו הוא בעל תאוות. הוא קודם מחפש לספק את כל תאוותיו: “הלעיטני נא מן האדום האדום הזה” (בראשית כה, ל). רש"י מסביר שהוא מבקש מיעקב לפתוח את הפה שלו ולשפוך הרבה לתוכו. הוא רוצה לאכול הרבה ומהר! לעומת זאת, יעקב הוא ”איש תם יושב אהלים” (שם שם, כז). יעקב הוא איש מאמין ורודף צדק. אפילו אצל לבן מידותיו לא נשחתו. לכאורה, אין שום דבר במשותף בין שני האחים.

בירושלמי (נדרים פ’ ג ה’ ח) אנחנו לומדים: “רבי אחא בשם רבי חונא: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם”. עשו מתעטף בטליתו בגן עדן, הוא מרמה את עולמו. מבחוץ הוא נראה כצדיק... הוא מכבד את יצחק אביו, משרת אותו כבן מסור, אבל בלבו מתכוון להורגו ובכך להיות היורש היחיד (בראשית רבא). לא בחינם אמרו חז"ל שעשו נמשל לחזיר: החזיר מפריס פרסה. הוא מראה את רגליו, ועושה כאילו הוא טהור אבל הוא אינו מעלה גרה, רק מבפנים רואים שהוא טמא.

במאבק בין יעקב למלאך שהוא שרו של עשו, חז"ל התחלקו: יש שאומרים שהוא נראה כלסטים, ויש שאומרים שהוא נראה כתלמיד חכם. אפשר להגיד שכלפי חוץ הוא נראה כתלמיד חכם אבל בפנים הוא לסטים. וזה כל הסכנה של עשו. הוא לא בהכריח נראה כאויב, הוא יכול לבוא אלינו כדומה לנו, כחבר, אבל פנימיותו היא האויב הגדול שלנו.

המפגש בין יעקב לעשו, הוא לא רק מפגש בין שני אחים אלא מפגש בין שני לאומים, שתי תרבויות (כפי שהקב"ה אומר לרבקה: שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו). מוסר ההשכל עבורנו הוא גדול מאוד. יעקב מפחד מהמפגש הזה: “ויירא יעקב מאוד ויצר לו” (בראשית לב, ח). על כפילות הלשון (ויירא, ויצר) הזאת, הכתב סופר מקשר את התפילה של יעקב אבינו “הצילני נא מיד אחי, מיד עשו” (שם שם, יב) ומסביר שיעקב לא ידע אם עשיו בא להילחם בו או בא להתחבר בו. ולכן יעקב מעביר את המסר שלו: “עם לבן גרתי ואחר עד עתה” (שם שם, ה) – למרות שגרתי עם לבן, שמרתי תרי"ג מצוות, לא השתנתי. “ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה” - אני עשיר, ועמדתי על העקרונות שלי, לא תוכל להשחית אותי.

בהיסטוריה שלנו לא מעט גוים ניסו להשמיד אותנו, לצאת למלחמה כנגדנו. אבל, לעשו וצאצאיו יש עוד דרך לצאת כנגדנו: בחיבוק. הם באים לקראתנו כאחים כאנשים שדומים לנו. מתחברים אליהם, ועוזבים את תורתנו הקדושה, עוזבים את הייעוד המיוחד שלנו ומתבוללים. וזאת הסכנה. אחוז ההתבוללות שבאירופה ואמריקה מעל חמישים, וזה גם השמדה של עם ישראל. וזה דווקא לבני עשו, אחוז היהודים שהתבוללו עם בני ישמעאל קטן מאוד.

ולכן באים חז"ל: הלכה: בידוע שעשו שונא לישראל. למרות שהם באים לקראתך כחברים, דע שבפנימיות הם ההפך הגומר משלך. להתקרב אליהם זה להישמד. ולא רק לגבי ההתבוללות, אלא גם בתרבות. וזה האתגר של הדור שלנו. לדעת להיפרד מהתרבות המערבית, ולהידבק בערכים שלנו, ערכי התורה והיהדות.

שבת שלום!

דבר תורה על פרשת ויצא

בס"ד

דבר תורה לפרשת ויצא

מבוסס על "מעט מן העור" של הרב חנן פורת זצ"ל

בפרשת וירא, אנחנו קוראים. “ביום השלישי וישא אברהם את עינו וירא את המקום מרחוק.“ (בראשית כב, ד). דברנו אז, על המראה של "ענן קשור על ההר" (רש"י שם), והסברנו אז, שזה מסמן את החיבור בין השמיים – הרוחניות, לארץ – החומר.

בפרשה שלנו, פוגשים את אותו המקום (ירושלים, התורה משתמשת באותן המילים - המקום): “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא” (בראשית כח, יא). במקום הזה יעקב עושה שני דברים: מתפלל (פגיעה היא אחת מלשונות התפילה) וחולם – מתנבא. שני הדברים האלה, הם שני צדדים של ההתקשרות האלוקית: התפילה זה האדם שפונה להקב"ה והנבואה זה הקב"ה שפונה לאדם.

וזה דווקא במקום הזה שיעקב חולם: “ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו” (שם שם, יב). בחלום הזה, בזכות הסולם אנחנו מוצאים את אותו העניין של החיבור בין השמיים לארץ. ננסה להבין יותר לעומק את משמעות החיבור הזה.

הרמב"ם כותב בתחילת מורה נבוכים שיש שני סוגי משלים במקרא: סוג אחד בו לכל מילה יש עניין מסוים, ומשלים שיש למשל עניין כללי אבל לא כל מילה נושאת עניין בפני עצמה. הדוגמא שמביא הרמב"ם של משל בו לכל מילה יש עניין זה החלום של יעקב: "סולם" – מורה על עניין מסוים, "מוצב ארצה" – מורה על עניין שני, "וראשו מגיע השמימה" – עניין שלישי, "והנה מלאכי אלוקים" – עניין רביעי, "עולים" – עניין חמישי, "יורדים" עניין שישי ו"הנה ה’ ניצב עליו" עניין שביעי. לכן, עלינו להתמקד בכל מילה כדי לא לפספס את תוכן החלום של יעקב.

הקשר בין השמיים לארץ אינו מובן מאליו: “כי האמנם ישב אלוקים על הארץ?” שואל שלמה לפני בניית בית המקדש. מה הקשר בין האלוקות לחומר? לדוגמא, אצל הנוצרים ככל שבן אדם מתעלה בדת הוא צריך להתנזר מכל הנאה חומרית. יש אפילו כאלה שנודרים הנאה מן האור! ביהדות לא כך הדברים: ישנו קשר בין הארץ לשמיים: “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”: זה המתפלל בכל שיעור קומתו, אומר הראי"ה קוק. הסולם המקשר בין השמיים לארץ הוא האדם!

שלושה גדולי עולם כתבו על הפירוש הזה: בעל התניא, בעל נפש החיים והשפת אמת. בעל התניא מסביר שזאת התפילה שהאדם מתפלל שמקשרת בין הארץ לשמיים. ובזכותה המלאכים – האלוקות – עולים ויורדים באדם. בנפש החיים מוסבר ש"מוצב ארצה" זאת הנפש (החלק הנמוך ביותר של הנשמה), "וראשו מגיע השמימה" – הנשמה, ובין זה לזה, נמצאת הרוח. האדם מתעלה ומעלה איתו את כל החומר, ובזכות זה מוריד את האור האלוקי אל הארץ. השפת אמת, מסביר שכתוב "מוצב" ולא "ניצב", זה מראה על הפעולה האנושית. על האדם לתקן את העולם ולהטיבו. הגוף של האדם נמצא מתחת המלאכים, אבל שורש נשמתו למעלה מהם. ולכן האדם נקרא "מהלך", כל מטרת האדם היא לתקן את העולם, ולהראות את הצד האלוקי שבו.

מעניין לראות שלפני החלום, יעקוב מכנה את המקום כ"במקום ההוא". ואחרי החלום כ"במקום הזה". "ההוא" מראה על השמיים, ו"הזה" מראה על הארץ. בזכות נבואתו, הוא הבין את הקשר שבין זה לזה, הוא הבין את הקשר שבין ירושלים שלמעטה וירושלים שלמעלה, וחיבורן הוא ירושלים.

שבת שלום!